18 פברואר 2016 | 12:00 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״ההונאה״, ביקורת

״ההונאה״. ללא הנאה

״ההונאה״. ללא הנאה

מתי ואיך קרה הטוויסט הזה בקריירה של אל פצ׳ינו, שהפכה אותו משחקן שהוא ערובה לאיכות, לשחקן שעצם נוכחותו בסרט היא תו תקן מובטח לכך שהסרט יהיה מחורבן? מזה 15 שנים עצובות, אין לכם תמרור אזהרה גדול יותר מסרט מאשר השורה ״בהשתתפות אל פצ׳ינו״. בעשר השנים האחרונות, אם ראיתם את אל פצ׳ינו עושה תפקיד מעניין, זה היה רק בטלוויזיה (נהיה מפורשים: מאז ״מלאכים באמריקה״ ב-2004 הוא היה איום ונורא ובלתי נסבל באופן עקבי). פחות או יותר, במקביל אליו, גם רוברט דה-נירו, ניקולס קייג׳ וליאם ניסן הצטרפו למועדון ה״אנחנו נעשה הכל בשביל הכסף״, והתחילו להופיע בסרטים יותר ויותר זניחים, שמבזים את הסופרלטיבים שהם קיבלו בשנותיהם הגדולות. אבל בעוד דה-נירו, קייג׳ וניסן עדיין מופיעים פה ושם בסרטים טובים שמצליחים לבלבל אותנו לגבי איך הם בוחרים אותם, פצ׳ינו לחלוטין הרים ידיים. והיום מגיע לבתי הקולנוע הסרט החדש שבו הוא נראה אומלל מראשיתו ועד סופו: ״ההונאה״.

אני אוהב בי-מוביז, את אותם סרטי ז׳אנר אמריקאים דלי תקציב, שלוקחים סיפור שנכתב בזריזות, ולעיתים ברישול, ויוצרים איתו משהו שיש לו פוטנציאל להפתיע. אכן, ברוב המקרים זה נע בין הבינוני לגרוע, אבל לפעמים תמצאו יהלום בערימת הפחם. הברקה. בי-מוביז הם סרטים שטסים מתחת לרדאר – של האולפנים, של הצופים, של המבקרים – ולכן לפעמים אפשר להבריק איתם, יש להם את היכולת לחשוף כישרון גדול. בעוד סרטי אולפנים נבחנים בשבע עיניים, בגלל תקציבי הענק והרצון לפנות לקהל גדול ככל האפשר, בי-מוביז יכולים להתקיים בעולם ללא השגחת מבוגר אחראי. וכך, אם סרט הוליוודי יכול, במקרה הטוב, להיות חתרני, לבי-מוביז יש את האפשרות התיאורטית להיות ממש רדיקליים. זה קורה מדי פעם. שנות ה-50 היו תור הזהב של הסרטים מדרג ב׳, סרטים שעליהם גדלו במאים לעתיד כמו מרטין סקורסזי, פרנסיס פורד קופולה וז׳אן לוק גודאר. וזה קרה בשנות השבעים עם סרטי האימה. אחד היתרונות בבי-מוביז הוא שהם סרטים שאמורים להגיע אליהם מלכתחילה עם ציפיות נמוכות: בשנות החמישים והששים הם היו הסרט שמקבלים בחינם כשקונים כרטיס לסרט אחר, גדול וחשוב יותר (מכאן שמם, B-Movies, הסרט השני, הפילר). בשנות השבעים הם הוקרנו בבתי הקולנוע בשולי הערים, המציגים סרטים במחירים נמוכים, בשנות השמונים והתשעים הם הופצו ישירות לווידיאו, בשנות האלפיים ישירות לדי.וי.די וכיום – ישירות ל-VOD. אבל בישראל זה ישירות לסינמה סיטי. כבר התייחסתי לתופעה המוזרה הזאת כאן, לפני כמה חודשים על הסרטים הזניחים והקיקיוניים שמופצים בישראל כאילו הם הפקות ענק חשובות.

ועכשיו מגיע עוד אחד, ״ההונאה״. סרט הביכורים של הבמאי האמריקאי ממוצא יפני, שינטרו שימוסאווה, שהתחיל את דרכו כמפיק של רימייקים אמריקאים לסרטי אימה יפניים (״הטינה״). כמו רוב הבי-מוביז, גם ״ההונאה״ הוא סרט דל בשכל אבל עשיר באווירה. כמו ״הנעלמים״, עוד פרויקט זניח של ניקולס קייג׳ שמקומו ב-vod ושמסתובב עכשיו משום מה בבתי הקולנוע, גם ״ההונאה״ הזה הוא עדות לכך שההבדל בין סרט ז׳אנר בינוני לסרט ז׳אנר סביר הוא כשרון הצלם. בשני הסרטים האלה הבמאים מנסים לעקוף את סבך הקלישאות, את הגניבות הבוטות מתסריטים אחרים ואת הבחירות התסריטאיות הכי בנאליות, ומחפשים עם הצלמים שלהם שוטים מעניינים, כדי שיהיה לפחות על מה להסתכל.

למרות הפוסטרים, שמנפנפים בשמותיהם של אל פצ׳ינו ואנתוני הופקינס (עוד שחקן שכבר שנים לא הצדיק אף סרט בהשתתפותו), כוכב הסרט הוא ג׳וש דוהמל, שחקן נטול נוכחות שמתאדה מהמסך בכל פעם שהוא ליד אחד השחקנים הוותיקים – שזה בדיוק העניין: פצ׳ינו והופקינס באים לימי צילום ספורים, מופיעים במעט סצינות, ואני משוכנע שהם פוגשים את התסריט שלהם בפעם הראשונה על הסט, ועדיין – עם כל השטיקים שלהם – הם בולעים את המסך. מצד אחד, זה עצוב: אין כאן שמץ של גדולה, של משחק שמזכיר משהו מהימים שהשם ״אל פצ׳ינו״ היה נרדף ל״מחויבות״ ו״טוטליות״; מצד שני, פצ׳ינו עושה בשינה את מה שכל עמיתיו לסרט עושים בכל כוחם, ולא מצליחים.

דוהמל מגלם עורך דין צעיר ונשוי שחברתו לשעבר צצה בחייו ומציעה לו עסקה: רומן פלוס חומר מפליל על המאהב האחר שלה, הבעלים של חברת תרופות, שתרופותיו אחראיות למותם של מאות אנשים (שמתם לב שחברות התרופות הפכו לנבלים בסרטי השנים האחרונות?). עורך הדין הצעיר, שרואה כאן הזדמנות לתיק שיעשה לו את הקריירה, מביא את המידע לבוס הגדול של משרד עורכי הדין (פצ׳ינו), ובמקביל לזה – בקווי עלילה מאוד מגושמים – מתרחשת עלילה של חטיפה וסחיטה, שמסבכת את הגיבור (ובעיקר את התסריטאים) בסיפור שאין להם ממש מושג איך לצאת ממנו.

בי-מוביז, כאמור, יכולים ללכת אל הקצוות עם סקס ואלימות או מסרים קיצוניים, הם לא אמורים לפנות לקהל הרחב, הם נוצרים בשוליים כי יש בהם משהו שולי, ולפעמים זה נותן להם חופש. לכן, זה תמיד מאכזב לפגוש סרט שמבזבז את המרחבים שהשוליים נותנים לו בכך שהוא מנסה להיראות כמו כולם – שמרני ומיושב. זה הופך סרט כמו ״ההונאה״ לעוד יותר בינוני. מה שכן, לצד ״דפיקה בדלת״ (הסרט עם קיאנו ריבס) ״ההונאה״ הוא בהחלט אחד הסרטים שמפגינים כמות כמעט בלתי סבירה של שנאת נשים, ברמה שבעוד כמה שנים כבר תוצא אל מחוץ לחוק. לא שהגברים מוצלחים בסרט, אבל כל הנשים בו פסיכופתיות.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה