10 אוקטובר 2009 | 10:00 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

"מה שעובד", הביקורת

תכל’ס, הסרט החדש של וודי אלן חמוד למדי, אם הציפיות לא גבוהות מדי. אני, כידוע, בעדו באופן די עקבי. לא סרט משמעותי, אבל בעל חן רב, אי שם בליגה של “מלינדה מלינדה” ו”סקופ”. הנה כל זה עם קצת יותר מילים:


פורסם ב”פנאי פלוס”, 7.10.2009


שני סרטים שונים, אך דומים. שניהם של יוצרים ניו יורקיים, יהודיים, עצמאיים, נוירוטיים, שעוסקים בזוגיות, שניהם לא נמצאים בסרט הזה במיטבם, אבל מנפקים תוצרת סבירה למדי, ובהחלט שנונה, מבדרת ובעלת חן מסוים. הראשון, שכבר מסתובב כמה שבועות על המסכים, הוא “להתאהב מחדש” של בארט פרוינדליך. פרוינדליך – בעלה של ג’וליאן מור, אם זה מרגש אתכם – עשה עד כה סרטים קטנים וצנועים ומרובי מלל על מערכות יחסים, וב”להתאהב מחדש” – שייצ באמריקה רק אי שם בשנה הבאה – נדמה שהוא מנסה להוכיח שהוא יכול לנצח את השבלונה של הקומדיה הרומנטית בגרסתה הנוכחית: צינית, הפוך-על-הפוך, מודעת לעצמה. “להתאהב מחדש” – שבעצמו נראה כמו שידור חוזר של “פשוט מאוהבת” עם אומה תורמן ומריל סטריפ, שגם הוא היה ניסיון של יוצר ניו יורקי יהודי (בן יאנגר) להשתחל לעולם הקומדיות הרומנטיות – מפנטז על רומן אפשרי בין גרושה מבוגרת ובין גבר-ילד צעיר יותר ויהודי (הזעיקו את משטרת ההתבוללות, הרי הילדים שלהם לא יהיו יהודים!). פער הגילים בין קתרין זיטה ג’ונס וג’סטין ברתה: תשע שנים לטובתה. אני מניח שהסרט מנסה, בין השאר, להגיד משהו על תפיסות מוסריות. קשר בין גבר מבוגר ובחורה צעירה נתפס, בתקופתנו, לא פוליטיקלי קורקט, מייצג של דיכוי. בשעה שקשר בין אשה מבוגרת וגבר צעיר נתפס כאחד ממאפייני השחרור הנשי. ניחא.


והנה מגיע וודי אלן ומוסיף את הספין שלו. ב”מה שעובד”, סרטו החדש, הוא מציג את אחת ממערכות היחסים הכי קיצוניות שאי פעם נראו על המסך: לארי דיוויד, המגלם מדען יהודי, אתאיסט, צולע, רע ומר לב, אוסף לביתו אסופית בלונדינית, נוצריה, מאמינה, בורה (אוון רייצ’ל ווד). פער הגילים בין דיוויד לווד: 40 שנה בול.

אלן מספר שהתסריט ל”מה שעובד” שכב במגירה שלו כ-30 שנה, מאז כתב אותו בשנות ה-70 וייעד אותו לזירו מוסטל, שיגלם את התפקיד הראשי של הגבר המיזנטרופ, מעין שילוב בין פיגמליון, טרטיף וסוונגלי. בשנות ה-70 רומנים בין גבר בן 60 לנערות בנות 20 היו יותר קרובות לנורמה (וודי אלן, רק בן 40 וקצת אז, ביסס על זה את “מנהטן” שלו). אז למה התסריט העתיק הזה נשלף פתאום? כי שביתת התסריטאים של הוליווד מנעה מאלן לכתוב תסריט חדש. והאמת, יש משהו באמת קצת עתיק ומיושן ב”מה שעובד”, ובעיקר יש בו הדהודים לאלן ההוא, מאז, שאהב לקרוא תגר על מוסכמות חברתיות ולהציג בסרטיו עולם שאין בו אלוהים, אבל יש בו השגחה (סליחה, “צירופי מקרים”. העולם של “מה שעובד” חוגג את צירופי המקרים). בשנים שחלפו מאז נדמה שאלן התבגר בתפיסת עולמו, והציג עולם מורכב יותר מבחינה מוסרית בסרטים כמו “פשעים ועבירות קלות” ו”נקודת מפגש”, סרטים שעוסקים בדין וחשבון. “מה שעובד” הוא סרט שעובד, בעיקר כי נדמה שיש בכתיבה שלו משהו משוחרר לחלוטין, ודיוויד מתיישב היטב בתפקיד של הנרגן שמרסס לכל עבר את העלבותיו, עד כדי כך שהוא לא מצליח באמת לעצבן אף אחד. זה איש שמנסה להתאבד עם מילים. התוצאה – שנראית ברגעיה ההיסטריים כמו יצירות האימפרוביזציה של כריסטופר גסט – נורא לא אפויה, נורא קשקשנית, אבל, מה לעשות, היא בכל זאת משעשעת ומבדרת למדי.


“מה שעובד”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “"מה שעובד", הביקורת”

  1. אודליה 10 אוקטובר 2009 ב - 10:50 קישור ישיר

    מה שעובד היה נחמד ולא יותר מזה

  2. יעקב 10 אוקטובר 2009 ב - 12:42 קישור ישיר

    העלילה אכן מיושנת, הדבק בין הדמויות קלוש ולא משכנע. אבל יחד עם זאת סרט משעשע עם כמה רגעים חזקים.

  3. ליאור 12 אוקטובר 2009 ב - 12:12 קישור ישיר

    ***ספויילר***

    הבעיה היא שנרגנות היא מאוד חביבה בהתחלה, ומאוד מעצבנת אחרי זמן מה. עד שמלודי מחליטה לעזוב אותו, אתה כבר לא מבין איך היא הצליחה בכלל לשרוד אותו מעל שנה, וגם די נמאס מהסרט בשלב זה, כי הוא בנוי לחלוטין על דמותו של לארי דיוויד. השאר הם תפאורה. וכשהדמות שלו חוזרת על עצמה כבר, זה הזמן ללכת הביתה. לדעתי היה פוטנציאל הרבה יותר גדול לסרט ממה שבאמת יצא.

  4. הגמד 18 נובמבר 2009 ב - 4:37 קישור ישיר

    ***ספויילר***
    מסכים עם ליאור. די מעצבן לראות עוד פעם את הגיבור בסרט של וודי אלן נותן נאום מסכם בסגנון העולם כל כך מחורבן שצריך לשמוח. כל כך קיוויתי שיחד עם הנאום יתחילו לפול פצצות ברקע, או סתם משהו יותר מעניין. אבל בכל זאת, אחרי בצורת של חצי שנה שלא הייתי בקולנוע ממש נהניתי. בעיקר היה מעניין לראות איך הוא מותח והופך שתיים מהדמויות, בבנליות אבל די בחן לדעתי.

  5. רז-ש 18 נובמבר 2009 ב - 23:43 קישור ישיר

    הסרט נפלא, ראיתי רק עכשיו. אבל הוא בכלל הומאז’ אחד גדול ל”כטוב בעינכם” של שיקספיר. מי שמכיר את המחזה וראה את הסרט יבין לבד ולא צריך הסבר נוסף. whatever works זה הגרסא של אלן ודיויד ל-As You Like It. כאשר ניו יורק בתפקיד היער.

  6. כריש המוות 5 אפריל 2010 ב - 11:39 קישור ישיר

    יצאת מהסרט ברגשות מעורבים. קשה שלא להתאהב בתסריטים של וודי אלן, קל וחומר כשמדובר לחזרה לעיר ניו יורק לאחר מסע ארוך ולא תמיד מוצלח במחוזות זרים. אלן, רומנטיקן מושבע המאמין בלב שלם בכוחה של אהבה בעולם בלי אלוהים מציג בסרט זה תמונה הדומה לסרטיו הגדולים וביניהם “חנה ואחיותיה” (שסופו כמעט זהה לזה) ו”אנני הול”. ולמרות זאת יש תחושה חמצמצה כזאת שהתבשיל הזה שהה זמן רב מדי במקרר לפני שנכנס לתנור. הארכאיות, הדיאלוגים המשורטטים והתיאטרלים, הפסקול שעבד פעם בסרטיו המוקדמים וכעת נראה תמוהה מעט, ואווירת הבוהמה שספק אם קיימת עדיין בעיר ניו יורק, כל אלו נותנים את ההרגשה שהסרט הזה היה צריך להיות מופק לפחות 20 שנה לפני כן. בנוסף המפגש בין אלן לדיוויד מעט מאכזב. דיוויד שהצטיין עד כה בגילום עצמו איננו מסוגל לגלם גרסה נוירוטית עוד יותר ממנו. כאן גם בא לידי ביטוי ההבדלים בין אלן שהיה הקול של העולם הישן לדיוויד שב”תרגיע” וב”סיינפלד” היטיב לשרטט את קולו של היהודי הנוירוטי החדש שהוא בעיקר אגואיסט ואגוצנטרי ופחות פילוסוף החושש לגורל האנושות. ועם זאת עדיין נהנתי ולו בשם הנוסטלגיה, ובשם חזרתו של אלן, אחד מהמשוררים הגדולים של עולם הקולנוע למגרש הטבעי והידוע שלו


השאירו תגובה