19 דצמבר 2017 | 07:35 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

הנגאטיב של ״הלהקה״. ״זעם ותהילה״, 33 שנה אחרי

ג׳וליאנו מר בתפקיד אדי הקצב ב״זעם ותהילה״ (1984). מחתרת הלח״י בסרט גנגסטרים. צילום: דוד גורפינקל

מחר (יום רביעי, 20.12) יוקרן בבכורה בסינמטק ירושלים עותק משופץ, משוחזר ויפהפה של ״זעם ותהילה״, סרט הגנגסטרים/מחתרות שביים אבי נשר ב-1984. האירוע מתקיים במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי, ועבודת השחזור נעשתה כחלק מפרויקט מבורך וקדוש ממש של סינמטק ירושלים וארכיון הסרטים הישראלי לשקם יצירות מופת ישראליות. ״זעם ותהילה״ מצטרף ל״שלושה ימים וילד״, ״מצור״ ו״אוונטי פופולו״ שהיו הראשונים בפרויקט הזה (ואליהם מצטרף גם העותק המשוחזר היפה והמשודרג של ״בלוז לחופש הגדול״ ששוקם במקביל). ״זעם ותהילה״ מתגאה בין השאר בצילום יפהפה ואפל מאוד של דוד גורפינקל (שפיקח באופן אישי על מלאכת השחזור). ״זעם ותהילה״ מ-1984 מספר סיפור (בדיוני המושפע מאירועים אמיתיים) המתרחש ב-1942, כלומר 42 לפני כן. אנחנו כעת מרחק של 33 שנים מאז בכורת הסרט, שבעצמו הפך מאז לפריט היסטורי, כזה שניתן להביט בו מבלי לדעת או להבין מה היה בסרט הזה שכל כך קומם את התקשורת נגדו בזמן אמת. כיום אפשר ומומלץ להביט בו בתור היצירה הקולנועית השאפתנית שהיא היתה, האודישן של נשר לקריירה ההוליוודית שהוא ישיק שנה אחר כך. יצירה שנסמכת על מוסכמות ז׳אנריים אמריקאיים, אבל שגם בהחלט מצליחה ללחוץ על הכפתורים הכי שנויים במחלוקת בהיסטוריה הישראלית, שגורמת לנו בכל רגע לתהות מה באמת עמדתנו הרגשית והמוסרית כלפי הדמויות האלה. ״זעם ותהילה״, מהמון סיבות, הוא אחד הסרטים הישראליים האהובים עליי. ולכן, אנחה את השיחה עם נשר מחר אחרי הקרנת הסרט והתבקשתי מהנהלת הסינמטק לכתוב את הטקסט המקדים לסרט בתוכניית הפסטיבל. הנה הוא כאן, בגרסה מורחבת.

===================

״זעם ותהילה״ 2017 // יאיר רוה

(פורסם במקור בתוכניית סינמטק ירושלים)

״זה הנגאטיב של ׳הלהקה׳״, אומר אבי נשר כשהוא בוחן את העותק המשופץ והמשוחזר של ״זעם ותהילה״, 33 שנים אחרי בכורתו של סרט הקולנוע הארוך הרביעי שביים. שני הסרטים האלה, ״הלהקה״ ו״זעם ותהילה״, הם אכן הפכים גמורים: הגוונים הבהירים, שטופי השמש והאופטימיים של ״הלהקה״ מול הטון האפל והקודר של ״זעם ותהילה״; תחושת ההתעלות, הקתרזיס ואיתה המסר שהכל אפשרי ב״הלהקה״, מול הפסימיות הטראגית של ״זעם ותהילה״, שמציג את המציאות המקומית כדרך ללא מוצא; תגובת הקהל: התשואות, ההערצה והחיבוק לו זכה ״הלהקה״ מול שריקות הבוז, הכשלון והנידוי שהופנו כלפי ״זעם ותהילה״, בסך הכל שש שנים אחר כך. הנגאטיב לא היה רק על המסך, אלא גם במציאות: אווירת ״עשו אהבה, לא מלחמה״ שלטה ב״הלהקה״, שיצא ב-1978 ושצולם בימים שאחרי ביקור נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בישראל, והתחושה שהנה מגיע שלום. שש שנים אחר כך הכל התפוצץ: ב-1984 צה״ל היה עמוק בתוך מלחמת לבנון, ונשר שהיה בן 25 בעת צילומי ״הלהקה״ היה כבר בן 32 ומאוד מודאג.

הם היו הפכים גם בעולם: ״הלהקה״ אמנם הצליח מאוד בישראל ומזה 40 שנה מוקרן באופן כמעט דתי מדי יום עצמאות, מול צופים שכבר מזמזמים את הסרט בעל פה, אבל בעולם זהו אחד מסרטיו הפחות מוכרים של נשר. לעומת זאת, ״זעם ותהילה״ – שדי נשכח בארץ – זכה להערצה בינלאומית עצומה, שסללה לנשר קריירה פוריה בהוליווד.

אחת ההחלטות הכי מתריסות ושנויות במחלוקת שעשה נשר בסרט היתה ליהוקו של ג׳וליאנו מר לתפקיד לוחם חירות ישראלי. מצד אחד, מר היה אחד משחקני הקולנוע הכריזמטיים והמגנטיים ביותר בארץ. מצד שני, עמדותיו הפוליטיות הרדיקליות והעובדה שהוא גם יהודי וגם ערבי, העניקה לבחירה הזאת גוון פוליטי מובהק על ידי לא מעט פרשנים. העובדה שמר נרצח ביריות באופן שמזכיר את גורלו בסרט, מוסיפה עוד נדבך טראגי לשחקן ולדמות שגילם

עכשיו, 33 שנים מאוחר יותר, העותק החדש והמרהיב של ״זעם ותהילה״ עם הצילום עוצר הנשימה של דוד גורפינקל באחד מפסגות הקריירה המפוארת ממילא שלו מאפשר לנו לבחון את הסרט מחדש, במנותק מהאקטואליה של ימי הפקתו והפצתו, ותוך שאנחנו כשירים כעת לראות בו את מה שרבים בעולם ראו כבר מזמן: שמדובר ביצירת מופת.

את ״זעם ותהילה״ ראיתי לראשונה ב-2002. להבדיל מ״הלהקה״ ו״דיזנגוף 99״, הצלחותיו הראשונות של נשר שהיו תמיד זמינות לצפייה ביתית בקלטות וידיאו, ״זעם ותהילה״ היה סרט שרק שמעתי עליו, אך לא ראיתי לפני כן. בתחילת המילניום, לכבוד שובו של נשר מגלות בת כ-15 שנים בהוליווד, ארגן אלון גרבוז בסינמטק תל אביב מעין מחווה לסרטיו שלושה סרטים בסך הכל הוקרנו בה, אבל אחד מהם היה ״זעם ותהילה״ בעותק 35 מ״מ. הסרט הזה הדהים אותי. מימיי לא ראיתי דבר כזה בקולנוע הישראלי.

השנים שעברו מאז רק היטיבו עם הסרט. יש לסרטים תקופתיים את היכולת הזאת להפוך רלוונטיים יותר ככל שהם מתיישנים. ״זעם ותהילה״, בצפייה לאחור, מצליח להחזיק בתוכו גם את הסגנון הקולנועי של שנות הארבעים (פילם נואר, מלודרמה היסטורית), וגם איזו רגישות קולנועית שהייתה אופיינית דווקא לשנות השמונים, כמו למשל השימוש האנכרוניסטי במוזיקה שאינה תקופתית, שמדגישה את נוכחות ההווה בתוך העבר. כיום, העבר של של 1984 רחוק מ-2017 כמעט כשם שהעבר של 1944 היה רחוק מ-1984. מה שהופך את ״זעם ותהילה״ כעת ל״סרט היסטורי״ באמת: לא רק כזה שעוסק בהיסטוריה בתוכנו, אלא שלוכד שני תדרים של הדהודי היסטוריה בין תמונותיו: של 1942 ושל 1984.

עלילת ״זעם ותהילה״ מתרחשת בירושלים בשנות המנדט הבריטי. כבר כאן אנחנו נמצאים באקסטריטוריה של הקולנוע הישראלי. בעוד הקולנוע האמריקאי (ובכלל, הקולנוע העולמי) מקדיש מקום נרחב להיסטוריה של המדינה, לעבר, לסיפורי הולדתה של אומה, הקולנוע הישראלי כמעט ונמנע מכך, בוודאי באותן שנים (חוץ מ״זעם ותהילה״ ניתן להזכיר רק את ״הבית ברחוב שלוש״ של משה מזרחי, מ-1974, כסרט שעוסק באותם ימים). זו אולי היתה בעיה הפקתית ותקציבית ההווה היה יקר מספיק לצילום, העבר לא כל שכן אבל זו גם נדמית לי מנטליות של הדור הקולנועי ההוא, דור שרצה להניח לעבר במקומו. נשר, לעומת זאת, מנהל מערכת יחסים עשירה ומורכבת עם העבר בסרטיו. ״הלהקה״, ״סוף העולם שמאלה״ ו״פעם הייתי״ מתרחשים שלושתם בשנים 1968-1969, ימי נעוריו של הבמאי. ״זעם ותהילה״ יצא לבחון את ההווה של מדינת ישראל על ידי בדיקת שורשי המדינה, הגבורה העילאית לצד החטאים הקדמוניים שממנה נולדה המדינה. נקודת המבט הזאת, שהיתה כה שנויה במחלוקת ב-1984, נראית כיום כמעט ברורה מאליה, ומוכיחה שמכל בחינה שהיא סגנונית וגם תוכנית הסרט הזה עסק בעבר, אבל הקדים את זמנו.

ג׳וליאנו מר נפצע בעת צילומי אחת הסצינות האחרונות בסרט, ולכן את השוטים האחרונים שלו בסרט ביצע אבי נשר בעצמו, כשהוא מצולם מהגב. זהו צילום מאותו יום, שבו נשר לבש את בגדיו המגואלים בדם של אדי הקצב לסצינת השיא בסרט. צילום: נח שחר

״זה סרט שבוחן את האירוטיקה של המוות, את הריקוד סביב האלימות״, מאבחן נשר את סרטו. עבור הציבור הישראלי של 1984, זה שעדיין התאושש מפיגועי התופת של צור וצידון ב-1982 ו-1983, ״זעם ותהילה״ נראה אקטואלי מדי, ואולי אף מתריס בכוונה. אנשי השמאל בקהל נעו באי נוחות מול הצגה הירואית של חברי מחתרת הלח״י, שהיתה מזוהה בעיקר עם הימין הרדיקלי, ואילו אנשי הימין בקהל נעו באי נוחות למראה המסר המשתמע של הסרט, וזה שחוזר שוב ושוב בסרטיו של נשר: ״אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה״. המלחמה בלבנון, ניתן היה להסיק, היא התשלום לחטאים הקדמוניים של אנשי המחתרות. אלה וגם אלה, כמובן, החמיצו את המורכבות של הסרט, שיוצר טקסט מורכב על פנאטיות וגבורה, שיש בה אלמנטים מעוררי הערצה, אך גם מרתיעים. הקהל האמריקאי שפגש את הסרט באותה תקופה, הבין את הסרט טוב יותר כעדות לניסיון יוצא דופן של הקולנוע הישראלי לעסוק בהיסטוריה הכי מקומית, אבל באמצעים ז׳אנריים. נשר הפך את חברי הלח״י לגנגסטרים בסרט המדבר באידיום הקולנועי האמריקאי. כשם שהגנגסטרים הם דמויות החיות מחוץ לחוק ולנורמה, כשם שהם גיבורים טראגיים שאנחנו מריעים להם אך צופים את מפלתם הבלתי נמנעת, כך גיבורי ״זעם ותהילה״ חיים בין צללי ההיסטוריה, בין האור והצל של צדקנות מוסרית הנלחמת למען מטרה נשגבת, ומולה גם רצון אגואיסטי וניהילסטי לפרוק את עול המוסר והחוק, ולעשות את זה באלימות מקסימלית.

״זעם ותהילה״, במרחק שלושה עשורים וחצי מיצירתו, כבר גדול יותר מכל דיון פוליטי או אקטואלי בתכניו, ומבקש מאיתנו כיום להביט באופן שבו נשר מעצב בשפה קולנועית מרהיבה את המיתולוגיה הציונית, שפה קולנועית שיוצרת כוריאוגרפיה מרשימה בין גישה ביקורתית לגישה מלאת הכרת תודה. זה סרט על דור הורינו, שגם אליהם אנחנו ניגשים תמיד במידה שקולה של אהבה וביקורתיות. ולהבדיל מהאופן הריאליסטי והמשוחרר שבו צילם נשר את ההווה של בני דורו ב״הלהקה״ ו״דיזנגוף 99״, ״זעם ותהילה״ הוא סרט שכל סקאלת הצבע, התאורה וערכי ההפקה שלו הם ערגה מופתית כולה אור וחושך, שחור ואדום לקולנוע של פעם. הסיפור על האנשים שבזכותם נשר הוא במאי ישראלי, מסופר בשפה קולנועית המתייחסת לקולנוע שגרם לדור של נשר לרצות להיות אנשי קולנוע. קולנוע, שעד ל״זעם ותהילה״, כמעט ולא היתה לו נוכחות בשפה העברית.

מימין: רוני פינקוביץ, חנה אזולאי-הספרי, אבי נשר וג׳וליאנו מר, מאחורי הקלעים של ״זעם ותהילה״, ינואר 1984. צילום: יוני המנחם

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “הנגאטיב של ״הלהקה״. ״זעם ותהילה״, 33 שנה אחרי”

  1. 19 דצמבר 2017 ב - 11:37 קישור ישיר

    אכן -סרט אדיר ונדיר


השאירו תגובה