״אמא!״

זכרו! קודם צופים בסרט ורק אחר כך קוראים את הביקורת עליו. ננסה לגעת כאן בסרט לכל אורכו ומשמעויותיו.

דיברתי על ״אמא!״ בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

באמצע ״אמא!״ – סרטו החדש, המבריק והמטורלל של דארן ארונופסקי – נראה כבר די ברור שעזבנו את המציאות, את הריאליזם, ועברנו לספירה קולנועית שכולה משל וסמלים. עד לאותו רגע הסרט נע לאט לאט במורד המדרגות שיורדות מדרמה משפחתית ריאליסטית, אל סרט אימה ואל מה שהתחיל לעורר חשד שאנחנו לא באמת בתוך סיפור, אלא בתוך פראפרזה. אבל של מה?

כמו עם כמה מסרטיו הקודמים (״פיי״, ״המתאבק״ ו״ברבור שחור״), גם את ״אמא!״ בחר ארונפסקי לצלם ב-16 מ״מ. כתוצאה מכך, זהו אחד הסרטים שבוחנים בצורה פנאטית ונפלאה (בחצי הראשון) את מהות הקלוז-אפ. המצלמה דבוקה לפניה של ג׳ניפר לורנס, לוטשת בה מבט קרוב מדי, אינטימי מדי, לא נותנת לה אוויר.

זהו סיפורו של זוג נשוי בבית פרטי באמצע שום מקום. הבית, שזה עתה שופץ, מוגדר ונראה כמו גן עדן עבור הזוג: היא צעירה, הוא מבוגר ממנה בהרבה. הוא משורר שבוהה בדף הריק ולא מצליח ליצור, היא מטפחת את ביתם. ואז שני זרים נכנסים לחייהם ומערערים את מה שנראה כאידיליה זוגית שקטה. בשלב הזה אנחנו עדיין בתחום המותחן הפסיכולוגי – האשה חושדת שמשהו קורה שם מאחורי גבה. האם זו פרנויה או שבאמת בעלה מתכנן משהו עם זוג הזרים שנכנס לביתם? השימוש בתקריבים ועדשות רחבות לוקח אותנו אל העולם הקולנועי של רומן פולנסקי ואל המציאות מעוררת האימה של ״תינוקה של רוזמרי״.

צופים רבים באמריקה כה התבלבלו מהסרט ויצאו ממנו מתוסכלים – wow ו-wtf הן התגובות שביניהן הסרט נע – עד שארונופסקי עשה מעשה נדיר עבור במאי והגיע לתקשורת כדי להסביר את סרטו. את ההסבר שלו ראיתי בסרט מצוין גם בלעדיו. אבל אני חושב שהוא עשה לעצמו הנחות, הסרט מורכב יותר מהאופן שבו הוא הסביר אותו. עלי פי ארונופסקי ג׳ניפר לורנס (שאת שם דמותה אנחנו אף פעם לא שומעים) היא ה״אמא״ משם הסרט: היא אמא אדמה. חאווייר בארדם הוא הבורא, האל שיצר אותה באותו בוקר. הזוג הזר הם אדם וחווה, וילדיהם הם קין והבל, שמככניסים את הטרגדיה למה שנראו כחיים אדיליים. סליחה אם זה מתנשא, אבל למה ארונופסקי היה צריך להסביר את זה? זה לא ברור מהסרט? זה לא ברור למי שראה את סרטיו הקודמים של ארונופסקי שכמעט תמיד עוסקים במלאכים ושדים, ממשיים או מדומיינים?

אבל יש בסרט מימד נוסף, לא תיאולוגי אלא ארס-פואטי, שהוא בעיני לא פחות מעניין. אל מול החצי הראשון של ״אמא!״ לא יכולתי להפסיק לתהות האם ארונופסקי קרא את ״פתאום דפיקה בדלת״ של אתגר קרת לפני כתיבת התסריט. משהו בסיטואציה דומה: סופר/משורר שאין לו רעיון חדש, הוא תקוע ומתוסכל. פתאום דפיקה בדלת, וזר מיסתורי נכנס לחייו, מבקש לנהל דיאלוג מול יצירתו. עצם כניסתו לבית המשורר היא התחלה של רעיון ליצירה, אבל המשורר אטום מדי לשים לב. האטימות היא מילת המפתח שלו: האיש שמעריציו הרבים רואים בו אמן שמתאר ברגישות את העולם, לא מצליח להיות רגיש כלפי הקרובים ביותר אליו. אבל אזף כדי להתחיל להניע את התימה בסרט שעוסקת ביצירה מתוך חורבן, קורה משהו איום, וזה מה שמתניע את היצירתיות שלו מחדש. הוא מצליח ליצור רק מול אסון או מצוקה. כשהכל נוח ומטופח, אין לו על מה לכתוב.

בהמשך, יוצר ארונופסקי הקבלה בין תהליך היצירה ובין הריון (ע״ע: ״איך שיר נולד? כמו תינוק״) ואת השלב שבו הקהל מקבל את היצירה החדשה ומגיב אליה הוא מקביל לאורגיה קניבליסטית. בחייו של האמן, למעט רגעים קטנים של אקסטזה כשהעבודה גמורה, כל שלב הוא כזה של ייסורים וסבל. אבל, על פי הסרט, רק כך נוצרות יצירות מופת, ולרוב זה יבוא על חשבון מישהו אחר. האמן הרגיש עיוור לסביבתו המיידית ומנצל את כל הקרובים לו כדי להזין את יצירתו. הקריאה הזאת הופכת את ״אמא!״ לסרט שאני חווה כאישי עבור יוצרו, שבו הוא מדבר בכנות על תהליך היצירה והקורבנות שהוא מותיר סביבו.

מכאן, אפשר בהחלט לעשות את האנלוגיה בין אמן ובין בורא/אל, שהרי דיונים תיאולוגיים בוודאי שאינם זרים לארונופסקי, במאי שהוא גם מעין תלמיד חכם. מאז סרטו הראשון, ״פיי״, ארונופסקי ושותפו לכתיבה ולהפקה, ארי הנדל, נוגעים שוב ושוב במיסטיקה היהודית ובטקסטים היהודיים מהתורה שבעל פה (מדרשים וקבלה). מעניין אותי מי בין השניים הוא זה שישב ולמד והעמיק בתכנים האלה, אבל זה חוזר אצלו שוב ושוב. מנקודת מבטי האישית, זה מענג ומסעיר עבורי שארונופסקי שואב השראה מטקסטים יהודיים (גמרא, מדרשי חז״ל) בשעה ששאר הבמאים מסתפקים בפשט של כתבי הקודש ובפרשנויות הנוצריות שלהם. ארונופסקי עושה בתוך הוליווד ובשוליה את מה שתמיד חלמתי שבמאים ישראלים יעשו, ימצאו את ההשראה למשלים, מיסטיקה, מיתולוגיה ואקטואליה בטקסטים היהודיים. ״אמא!״ מצטרף לסרטים נוספים בפילמוגרפיה שלו שמבוססים על ספר בראשית והמדרשים והאגדתות שמוסיפים מידע שלא קיים בפשט. סרטו הקודם היה ״המבול״, הגרסה שלו לסיפור נוח. ״אמא!״ הוא מעין פראפרזה על סיפורי גן עדן – אדם וחווה, קין והבל. כשהחצי השני מציג את הנגאטיב: מול גן עדן, הגיהנום, האפוקליפסה. וכאן הדימויים כבר מגיעים מתוך האיקונוגרפיה הנוצרית – ישו, גאולה מתוך האש, יום הדין על פי ציוריו של הירונימוס בוש.

״אמא!״ הוא מבחינתי יצירה אחות ל״המעיין״, סרטו של ארונופסקי מלפני עשור, סרט נוסף שתיסכל ובלבל את צופיו, אבל הפעים וריגש אותי. בשני המקרים זהו סרט על גבר ואשה, בשני המקרים הגבר הוא סופר (סרטיו של ארונופסקי מוקסמים מאקט הכתיבה). בשני המקרים ארונופסקי יוצר דימויים מסיפורי הבריאה של ספר בראשית: ״המעיין״ עסק בחיפוש אחר גן עדן ועץ החיים. אבל אל מול האינטימיות של ״אמא!״ ״המעיין״ היה מסע בין תקופות, תודות, ספירות. אבל בשני המקרים צריך לצלול ללימודי תיאולוגיה ומיסטיקה יהודית כדי לפענח את העומקים הנסתרים מאחורי מה שנראה לעיתים כמו טריפ הזוי.

בין אם תראו ב״אמא!״ סרט מגדרי העוסק בדו-קרב הנצחי בין גברים ונשים (מסירות, תלות, איבה, וחוזר חלילה); או מעשייה ארס-פואטית העוסקת בקשר בין אמן, יצירה והמוזה שלו (מסירות, תלות איבה וחוזר חלילה); או סיפור אקולוגי על האופן שבו בני האדם משחיתים הורסים וטורפים את אמא אדמה; או אגדה תיאולוגית על הקשר בין בורא, נברא והדת שלפעמים לוקחת את האמונה לכיוון של אקסטזה פורקת עול ומוציאה דברים מהקשרם, בכל מקרה הדימוי החוזר בסרט הוא זה של הגבר כ״בורא עולמות ומחריבם״, מעגל אינסופי של פלא, ניצול, הרס וחוזר חלילה.

ציוץ