10 ינואר 2018 | 21:04 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

"העיתון", ביקורת

"העיתון". מריל סטריפ וטום הנקס בסרטו של סטיבן ספילברג המתרחש ב-1971

סרטו החדש של סטיבן ספילברג, שהופק בזריזות וצולם בחודש מאי כדי להספיק ולצאת עוד השנה, מתפקד כמעין פריקוול די מודע לעצמו ל"כל אנשי הנשיא" של אלן ג'יי פאקולה (מ-1976) ומתרחש שנה לפני סיפור פרשת ווטרגייט. ב-1971 "הוושינגטון פוסט" משיג את הסקופ ש"הניו יורק טיימס" לא היה יכול לפרסם: מסמכי הפנטגון שהודלפו על ידי דניאל אלסברג, מסמכים שהוזמנו על ידי שר ההגנה, רוברט מקנמרה, ומוכיחים שכל נשיאי ארה"ב מאז 1965 ידעו שאין סיכוי לנצח במלחמת וייאטנם, ובכל זאת רק העמיקו את הנוכחות הצבאית שם. טום הנקס מגלם את בן ברדלי, עורך העיתון (ג'ייסון רוברדס זכה באוסקר על גילום הדמות הזאת ב"כל אנשי הנשיא"); מריל סטריפ מגלמת את קתרין גראהם, המו"לית של העיתון, שפרשת מסמכי הפנטגון פורצת בדיוק כשהיא מנסה להביא להנפקת העיתון בבורסה, וכשמופעל עליה לחץ מכל חבריה הפוליטיקאים בוושינגטון לעצור את הפרסום.

האזינו לשיחה על "העיתון" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. להורדה או האזנה לחצו כאן

את סיפורו של דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון יכולתם כבר לראות בסרט התיעודי "האיש הכי מסוכן באמריקה" שהיה מועמד לאוסקר לפני שבע שנים; או בסרט התיעודי "העיתונאי", על בן בראדלי, בו מוקדשות עשר דקות לסיפור שממנו עשה סטיבן ספילברג סרט באורך מלא; או בסדרה התיעודית של קן ברנס על מלחמת וייאטנם או בסרט התיעודי זוכה האוסקר של ארול מוריס, "ערפל קרב". במילים אחרות, אם עקבתם אחרי היצירות התיעודיות הכי משמעותיות של העשור האחרון, זה סיפור שיש סיכוי טוב שכבר שמעתם. זה הסיפור השני הכי מפורסם בתולדות "הוושינגטון פוסט" (אחרי פרשת ווטרגייט, שהתפוצצה שנה אחרי פרשת מסמכי הפנטגון). לכן, השאלה הראשונה שתישאל בבואנו לצפות ב"העיתון" ("The Post") תהיה: מה הוא מחדש למי שכבר ראה את המידע הזה בכל כך הרבה סרטים תיעודיים? אפשר להעמיק את השאלה הלאה ולתהות האם יש יתרון מסוים בסרט עלילתי על פני סרט תיעודי? יתרון אחד הוא כמובן כמות הקהל. לקולנוע עלילתי, בוודאי כזה שמתהדר בשמות סטיבן ספילברג, טום הנקס ומריל סטריפ, יש יותר צופים, ולכן בעוד אנשי קולנוע יוכלו למנות את סרטי התעודה שאזכרו את הסיפור הזה, הקהל הרחב באמת, לפחות זה שנולד אחרי 1971, עשוי שלא להכיר את הסיפור הזה כלל. ובכל זאת, גם מי שמכיר את רצף ההתרחשויות מקבל מסרט עלילתי משהו שהוא לא רק דיווח כרונולוגי. הרעיון בסרט עלילתי-תקופתי הוא להשתמש בסיפור ההוא מאז, כדי להגיד דבר-מה על היום, ולהבליט באמצעותו את הפער שבין אז להיום. ואי אפשר לנתק את "העיתון" – נושאיו ושפתו הקולנועית – מהבהילות שבה הופק. לספילברג נוצר חור בלו"ז – סרט אחד שלו כבר היה גמור ("שחקן מספר אחת" שייצא במרץ), סרט שני עדיין לא היה מוכן לצאת להפקה ("חטיפתו של אדגרדו מורטרה"), ובין לבין טראמפ נבחר להיות נשיא. התסריט של ליז האנה (ששוכתב על ידי ג'וש סינגר, שזכה באוסקר על כתיבת "ספוטלייט") הפך בבת אחת מתיעוד היסטורי למשל אקטואלי, וספילברג ביים אותו כמו חייל שנקרא לדגל בעת חירום. עבורו, אני מניח, זה לא רק סרט אלא קריאת גיוס, צלצול השכמה לאמריקה שנרדמה על משמרתה. בתקופה שבה הנשיא האמריקאי מסית נגד התקשורת, ותומכי הנשיא רואים באנשי התקשורת בוגדים, מגיעים ספילברג ושות' להזכיר לנו שמשהו כזה כבר קרה. זה היה ב-1971, כשהנשיא היה ריצ'רד ניקסון, בעצמו בריון שניסה לצנזר את התקשורת ולצמצם את התיקון הראשון של החוקה האמריקאית. ובתקופה הזאת, "הוושינגטון פוסט" – שהיה אמור להיות המקומון של הבית הלבן – חשף שניים מהסקופים שהיו הכי הרסניים לנשיאות של ניקסון, ולמוסד הנשיאות בכלל – תחילה עם פרסום מסמכי הפנטגון ב-1971, ואז עם פרסום פרשת ווטרגייט והמעקב אחרי השתלשלותה, במה שהוביל בסופו של דבר להתפטרותו של הנשיא ב-1974. הפרשיות האלה גם ערערו את אמון הציבור בבית הלבן. אי אפשר להתעלם מכך שנשיאות רייגן היתה מעין תגובה לאיזו תחושה גוברת של ציניות שגדלה אצל האמריקאים כלפי מוסד הנשיאות בימי ניקסון – אם זה מוסד של שקרים, טיוחים ואינטרסים אישיים, ולא של כנות, שקיפות ודאגה לאזרחים, אז למה שלא יעמוד בראש המדינה שחקן הוליוודי? ואם שחקן הוליוודי, אז למה לא כוכב ריאליטי? והנה שוב זה חזר: נשיא שהופך את התקשורת לאויבת.

הקונפליקטים האנושיים שנמצאים בבסיס "העיתון" מזכירים את אלה שהיו ב"ספוטלייט": זו לא סתם הדילמה של עיתונאים האם לפרסם משהו נגד הנשיא, שיכול אולי לסבך אותם בתביעה משפטית. זה בעיקר העניין האישי, הקרבה הפמליארית בין המסקרים ובין מושאי הסיקור. כפי שזה מוצג בסרט, "הוושינגטון פוסט" בשלב הזה בחייו היה עיתון מקומי קטן, נטול כל השפעה או נוכחות בזירה התקשורתית הלאומית. קתרין גרהאם, המוציאה לאור של העיתון, היה קרובה יותר במעמדה ובחוגיה החברתיים לאנשי הבית הלבן מאשר לאנשי התקשורת מרושלי הלבוש שאת שכרם היא שילמה. רוברט מקנמרה, שר ההגנה בימי קנדי וג'ונסון, ואחד האנשים שאחראים על הכנסת כוחות הצבא האמריקאיים לעומק וייטנאם, היה מחבריה הקרובים ביותר. לכך, יש להוסיף דילמה כלכלית/עסקית: העיתון הקטן בעל שאיפת הצמיחה עומד לפני הנפקה בבורסה האמריקאית. פרסום כזה, שעשוי לעורר סקנדל לאומי, עלול לגרום למשקיעים ולבנקאים השמרנים, לחזור בהם מהשקעתם בעיתון ולהביא לקריסתו. ועם שתי הדילמות האלה מולה, עליה להכריע האם לתת לעורך אור ירוק לפרסום המסמכים המודלפים.

ספילברג ב-2018 נכנס לדמותו של פרנק קפרה בשנים 1939-1941. "העיתון" הוא בבסיסו מותחן, אבל הוא מכיל את הרעיונות והמסרים שאותם הכניס קפרה לקומדיות "מר סמית הולך לוושינגטון" (הרצון לתקן את הפוליטיקה המושחתת) ו"נא להכיר: ג'ון דו" (העיתונאי/ת שמוצאים את מצפונם ופועלים למען תיקון חברתי). זה סרט שכל תכלית עשייתו היא להזכיר לצופיו מה תפקיד התקשורת בשלטון הדמוקרטי. והוא עושה את זה על ידי הצגת העיתונאי כגיבור בעל מצפון מחודד אבל עם חוש קורדינציה לקויה. הדמויות הבולטות ביותר בסרט הן אלה שמפילות, מועדות, שומטות, מפזרות, כושלות. כמו בסרט בייסבול, אנשי "הוושינגטון פוסט" מוצגים כשחקנים קצת ירודים, שהמדים שלהם לא יושבים עליהם יפה, בעוד שעמיתיהם מ"הניו יורק טיימס" הם שחקני הליגה הלאומית: הם מהירים יותר, יעילים יותר, עשירים יותר, ומהודרים בלבושם.

אני מזכיר את עניין בהילות ההפקה והשימוש בדימויים מעולם סרטי הספורט כדי להסביר את ההחלטה הקולנועית הבולטת ביותר של הסרט: המהירות העצומה שלו, האנרגיה, הדינמיקה, והתחושה שזהו סרט שנמצא בספרינט. זו כתבת תחקיר שמבוימת כמו מבזק חדשות. בתוך הסט שנראה כמעט זהה לזה של "כל אנשי הנשיא" (כי זה הרי באמת אותם לוקיישנים), ועם מערך עיצוב ותאורה שמזכיר את הסרט ההוא שצילם גורדון וויליס, נדמה שהדרכת הבימוי העיקרית שספילברג נתן לצלם שלו, יאנוש קמינסקי, היא: רוץ! (או כפי שזה נאמר בציווי בסרט: !Don't walk) .התנועה הבלתי פוסקת – כמו גם השוטים הארוכים והמפותלים והפינג-פונג המילולי המהיר והאינסופי – הופכים את "העיתון" לא רק לסרט מסחרר, אלא לרגעים לאיזשהו להטוט לולייני שמנסה ומצליח להחזיק הרבה כדורים באוויר מבלי להפיל אותם.

ויש עניין נוסף, שבמבט לאחור אולי הופך להיות הכוח הערכי והרגשי הבולט ביותר בסרט. הזכרנו את עניין חופש העיתונות ותפקיד התקשורת מול השלטון. זו, כאמור, נראית תגובה מידית ומצפונית אל מול מוסד נשיאותי עכשווי. אבל הסרט מכיל גם מסר פמיניסטי שהפך אף יותר רלוונטי בשבעת החודשים שעברו בין צילומו וצאתו. למרות שלכאורה בן ברדלי (עורך "הוושינגטון פוסט", אותו מגלם טום הנקס) הוא גיבור הסרט, שימו לב דווקא לקתרין גרהאם (בגילומה של מריל סטריפ). האשה שלא תכננה להיות מו"לית, אבל הנסיבות דחקו אותה לשם (בעקבות התאבדות בעלה). זו דמות מרתקת שלאורך הסרט חוצבת את דרכה ואת מעמדה מול עולם גברי שעושה הכל כדי להקטין ולהשתיק אותה. זו דמות שצריכה, במובן הכי מילולי של המילה, למצוא את הקול שלה. זו דמות שבתחילת הסרט נאלמת דום, קופאת, בחברת גברים, וצריכה שגבר אחר ידבר במקומה, ובהמשך הסרט לומדת להנהיג באמצעות מילים. ובכלל, מילים הן הגיבורות האמיתיות של הסרט הזה, מילים שיכולות לשנות את העולם, לעצב מציאות ולעורר השראה.

ועם כל ההתפעלות מהתסריט מרובה הפרטים והעשייה הקולנועית חדת העין, יש רגעים בהם אתם מוצאים את עצמכם נפעמים מסצינות בסרטים שאין לכם באמת מושג רציונלי מה גרם לכך. כמו הנאה מריח, או זיהוי של תדר הרמוני, יש לפעמים משהו בסרט שפשוט מדבר אליכם בניב שהוא כמעט פרטי. ואני מודה, ספילברג מצליח לעשות לי את זה שוב ושוב בסרטיו, וכך גם הפעם. אחד הדברים שהכי הפעימו אותי בסרט הוא המבט שלו על המימד הפיזי של עבודת העיתונות – בוודאי ב-1971. בימים שלפני תקשורת סלולרית (ואפילו לפני משיבונים וביפרים), כדי לנהל שיחה משמעותית הדמויות צריכות ללכת, פיזית ממש, אל הבתים, המשרדים או המסעדות בהם נמצאים בני שיחתם; שיחות טלפון ברחוב נעשו בטלפונים ציבוריים עם מטבעות; חיפוש מידע נעשה בספרי טלפונים ופתקים; בימים שלפני מעבדי התמלילים, עריכת טקסט היתה נעשית באמת על ידי קאט אנד פייסט: גזירת הנייר והדבקתו; ובכלל, נייר: כל ההדלפה הזאת שלא מגיעה על גבי דיסק-און-קי כמו אצל אדוארד סנודן, אלא בארגזים על גבי ארגזים (או קופסאות נעליים, כמה הולם) של דפים מודפסים. ובסצינת השיא של הסרט, הקרשצ'נדו מבחינתי, הרגע מצעף העיניים עבורי, רגע הכנת העיתון לדפוס והדפסתו: העברת הטקסט מנייר לגלופות עופרת, התקנתן אות אות, בכתב ראי, הגהתן, משיחתן בדיו והלחיצה על הכפתור שמתניע את מכונת הדפוס. התסריט נכתב במקור תחת השם "The Papers", גם על שם מסמכי הפנטגון, אבל אולי גם כדי להדגיש את עולם העיתונות שבעבר היה מבוסס נייר ולא פיקסלים. לבסוף, ממש בסוף הצילומים ביוני, שונה שם הסרט ל"The Post". בפשטות, כי זה היה שם המחמד המקוצר של "הוושינגטון פוסט" (כמו ש"הניו יורק טיימס" נקרא בקיצור, "הטיימס"). אבל אולי יש כאן גם אמירה לדורנו, שעבורו "פוסט" זה הגיג בשליפה בפייסבוק שמטרתו להשיג לייקים, והנה אנשים שעובדים ימים ושעות על ידיעה אחת, שרוב הסיכויים שלא תגרום לאף אחד להניף מולה אגודל מורם בהערכה ובחיבה. הרגע הזה, של הירידה לדפוס, הציף בי נוסטלגיה לעידן של עיתונות דפוס שברובו התקיים הרבה לפני זמני.

והרגע השני הוא מבחינתי סיבת הקיום של הסרט. זהו רגע דידקטי, שמציג את מוסר ההשכל של הסיפור, רגע פטריוטי ששקול להצדעה לדגל, רגע מפורש ונוכח מאוד שאולי אין בו עידון, אבל הוא, לדעתי, הסיבה לכך שהסרט נוצר. הסיפור הזה של הקרב בין התקשורת ובין הבית הלבן הסתיים עם אחת הפסיקות המפורסמות ביותר של בית המשפט העליון באמריקה. פסק הדין של השופט העליון הוגו בלאק מוקרא בסרט בפאתוס באריכות. כדאי לזכור אותו:

In the First Amendment the Founding Fathers gave the free press the protection it must have to fulfill its essential role in our democracy. The press was to serve the governed, not the governors. The Government's power to censor the press was abolished so that the press would remain forever free to censure the Government. The press was protected so that it could bare the secrets of government and inform the people. Only a free and unrestrained press can effectively expose deception in government.

=====================

יש לא מעט שעשוע בליהוק בסרט שמכיל כמה צמדים מוכרים. את בוב אודנקירק אתם מכירים מ"סמוך על סול", אבל כשלידו מופיע דיוויד קרוס, אי אפשר שלא לחשוב על כך שספילברג עושה כאן איחוד מפתיע של הצמד הקומי מאחורי תוכנית המערכונים "מיסטר שואו". וגם: הזוג הנשוי טרייסי לטס (המחזאי של "אוגוסט, מחוז אוסייג'" ומי שבקרוב תראו בתור האבא ב"ליידי בירד") וקארי קון ("הנותרים") מופיעים כאן יחד (אם כי כמעט בלי סצינות משותפות). ומריל סטריפ וטום הנקס – נכון שיש לכם תחושה שזה הסרט החמישים שהשניים האלה עושים יחד? ובכן, זה הראשון.

=====================

את הסרט ראיתי כבר פעמיים בסוף 2017, ומרוב התלהבות וחוסר סבלנות שיבצתי אותו במקום הרביעי ברשימת סרטי השנה של 2017.

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “"העיתון", ביקורת”

  1. מיקי 12 ינואר 2018 ב - 16:25 קישור ישיר

    בעיני זה אחד הסרטים היותר חלשים ששפילברג ביים בכמה וכמה השנים האחרונות

  2. רונית כפיר 20 ינואר 2018 ב - 16:48 קישור ישיר

    אתה בטוח שזו הפעם הראשונה שהם מופיעים יחד? (אין לי ספק שאתה בטוח, זה באמת מדהים).
    אהבתי את הסרט מאד, והתרגשתי איתך בדיוק באותן הסצינות (ההורדה לדפוס נהדרת ממש) אבל דווקא ההופעה של סטריפ כבר נראית בו יותר בתור תפקיד אורח בתור עצמה, מאשר בתור דמות.
    הסצינה בה היא יוצאת מבית המשפט ושורה של נשים צעירות מעריצות אותה בדממה היתה קצת פתטית לטעמי, והיתה הרגשה שזו מחווה לסטריפ יותר מאשר לדמותה.
    בעוד הנקס כן מצליח ללבוש דמויות שונות בכל פעם (תמיד כריזמטיות) ולהישאר טום הנקס, היא כבר כאילו גדולה מדי כדי לגלם מישהי שאינה מריל סטריפ.
    מבחינת שחקני המשנה, אותי שימח לאללה לפגוש את כל השחקנים מכל הסדרות שאנחנו הכי אוהבים וצפינו בהן בשנתיים האחרונות – אפילו רונדה מ"הסמויה" היתה שם בתור מזכירה, שתי עונות של פארגו, הנותרים, האמריקאים, אימפריית הפשע, בטר קול סול.
    לצערי, הסרט ייזכר לי בתור הפעם הראשונה שפישלתי עם הילדים שלי. משום מה חשבתי שיתאים להם, אבל בלי הבנה עמוקה במבנה העיתון והשלטון, וידע בהיסטוריה אמריקאית, זה באמת לא מעניין. מקווה להצליח יותר בפעם הבאה איתם.

  3. דן 27 ינואר 2018 ב - 2:27 קישור ישיר

    https://m.washingtontimes.com/news/2018/jan/11/steven-spielbergs-post-not-timely-or-target-its-ai/

  4. ארי 27 ינואר 2018 ב - 19:44 קישור ישיר

    סרט מקצועי מבחינת אוירה זמן שנות החמישים מלחמת ויטנאם אבל מי שלא יודע על פרשת מלחמת ויטנאם חבל על כספו וזמנו סרט משעמם ברמות

  5. הגמד 28 ינואר 2018 ב - 8:05 קישור ישיר

    מרוב התעסקות במשיכות המכחול – אתה לא רואה את התמונה. הסרט משעמם ומלא בשטיקים שפילברגיים מאולצים. חוץ מהצילום בסוף וזה של המכונת דפוס אין שום צילום מרשים ורגשית הסרט לא מגיע לשום שיא אמיתי. כל מי שבא עם ציפיות עלילתיות יתאכזב.
    ובנוסף:והיום כשהעיתונות מתה לפרסם הכול כדי להצדיק את עצמה – זה זמן הרבה פחות ראוי מוסרית לסרט כזה מאשר כשכל העיתונים הגדולים בארצות הברית באקט פטריוטי לא דמוקרטי צנזרו חלק מהמסמכים של ויקיליקס (מי שעקב אחרי הפרסום ראה איך תוך כמה שבועות העט שלהם התכהתה והפכה למחק) כשהנשיא הקודם ששפילברג תמך בו (בתשדירים מצולמים עם מיטב חבריו) עמד בראש הבית הלבן (או בפארפרזה על העיתון שאני מנוי עליו -״דמוקרטיה מתה בחושך׳ כשהמבקרים סוגרים את האור והולכים לקבל את מדליית הנשיאות מהמבוקר).

  6. ענבל 2 פברואר 2018 ב - 3:02 קישור ישיר

    אף אחד לא יכול לנצח את המלחמה, לפחות לא בקריטריונים לשוניים. בעברית מנצחים במלחמה (כמו במשחק) או מפסידים בה, אבל לא מנצחים *אותה*. אם מישהו יצליח פעם לנצח את המלחמה, הוא כנראה יהיה האדם האחרון בהיסטוריה שיזכה בפרס נובל לשלום. אני מעירה על זה כאן קצת באיחור, אבל הטעות מופיעה גם בתקציר הסרט שממשיך להופיע כבר כמה שבועות בטבלת שוברי הקופות.

    ==============
    רוה לענבל: השכלתי ותיקנתי. חן חן.


השאירו תגובה