עוד שלושה סרטים מפסטיבל חיפה ואחד מאייקון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.10.2009

"הגיהנום של אנרי ז'ורז' קלוזו".

אחת ההפתעות שלי בפסטיבל הזה. לא ציפיתי לרבות מהסרט, שכן לסרטים על במאים יש לפעמים נטייה להיות יבשים ודידקטיים. אבל סרז' גרומברג, שמתמחה בסרטי תעודה צרפתיים על קולנוע, עלה על אוצר: הוא חושף את חומרי הגלם שצילם אנרי ז'ורז' קלוזו ל"הגיהנום", הסרט הגנוז שלו מ-1963. קלוזו מוצג בסרט, ובצדק, כמעין היצ'קוק צרפתי, במאי שעסק בסיפורי מתח אבל שהפורמליזם הצורני ריתק אותו הרבה יותר מהסיפור עצמו. הקטעים המוצגים מתוך "הגיהנום" הגנוז חושפים את הצד האקספרימנטלי המרתק והאסתטי של קלוזו. וגם את הפטיש שלו לשחקנית הראשית שלו, רומי שניידר, שהסרט הזה נראה כמו ניסיון אחד עיקש של במאי לכבוש את כוכבתו. לצד הסרט מוקרנים בפסטיבל "בנות השטן", הסרט הכי מפורסם של קלוזו כנראה (אבל לאו דווקא הכי טוב, לטעמי), ותוקרן גם הגרסה שקלוד שברול לבסוף ביצע ל"הגיהנום", 30 שנה אחר כך, ב-1994, גרסה שכעת מתחוור עד כמה היא רחוקה מהחזון המקורי של קלוזו.

"להתראות סולו".

רמין בהרני הוא במאי אמריקאי ממוצא אירני שמתויג כיום כאחד היוצרים הבולטים בגל הקולנועי העצמאי שצמח בעשור האחרון באמריקה ושזכה ב"ניו יורק טיימס" לכינוי ה"ניאו-ניאו ריאליזם". סרטו הראשון "איש דוחף עגלה" מ-2005 הוקרן בפסטיבל חיפה. סרטו האחרון, השלישי עד כה, “להתראות סולו", מוצג השנה. בשלושת סרטיו ממקד בהרני את מצלמתו אל אנשי הצווארון הכחול של ניו יורק, ספקי השירות, האנשים הבלתי נראים לנו ביום יום, גם כשאנחנו לכאורה נזקקים להם: בסרטו הראשון זה היה מוכר המזון שמציב את עגלת המכירות שלו כל בוקר ברחובות מנהטן וכל לילה צריך לדחוף אותה הביתה. ב"צ'ופ שופ", סרטו השני, זה היה מוסכניק. וכעת זה נהג מונית. כולם מהגרים, אנשים שנאבקים לא רק על הקיום הכלכלי והפיזי שלהם, אלא גם על הזהות שלהם כזרים באמריקה. אני, באופן עקבי, מגלה סבלנות נמוכה לכל גל קולנועי שמנסה להעמיד פנים שהוא עוסק בריאליזם. אני מעדיף את הגלים הקולנועיים שלי עשירים בפיוט. אני יכול להעריך יוצרים כמו בהרני, שמן הסתם מושפע מהבמאי האירני עבאס קיארוסטמי, שליבם רחב ואנושי, ומצלמתם עושה חסד רב עם אנשים שהחברה שלנו אוהבת להדחיק. אבל מבחינה קולנועית אני נותר אדיש לסרטים אלה. הבעיה היא שעם "להראות סולו" כבר עולה התחושה שבהרני עלה על נוסחה, שבסרט הזה כבר מתקרבת כמעט לאיזורי הקיטש הסנטימנטלי. ההשראה הפעם, אני מניח, היא ג'ון קסאווטס, ו"להתראות סולו" הוא סיפור ידידות בין נהג מונית, מהגר מסנגאל (ששם החיבה שלו הוא סולו), וקשיש שעולה על מוניתו, שמתיידד איתו, ושיש לו (כנראה) תוכניות לסיים את חייו בקרוב. מבחינה רגשית הסרט הזה טעון יותר, ולכן צופה הפסטיבלים הממוצע, שניכור אורבני אינו מספיק עבורו, עשוי למצוא עצמו מסמן את הסרט הזה לחיוב, אבל בהרני – בפעם השלישית – מסתמן אצלי כיוצר שאני לא מצליח למצוא בליבי את המחמאות שהביקורת האמריקאית מרעיפה עליו. “להתראות סולו" הוא אולי סרט טוב לב, עדין, הומני, מאיר זרקור על מצוקות חברתיות שלא זוכות לסיקור, אבל בסופו של דבר הוא שטאנץ קולנועי דל למדי.

"מורפיום".

אלכסיי בלבנוב הוא אחד היוצרים המרתקים שעובדים ברוסיה, אם יש לכם את הבטן לספוג את סרטיו. לכאורה הוא עוסק בנושאים רוסיים, לפעמים חברתיים או היסטוריים, אבל למעשה בלבנוב הוא במאי ז'אנר פר אקסלנס, וסרטיו רוויים לא רק באלימות אלא גם בצמא דם כמעט פרוורטי. הוא זכה לפרסום כשביים את סרט הגנגסטרים "אח" (שהניב סרט המשך), וסרטו הקודם, “מטען 200”, הפך את ברית המועצות, הימים האחרונים של הקומוניזם, וימי מלחמת אפגניסטן, למעין מעבדה מוטרפת של סחר בגופות ואיברים ורציחות גלויות, בסרט שהוא למעשה מותחן אימה מקאברי למדי. הקו המקברי ממשיך ואף מקצין בסרטו החדש, “מורפיום", שמוצג בפסטיבל. בלבנוב משתף פעולה בתסריט עם סרגיי בודרוב הבן, כוכב סרטו "האח" (ובנו של סרגיי בודרוב, במאי רוסי נודע לא פחות), וגם כאן הצופה התמים עשוי לחשוב שמדובר בסרט רוסי תקופתי נינוח, המבוסס על סיפוריו וזכרונותיו של הסופר מיכאיל בולגקוב. אלא שהסרט הוא חגיגה מופרעת של דם, איברים והיסטריה, כשרופא צעיר וחסר ניסיון מגיע לבית חולים כפרי נידח בתחילת המאה ה-20, בו עליו ליילד תינוק כבר בלילה הראשון (תוך כדי עיון בספר הרפואה), לכרות איברים, ובין לבין הוא שוקע לתוך התמכרות קשה יותר ויותר של מורפיום. בתור סרט מפלצות – כמעט סרט ערפדים – “מורפיום" הוא כמעט סרט קומי, שכמה שהוא מתענג על הפיזיות, הגרפיות, הברוטליות של הפעילות הרפואית. מהפך קרביים.

ואחד מאייקון:

"טוקיו!"

הנה עוד סרט מאוד מדובר שנמצא באייקון ולא בחיפה: “טוקיו!”. על פניו זה נשמע כמו פרויקט חלומות שהפה מרייר לקראתו: מישל גונדרי, לאוס קאראקס ובונג ג'ון-הו חוברים יחד ליצר סרט אחד המכיל שלושה סיפורים קצרים (בני כ-40 דקות כל אחד) המתרחשים כולם בטוקיו. לניו יורק היה את "סיפורי ניו יורק", לתל אביב היה את "סיפורי תל אביב", ועכשיו תורה של טוקיו. הליהוק של הבמאים מושלם: מישל גונדרי (צרפתי במקור, אבל דומני שהוא מייצג בסרט את נקודת התצפית האמריקאית/ניו יורקית, בה הוא חי כבר רוב חייו) הוא בוודאי הבמאי הכי קול כרגע בעולם. לאוס קאראקס (נציג צרפת) כבר הרבה זמן לא עשה סרט, אבל לפני עשרים שנה הוא עשה פלאים בפריז עם "זה אצלה בדם" ו"הנאהבים מפריז" הנפלאים. ובונג ג'ון-הו (נציג קוריאה), הוא אחד הבמאים הכי חשובים, הכי מוצלחים והכי משפיעים כרגע בעולם. סרטו הלפני אחרון, "המארח", היה סרט מפלצות מבריק עם נגיעות סאטיריות שהוכיח שג'ון-הו הוא ספילברג בהתהוות. סרטו האחרון, "אמא", יהיה נציג קוריאה לאוסקרים הקרובים. אבל חכו שניה, אני בתפקיד עוכר השמחות: “טוקיו!” הוא רק שליש סרט. שני שליש ממנו קשים מנשוא. זה מצער להכריז אבל נדמה שגונדרי וקאראקס לא ממש הביאו את מיטב התוצרת שלהם לסרט הזה. ובכלל, שלושת הסרטים מציגים טיפוסים די תמהוניים בטוקיו, ורובם מתמקדים יותר בחללים סגורים מאשר בנופי העיר. גונדרי עיבד סיפור קצר של חברה שלו, שנכתב במקור על זוג שעובר לגור במנהטן, והועתק לטוקיו. הדירה קטנה וצפופה והאשה – אם הבנתי נכון מה שקורה בסרט הסהרורי הזה – הופכת לכסא. קאראקס בכלל הגיע עם רוח שטות פורקת עול והביא סרט בשם "חרא", העוסק במעין יצור לפרקוני החי בביוב של טוקיו. בתחילה זה נראה כמו פרודיה על סרטי גודזילה שמחריבים את העיר, אבל העסק נהיה עוד יותר תמוה. והכי מבאס: כעור. אבל אחרי שני שליש מאכזבים מגיעה פנינה: הסרט השלישי, "טוקיו רועדת", של בונג ג'ון-הו, מקסים מאוד. הוא גם מצולם נפלא, וגם יש בו שפע של קולנוע. דמיינו את "פובידיליה" בטוקיו: זה סיפורו של אדם המסרב לצאת מביתו. מתברר שיש ביפן זן כזה של אנשים, שהפכו חרדה חברתית לתפיסת עולם ולאורח חיים. אבל הסיפור של ג'ון-הו מתחיל במקום שבו "פובידיליה" נגמר: כשהמתבודד מחליט לאזור אומץ ולצאת החוצה, ומגלה שכל טוקיו הסתגרה כמוהו והרחובות נטושים. דמיינו את נופי העיר המוכרים, אלה עם המוני האדם ברחובות, אבל כשהם שוממים לחלוטין. בקיצור: מדדו 75 דקות מתחילת "טוקיו!” והיכנסו ל-40 הדקות האחרונות והמקסימות מאוד שלו.

ציוץ