הגענו לחלק האחרון של סיכום שנת 2017.  הצגנו את הסרטים הכי קופתיים השנה בארץ. דיווחנו על הסרטים שמבקרי הקולנוע בארץ הכי אהבו. הכרזנו על הבמאי הכי טוב של השנה. היגגנו על הסרט הכי חשוב של השנה. ועכשיו הגיע הזמן להכתיר מי היו סרטי השנה שלי.

250 סרטים הופצו השנה בישראל, מתוכם 34 סרטים ישראליים. היו כמה וכמה סרטים שחיבבתי, וכמה וכמה סרטים שממש אהבתי, אבל היו המון סרטים שאכזבו אותי, או שסתם היו בלתי מרשימים. אבל היו גם כמה סרטים שאקח איתי לפנתיאון. קצת רימיתי ברשימה הבאה, שמונה 26 סרטים, אבל אנמק אותה.

תוך כדי קריאה האזינו לפודקאסט סיכום השנה של סינמסקופ ברדיו הקצה בהשתתפות אבנר שביט ונעמה רק. האזינו או הורידו כאן

הנה הם, סרטי השנה של "סינמסקופ" (ברוב הסרטים לחיצה על השם תעביר אתכם לביקורת המלאה):

1. "דנקרק", כריסטופר נולן

סרט השנה של פורום מבקרי הקולנוע בישראל, הסרט במקום הראשון השנה בטבלת המבקרים, סרט השנה של מאזיני ומאזינות רדיו הקצה. יצירת מופת של קולנוע טהור ועצום מימדים שהוא בה בעת גם פשוט מאוד (סרט מלחמה/הישרדות) וגם מורכב מאוד (שלושה צירי עלילה שמחזירים אותנו לנקודות מפנה בולטות בשלושה זמנים שונים ומשלוש נקודות תצפית שונות). וגם הסרט שהחזיר לתודעה את אחד הפרקים המדהימים של תחילת מלחמת העולם השנייה. זו הפעם השניה שסרט של נולן מגיע לצמרת רשימת סרטי השנה שלי, אחרי "בין כוכבים". נספח: צפו גם ב"שעה אפלה" של ג'ו רייט שיוצא בסוף השבוע הקרוב בארץ, ומציג את אותו הסיפור ואת אותם הימים אבל מהצד של לונדון, הפרלמנט, ראש הממשלה והמלך.

2. "אמא!", דארן ארונופסקי

הטרלה קלה מצידי, כדי להזכיר לכם את אחד הסרטים המשוגעים של השנה, אבל בכנות: אחד המוטיבים שחוזרים ברשימה הזאת היא "זאת הסיבה שבגללה אני הולך לקולנוע". למשל, כדי לראות התפוצצות של כשרון וטירוף על המסך שבה בעת מדהימה אותי ומרתיעה אותי. עוד מילה שתחזור שוב ושוב ברשימה הזאת: וירטואוזיות. שנאו אותו או אהבו אותו, אבל דארן ארונופסקי הוא מאסטר בלחיצה על הכפתורים. להזכירנו: "רקוויאם לחלום" היה סרט השנה של "סינמסקופ", אז הטרפת הזאת נהדרת בעיניי.

3. "בלייד ראנר 2049", דני וילנב

יש שני סרטים ברשימה שהגעתי אליהם מוכן לשנוא אותם א-פריורית, שכעסתי על עצם הפקתם. "בלייד ראנר 2049" הוא הראשון מביניהם. נכון, זה מיותר לעשות סרט המשך ל"בלייד ראנר" של רידלי סקוט מ-1982, אבל בידיים של דני וילנב, אחד הבמאים החדשים הכי מלהיבים כרגע באמריקה (שהיה בראש טבלת סרטי השנה שלי גם בשנה שעברה עם "המפגש", והוזכר בשנים קודמות עם "סיקאריו" ו"אסירים"), זה לא ממש סרט המשך אלא יותר הרהור על העולם, הדמויות והרעיונות מעולמו של פיליפ ק' דיק. אהבתי את האורך, אהבתי את הקצב, אהבתי שזה סרט שעומד לחלוטין בזכות עצמו. ולצד "דנקרק", זה הסרט שגילה לי מחדש את המלחין האנס זימר, יצרן המנונים הירואיים בדרך כלל, שבשני הסרטים האלה יצר עולם מוזיקלי שמבוסס על רעש. בשני הסרטים, לפסקול – כמו גם לגודל ההפקה – היתה השפעה עצומה על האפקטיביות. ראיתי את הסרט הזה כבר שלוש פעמים, ואני לא מתכנן להפסיק בקרוב.

4. "העיתון", סטיבן ספילברג

כן, מעשה קטן של רמאות מצידי. סלחו לי. הסרט הזה ייצא בארץ רק בעוד עשרה ימים (11.1), אבל מרגע שראיתי אותו לא יכולתי לדמיין שאחכה עכשיו שנה עד שאוכל להכניס אותו לרשימת הסופרלטיבים. ספילברג, בהפקת בזק, לוקח תסריט רב-מלל של הצמד שכתב את "ספוטלייט" ויוצר סרט עם תנופה אדירה ורלוונטיות מסחררת: סיפורו של "הוושינגטון פוסט" שב-1971 החליט להמרות את פי הממשל, לצאת נגד הנשיא, ולפרסם את "מסמכי הפנטגון", אחת ההדלפות הגדולות בתולדות אמריקה, של המסמכים שהוכיחו שכל הנשיאים ידעו שלאמריקה אין סיכוי לנצח בוויאטנם כבר ב-1966, עשר שנים לפני סוף המלחמה בפועל. זה באופן מודע מאוד בנוי כמעין פריקוול ל"כל אנשי הנשיא", ובזכות התסריט המצוין והבימוי המהיר כברק, זה גם סרט שעוסק בדיוק במה שמעסיק את אמריקה כיום: השקרים של הבית הלבן, מערכת היחסים בין התקשורת ובין השלטון ובעיקר – הקול הנשי שהולך ונהיה דומיננטי יותר ומשנה את השיח הגברי שניהל את העניינים עד כה. סרט פנומנלי.

5. "סיפור רפאים", דיוויד לאורי

וגם זה במסגרת הרמאות. הסרט הזה אמנם הוקרן בפסטיבל אוטופיה, אבל תוכלו לראות אותו באופן יחסית סדיר ב-11.1 בסינמטקים, וגם כאן לא יכולתי לחכות לו שנה שלמה עד לסיכום הבא, כי אחרת הייתם מפספסים את אחד הסרטים יוצאי הדופן של השנה (שגם הוא בוודאי יקטב צופים רבים). דיוויד לאורי, בן טיפוחיו של טרנס מאליק, הופיע בסיכום השנה של השנה שעברה עם הרימייק המפתיע שלו ל"חברי הדרקון אליוט" של דיסני. כנראה שאחרי ההפקה ההיא בתוך הממסד ההוליוודי, הוא היה חייב לחלץ קצת עצמות עם ההפקה הכי עצמאית בעולם: עם תקציב של 50,000 דולר בלבד אבל עם כמות בלתי נגמרת של כשרון, לאורי הזכיר לנו מה זה הדבר הזה שנקרא קולנוע: היכולת לעורר רגשות באמצעות תמונה וצליל. באמצעים הכי מינימליים, כמעט פרימטיביים, הוא מספר על אשה (רוני מארה) שמתאבלת על מות בעלה, מבלי לדעת שרוח הרפאים שלו נמצאת ממש לידה. זה תרגיל בקולנוע שהיה יכול להסתיים בפיאסקו, אבל הוא יפהפה ויזואלית ופשוט עצוב בלי סוף.

6. "רוחות קרות", טיילור שרידן

עוד סרט על עצב, אבל ורוחות. סרט הביכורים הטטוב של השנה שייך לטיילור שרידן, התסריטאי שכתב את "באש ובמים" ואת "סיקאריו", שכיכבו בסיכומי השנה של השנים הקודמות. מערבון מושלג עטוף יגון, שנעזר באחד הפסקולים הכי יפים של השנה מאת ניק קייב (יחד עם וורן אליס). קטע מתוך הפסקול היפהפה הזה פתח את הופעותיו של קייב (ואליס) השנה בישראל. ניגנתי לא מעט מהפסקול הזה ופסקולים נוספים של ניק קייב כאן.

7. "לוגאן", ג'יימס מנגולד, "מלחמת הכוכבים, אחרוני הג'דיי", ריאן  ג'ונסון

הפרק העשירי והפרק השמיני בסדרות סרטים שכבר חשבנו שנתקעו בתוך רוטינה, ושניהם לקחו את הסיפור לכיוון הקודר שלו והביאו את הגיבורים שלהם אל קצה הסיפור שלהם. בשני המקרים זו גם עדות יפה לכך שבתוך הוליווד התאגידית יש ניצוצות של כשרון עצמאי שנראה שמצליח לקחת את הסדרות האלה ולנווט אותם למקומות הפחות צפויים.

8. "נורמן", יוסף סידר

זו לא היתה שנה גדולה לקולנוע הישראלי, אבל היו בה כמה סרטים שמאוד אהבתי, ובראשם "מעבר להרים ולגבעות", "פוקסטרוט", "לא פה, לא שם" ו"עניינים אישיים" (וגם "תיקון" שאני מדבר עליו כבר מאז 2015 ואין לי מושג יותר לאיזה שנה לשייך אותו). בדרך כלל אני מתקשה לשלב סרטים ישראליים בטבלת סיכום השנה, בגלל מגבלות נפשיות שלי. אבל "נורמן" – מי הוא? מה הוא? ישראלי? אמריקאי? עוד סרט רב הברקות שראיתי השנה שלוש פעמים ברצף ובכל פעם הוא ממזרי יותר. שוחחתי עם יוסף סידר באריכות על הסרט. וגם עם ערן קולירין על "מעבר להרים ולגבעות".

9. "בייבי דרייבר", אדגר רייט

את הסרט הזה ראיתי באיחור וכך יצא שלא התייחסתי אליו לא בבלוג ולא בפודקאסט, אבל השתגעתי עליו. הסצינה הראשונה שלו היא סצינת הפתיחה שהכי אהבתי השנה, מרדף מכוניות מושלם שבעשר דקות עושה את מה ש"מהיר עצבני" לא עשו בשמונה סרטים. הסצינה השנייה היתה השוט הרציף היחיד שהכי אהבתי בקולנוע. כן, המערכה האחרונה מקושקשת. כן, השחקן הראשי הזה ייבש את הסרט. כן, קווין ספייסי. אבל עד שכל המגרעות האלה הגיעו כבר הייתי מוקסם מהסרט מדי לשים לב אליהם. אדגר רייט מתפנן, ואני בעננים.

10. "חולי אהבה", מייקל שוואלטר

ככל הנראה הסרט המקסים של השנה. אם יש קו מאחד בין הסרטים ברשימה זה שבכולם יש משהו קולנועי גדול. אני תמיד אעדיף את הקולנוע על פני הסיפור. אלא אם הסיפור ממש שובה לב. אני יכול לפרט את הנקודות שבהן התסריט של "חולי אהבה" נתקע על גניבות וקלישאות, ואני יכול להתלונן על הבימוי שהיה בו משהו יבש. אבל הכל עבד כאן בול, בסרט עם מבנה לא צפוי: בחצי הראשון צוחקים, בחצי השני בוכים. וכשהוא רוצה שנצחק, אנחנו צוחקים, וכשהוא רוצה לרגש, אנחנו דומעים. מה שאומר שיש כאן עשייה מדויקת שהיא גדולה יותר ממה שנראה לעין. קומיל נג'יאני, שכתב ומשחק (את עצמו, בסיפור ההיכרות שלו עם אשתו), יוצר קומדיה רומנטית לא צפויה: במקום גבר שמחזר אחרי אשה, כאן זהו גבר שמחזר אחרי הוריה של האשה. הולי האנטר וריי רומנו מגלמים שתיים מבדמויות הכי נפלאות שנכתבו השנה לקולנוע.

11. "וונדר וומן", פטי ג'נקינס

כבר אמרתי: בסופו של דבר, הסרט הזה – מקסים, מלהיב, משעשע ומבדר ככל שיהיה (ושובר קופות) – הוא גם בסופו של דבר המטאפורה הגדולה ביותר לסיפורה של שנת 2017. וגל גדות.

וגם:

12. "היפה והחיה", ביל קונדון

זוכרים את מה שכתבתי בסרט מס' 3? אז זה הסרט השני שבאתי אליו מוכן לשנוא. מי מעז לנגוע, ולמה, בסרט האנימציה האהוב עליי? אלא שדיסני, שיהיו בריאים, עשו זאת שוב. גרסה סופחת, מקסימה, מעודכנת ומוצלחת מאוד לסרט שכבר היה יצירת מופת. השוויתי בהנאה גדולה בין המוזיקה של הסרט המקורי ובין הרימייק.

13. "אחרי הסערה", הירוקאזו קורה-אדה

14. "הצד האחר של התקווה", אקי קאוריסמקי

15. "זה", אנדי מוסצ'ינו

זו היתה שנה מצוינת לסרטי אימה, אבל הכי מצוין היה "זה". חצי-עיבוד לסטיבן קינג, שהוא גם סרט ההתבגרות הכי טוב של השנה (והומאז' יותר מוצלח לאייטיז משתי עונות של "Stranger Things").

16. "זה רק סוף העולם", קסאבייה דולן

תכף נדבר הרבה על "קרא לי בשמך" ורק רציתי להגיד שאת "זה רק סוף העולם" אהבתי הרבה יותר.

17. "פלא", סטיבן צ'בוסקי

בכיתי.

18. "פצצה אטומית", דיוויד ליץ'

הו, גילטי פלז'ר נהדר. סצינת הקרב על המדרגות בשוט אחד היא אחת ההברקות הגדולות של השנה בסרט גדוש בהפתעות. סרט מכות, תכלס, אבל מלא עזוז. יונתן סלע, שצילם, הוא הדבר הישראלי השני הכי גדול השנה בהוליווד אחרי גל גדות.

19. "קרב המינים", ולארי פאריס וג'ונתן דייטון

סטיב קארל בהופעה הקומית הגדולה של השנה.

20. "יוצא מן הכלל", מישל הזנוויציוס

סרט קצת זניח, אבל מהנה מאוד ועם לא מעט הברקות.

21. "סיפורי מאירוביץ", נוח באומבך

22. "אוקג'ה", בונג ג'ון הו

מבחינצי זהו פשוט אחד מסרטי האקשן הטובים של השנה. סצינת המרדף בפתיחה היתה מסחררת.

23. "רק האמיצים", ג'וזף קוסינסקי

יש לי תחושה שם פיטר ברג היה מביים את הסרט הזה היינו שומעים עליו יותר, הוא היה מצליח יותר והיו מדברים עליו בקונטקסט של אוסקר, אבל הסרט הזה קצת טס מתחת לרדאר של כולם. עברו כבר כמה שבועות מאז שראיתי את הסרט הזה על הכבאים הנלחמים בשריפות היער, והם לא עוזבים אותי. ג'ניפר קונלי מגלמת בסרט את אחת הדמויות הנשיות המפתיעות של השנה.

24. "ספיידרמן, השיבה הביתה", ג'ון וואטס

לצד "וונדר וומן", זהו סרט גיבורי העל הכי טוב של השנה.

25. "קונג: אי הגולגולת", ג'ורדן ווט-רוברטס

כן, זה בי-מובי קצת טראשי, אבל כשמגיע במאי שמחליט שהופך את סרט המפלצות הנדוש הזה למחווה לסרטי וייטנאם, ובייחוד ל"אפוקליפסה עכשיו", ויוצר את אחד מסרטי הג'ונגלים הכי טובים שראיתי מאז "הטורף" של ג'ון מקטירנן – ובכן, לזה אני קורא בידור.

=========================

פרסי ניחומים:

פרס הסרט הכי טוב של ראיתם:

"פרויקט פלורידה", שון בייקר. החזקתי את עצמי חזק לא להכניס אותו לרשימה אם כי אני עדיין לא מבין למה (אולי מתוך רצון מסוים שסרטי הטבלה יהיו נגישים לצפייה מקומית). כתבתי עליו לקראת פסטיבל חיפה, בו הוקרן. חפשו אותו, הוא נהדר.

פרס "בחיי שלא הבנתם מה הקטע שלכם":

"טוני ארדמן"

פרס "סצינת הפתיחה הכי טובה לסרט הכי נורא":

״ולריאן״. סצינת כותרות הפתיחה מבריקה, ואז קטסטרופה מוחלטת. איך?

פרס הקאמבק הכי נפלא של השנה:

צילום בפילם. 65 מ"מ ב"דאנקרק" ו"רצח באוריינט אקספרס" ו-16 מ"מ ב"אמא!" ו"סיפורי מאירוביץ". ו-35 מ"מ ב"וונדר וומן", "קרא לי בשמך", "גוד טיים" ו"פרויקט פלורידה". אני לא ממש יודע בשביל מה זה טוב, אבל אני מזהה צילום בפילם כשאני רואה אותו וזה ממש עושה לי נעים בעין.

פרס "מילת השנה":

Wonder. היה לנו את "Wonder" ("פלא"), ואת "וונדר וומן", ואת "Wonder Wheel" ("גלגל ענק") של וודי אלן, ובקרוב את "Wonderstruck" של טוד היינס, ויש גם את "Professor Marston and the Wonder Women". שנת הפלא.

 =============================

רוצים עוד? אז יש. האזינו לפודקאסט סיכום השנה בקולנוע של גיקונומי בהשתתפות דורון ניר, תומר קמרלינג, נעמה רק ואני. אנחנו מתווכחים שם ומנמקים ומדברים על רוב הסרטים שהוזכרו כאן. האזינו כאן או הורידו כאן

עד כאן סיכום 2017. להתראות בשנה הבאה.

ציוץ