24 אוגוסט 2017 | 12:33 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: ״אושן 11״ של סטיבן סודרברג

״אושן 11״. סטיבן סודרברג שובר קופות. תרתי משמע

אני רוצה להעלות את הביקורת שלי ל״לוגאן לאקי״ של סטיבן סודרברג ולהתייחס בה ל״אושן 11״, ואגב כך להסביר למה מ״אושן 11״ התלהבתי ולמה נותרתי מסויג מ״לוגאן לאקי״, אבל אז גיליתי שהביקורת שלי על ״אושן 11״ לא נמצאת באתר. אז הנה: לכבוד שובו של סטיבן סודרברג לחיינו (ורגע לפני הגעת הרימייק הכל נשי, ״אושן 8״) הביקורת מימי הדפוס, אי אז ב״העיר״ משנת 2002.  בונוס: אני חושב בדיעבד שבביקורת הזאת ניבאתי ממש טוב את קו העלילה של ״אושן 13״.

פורסם ב״העיר״, 3.1.2002

"אושן 11" של סטיבן סודרברג מעמיד פנים שהוא קומדיית פשע קלילה ואלגנטית. למעשה זהו הגיג הוליוודי שנון על מחזור החיים של הכוכבים

"אושן 11" הוא סרט המתרחש בלאס וגאס ועוסק בהימורים, אבל בהפקת סרט עצמו לא היה שום הימור. צילומי הסרט התחילו ב-26 במרץ 2001, יום אחרי שסטיבן סודרברג זכה באוסקר על בימוי "טראפיק" וג׳וליה רוברטס זכתה באוסקר על "ארין ברוקוביץ'" (גם הוא סרט בבימויו של סודרברג). "אושן 11", קליל וחסר מחויבות מסרטיו הקודמים, הוא אם כן הפיי-אוף של סודרברג, סיבוב הניצחון שלו, סרט שנעשה כולו רק כדי להצליח. עבורי, כמעריץ ותיק של הבמאי הנפלא הזה (מאז "סקס, שקרים וידיאוטייפ", סרטו הראשון) – וכמי שמצא את "טראפיק", הסרט שזיכה אותו באוסקר, סרטו החלש ביותר – "אושן 11" הוא סיבה למסיבה פרטית. הבמאי הכי מקורי, הכי פחות מתפשר, הכי אאוטסיידר, שעבד בשולי הוליווד שנים עד שהתעשייה יישרה איתו קו ולא הוא איתה, זוכה להצלחה, מבלי למכור את נשמתו. "אושן 11", לפיכך, הוא סרט הנופש שלו, הדיוורטימנטו הקליל שהוא עושה כדי לאוורר את עצמו, לשייף את עשייתו ולהוכיח לעולם שפריקים של קולנוע מסוגלים ליצור שוברי קופות. דווקא הקלילות של "אושן 11" מוכיחה את גדולתו של סודרברג כבמאי הרבה יותר מהרצינות של "טראפיק". "אושן 11" מוכיח שסודרברג אינו חושב ש"אסקפיזם" היא מילה גסה. למעשה, דווקא השימוש שלו בז'אנר אסקפיסטי ובסגנון שנראה רהבתני וריקני מאפשרים לו לגיד כמה דברים שנונים ומעמיקים למדי על הוליווד עצמה.

סרטו של סודרברג הוא גרסה מחודשת לסרטו של לואיס מיילסטון מ-1960, ״ה-11 של דני אושן״. שלושים שנה לפני כן, יצר מיילסטון את אחד מאבני הדרך החשובים של הקולנוע המדבר, "במערב אין כל חדש". אבל למרות גדולתו של מיילסטון (שבגיל 65 "ה-11 של דני אושן" היה סרטו לפני האחרון כבמאי) ״דני אושן״ שלו אינו זכור כלל בזכות הבימוי שלו (למעשה, ההפך הוא הנכון. הבימוי היה מסורבל). אם "ה-11 של דני אושן" זכה למעמד מיתולוגי מסוים, זה רק בזכות כוכביו: חבורת הראט-פאק – פרנק סינטרה, דין מרטין, סמי דיוויס ג'וניור, פיטר לופורד וג'ואי בישופ (היחיד מביניהם שעדיין בחיים. הוא מציץ לשניה בגרסה המחודשת). מכיוון שבאותן שנים החבורה הזאת ממילא בילתה את רוב זמנה בהופעות בלאס וגאס, היה להם טבעי לצלם שם סרט. "ה-11 של דני אושן" העמיד פנים שהוא קומדיית פשע מוזיקלית נוצצת, למעשה זה היה סרט שהציג באמינות מסוימת את עולמם הדקדנטי של כוכביו. אחרי קרוב לעשרים שנה של קריירה משגשגת, כזמרים ושחקנים, "ה-11 של דני אושן" היה בעצם סרט הפנסיה של יוצריו וכוכביו.

בבואו לעבוד על הגרסה המחודשת (שפרט לשמו של הגיבור ולעיר ההתרחשות אין כמעט שום קשר בין הסרט החדש והישן), סודרברג פיצח בתבונה את המשמעות של הסרט המקורי ותרגם אותו לימינו. "ה-11 של דני אושן" אינו סרט על שוד מתוחכם של קזינו, זהו סרט על מושג הכוכבות, על החיפוש המתמיד של כוכבי הוליווד אחר הזרקורים, גם כשהם עברו את שיאם. ועל הרעיון הזה ביסס סודרברג את הרימייק שלו. כן, יש כאן תכנון מורכב של שוד וביצוע אלגנטי שלא היה מבייש את "משימה בלתי אפשרית", אבל עיקר הסרט לא עוסק בדמויות, אלא בכוכבים המגלמים אותם. מתחת לאורות הנוצצים של הסטריפ בלאס וגאס, למקצבים השמנמנים של דיוויד הולמס ולקצב הזריז של העריכה, מסתתר לו הגיג הוליוודי שנון למדי.

הנה דוגמה: באחת הסצינות הראשונות בסרט אנו לומדים שראסטי ראיין (בראד פיט), שותפו של דני אושן (ג'ורג' קלוני) במעשי שוד קודמים, מעביר את הזמן בלוס אנג'לס, שם הוא מלמד כוכבים הוליוודיים לשחק קלפים. ואכן, מסביב לשולחן פוקר אנו מוצאים את ראסטי כשמולו יושבים ג'ושוע ג'קסון (מ"דוסון קריק"), טופר גרייס (מ"המופע של שנות השבעים"), בארי ווטסון (מ"הרקיע השביעי") והולי קומבס (אין לי מושג מאיפה היא). השחקנים הצעירים מגלמים את עצמם. בהמשך הסצינה, כשלשולחן מצטרף דני אושן (כאמור, קלוני) אנו שומעים אותו אומר, כמעט כלאחר יד, לשותפיו הצעירים לשולחן "זה די קשה לעבור מטלוויזיה לקולנוע, לא?". קלוני, כזכור, עבר פעם מ"אי.אר" לקריירה קולנועית. בסוף הסצינה הזאת יוצאת החבורה מהמועדון. את ג'ושוע ג'קסון ואת טופר גרייס מקיף המון נלהב של בני נוער המנסה לגעת בהם ולבקש את חתימתם. בראד פיט וג'ורג' קלוני עוברים בהמון מבלי שאיש יעיף בהם מבט או מגע.

בהמשך הסרט אנו פוגשים את טרי בנדיקט (אנדי גרסיה), הבעלים של שלושת בתי הקזינו שדני אושן וחבורתו מתכנים לשדוד. בקזינו שלו עומד להיערך באותו ערב קרב אגרוף בין ויטלי קליטשקו ולנוקס לואיס (המגלמים, כמובן, את עצמם). בנדיקט משוחח בטלפון ומעביר מסר למישהו בשם מר לוין. "תגידו למר לוין," הוא אומר, "שאני לא משיג לו כרטיסים לקרב. שישב בבית ויצפה בו. אני מניח שיש לו HBO". שוב, משפט שנאמר כלאחר יד, שאין לו שום חשיבות לעלילה אבל הוא עדיין שם, בלתי ניתן להחמצה. לוין, אני מניח, הוא ג'רלד לוין, עד לפני כשבועיים מנכ"ל תאגיד טיים-וורנר, שבבעלותו לא רק ערוץ HBO אלא גם האולפן שהפיק את הסרט הזה.

אז מה היה לנו? כוכבי קולנוע מזדקנים שכוכבי טלוויזיה צעירים מאפילים עליהם, שמחליטים לבצע משימה נועזת, רק בשביל לשפר את הדימוי העצמי שלהם; ובעליו של אולפן קולנוע שמקבל מסר ברור לא להגיע אל הסט. סודרברג לכאורה עוסק בתכנון השוד ובביצועו, למעשה הוא עוסק במנגנונים הנפשיים והכלכליים שגורמים לסרטים לקרות. לכל אורך הסרט הכפילות הזאת נמשכת. אושן וחבורתו עומלים על תכנון השוד, אבל סודרברג גורם לזה להישמע כאילו הם עובדים על סרט חדש. הם מחפשים מפיק, מלהקים את המשתתפים, בונים תפאורה, מבצעים תחקיר לקראת תפקידם, מעצבים את דמויותיהם, עובדים על איפור ותלבושות, מבצעים חזרות ואז יוצאים למשימה. כשכל אחד מהם מסיים את תפקידו בשוד, הם מתאספים בחדר, אחורי הקלעים של המבצע, וצופים בהמשך השוד מעל גבי מוניטורים, ממש כפי שהבמאי צופה בהם במוניטורים שלו מאחורי הקלעים של סט הצילומים. לכל אורך הסרט מנסה סודרברג לטשטש את הקווים בין החיים ובין הסט, בין הקולנוע ובין המציאות, בין אמת ופנטזיה. באחד השוטים היותר חביבים בסרט, עומל באשר (דון צ'ידל הנפלא) על הרכבת מטען נפץ בחדרו. במקביל, מוצגת הריסתו של הדזרט אין, אחד מבתי הקזינו הוותיקים של לאס וגאס (צילום הריסת הבניין, שהתרחשה בתחילת השנה שעברה, הוא אמיתי. למרבה צירוף המקרים, זהו אחד מבתי הקזינו בו התרחשה עלילת הסרט המקורי). הבניין האמיתי נופל מחוץ לחלונו של באשר, ממש מאחורי גבו, אבל הוא צופה בכל האירוע בטלוויזיה. בהמשך העלילה צילומי וידיאו, אמיתיים ומזויפים, יהיו כלי הנשק העיקריים של השודדים הרפלקסיביים.

אך זה לא נגמר שם. סודרברג וחבורתו ממשיכים במלאכת הקידוד והם מעמיסים על הסרט אינספור קריצות וציטוטים פנים-קולנועיים. מט דיימון חובש את המשקפיים שחבש ב"הכשרון של מר ריפלי". בראד פיט מתייחס לתפקידיו הקודמים ב"קליפורניה". ג'ורג' קלוני ממשיך מהנקודה בה הסתיים "רומן לא חוקי". ג'וליה רוברטס מתנהגת כאילו הסרט הזה הוא המשך ישיר להליכה על השטיח האדום לפני האוסקרים. ממש כמו שסינטרה, מרטין ודיוויס גילמו בסרט המקורי את עצמם, כך מנסה סודרברג לגרום לכוכבי סרטו להתעסק בעיקר במודעות העצמית שלהם לכוכבותם, ולנזילות המושג הזה (בזכות תפקידי המשנה המצחיקים-מרירים של אליוט גולד וקארל ריינר, הסרט מציג את מחזור החיים העגום של הכוכב). הפרס הגדול של השוד, לפיכך, הוא לא 160 מיליון הדולר שבכספת הקזינו, אלא שיקום האגו של מבצעי השוד, וכוכבי הסרט.

וגם לסודרברג, כמדומני, יש אג'נדה סמויה בסרט. קשה להתחמק מהתחושה ש"אושן 11" מנסה לשקם את האגו הפרטי של סודרברג שנפגע ב"רומן לא חוקי". הסרט ההוא, מ-1998, זכה לביקורות מעולות, אך נכשל בקופות. סודרברג עשה כמיטב יכולתו ליצור סרט פשע מתוחכם ושנון גדוש כוכבים, אבל הקהל לא הגיע לראות אותו. נדמה לי שהטראומה הפרטית הזאת הכניסה את סודרברג לאמוק. הוא התחיל לעשות סרטים מדי חצי שנה (הוא כבר מצלם את סרטו הבא), משנה כיוון באופן קיצוני מבחינת סגנון וז'אנר ומחפש בנואשות הכרה לגדולתו. "ארין ברוקוביץ'" ו"טראפיק" עשו את זה מבחינת האוסקרים, "אושן 11" אמור לעשות את זה עם הקהל. קשה להתעלם מהתחושה ש"אושן 11" הוא גרסה ממותנת של "רומן לא חוקי". הוא לא מעז להיות שנון מדי, הוא חושש להגזים עם משחקי העריכה שלו, הוא נותן לעלילה להוביל את העסק, ושומר את הסאבטקסט בתא המטען. "אושן 11" הוא, לפיכך, דיאט-סודרברג, סרט שיש בו פשרות אמנותיות, אך שלזכותו יאמר שהוא מודע לעצמו, ולפשרות שעליו לבצע.

מגרעת נוספת היא הצילום. זה הסרט השני שסודרברג מצלם בעצמו (הוא משתמש בשמו של אביו בקרדיטים, פיטר אנדרוז). ל"אושן 11" היה מתאים יותר צילום אחר, מהודר יותר, נוצץ, כרומואי. הצילום של סודרברג, למרות הדייקנות שלו, מחוספס וגרעיני מדי בשביל הז'אנר.

עם אוסקר ביד ושובר קופות טרי בכיס, סודרברג – שיחגוג בשבוע הבא יום הולדת 39 – הוא רשמית מלך הקוּל של הוליווד. לי לא נותר אלא לעמוד בשקט בצד ולמלמל "אמרתי לכם". עד כמה קול הוא? הוא לא רק מפיק את סרטו הבא של כריסטופר נולן ("ממנטו"), הוא עוזר לגודפרי רג'יו להגשים את "נויאקטסי", השלישי בטרילוגיה שהתחילה עם "הנבואה". וכן, יש עדיין שמועות שהוא עובד עם ג'יימס קמרון על רימייק ל"סולאריס" של אנדריי טרקובסקי. בקיצור, מלך.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה