״ג׳יין״. חומרי הגלם הגנוזים של חוקרת השימפנזים

היום נפתח פסטיבל דוקאביב גליל במעלות תרשיחא בגליל ומחרתיים ייפתח פסטיבל סרטים בערבה במושב צוקים בנגב, מרחק 400 קילומטר משם. עלעלנו בהיצע של שני הפסטיבלים (ואחרים) לפני שבועיים, אבל עכשיו הבה נתמקד בכמה סרטים בולטים וראויים המוצגים בשניהם. אני לא יודע כמה מקוראיי גרים באיזורים האלה או מתעתדים לנסוע במיוחד לאחד מהם לצרכי נופש כפרי וסרטים (כמה באמת?) אבל אני גם יוצא מנקודת הנחה שהסרטים האלה עוד יהיו זמינים לצפייה בקרוב, בין אם בהקרנות סינמטקיות או באחד מערוצי הטלוויזיה.

דיברתי על סרטי דוקאביב גליל, פסטיבל סרטים בערבה וסרטי שבוע הקולנוע היפני ופסטיבל האנימציה בירושלים בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה בשבוע שעבר. לחצו על הנגן או נגנו/הורידו כאן

״ג׳יין״, במאי: ברט מורגן

(דוקאביב גליל)

זה אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם העונה, בזכות הבמאי, ברט מורגן (״הילד נשאר בסרט״, ״קורט קוביין: מונטאז׳ של גיהנום״) ובזכות הפסקול המקורי החדש שפיליפ גלאס הלחין לסרט. מי שלא יגיע לבכורה שלו במעלות-תרשיחא, יוכל לראות אותו בעוד כמה שבועות בערוץ נשיונל ג׳יאוגרפיק ואני ממש מקווה שהוא גם יוקרן בין לבין בסינמטקים כי זה סרט שהקהל הרחב והמבוגר עשוי ממש להתמוגג ממנו (כי זה בדיוק הסרט שביציאה ממנו תשמעו אנשים אומרים בהתפעלות ״איזה צילומים!״).

״ג׳יין״ הוא סיפורה של חוקרת השימפנזים ג׳יין גודול, שהתצפיות שהיא ערכה בשמורת גומבי באפריקה בתחילת שנות הששים הרעישו את הקהילה המדעית ואת התקשורת העולמית. לא מעט אנשי מדע, דת ותקשורת ניסו לערער על ממצאיה בטענה שהיא חסרת ניסיון, נטולת כל השכלה אקדמית רלוונטית ואשה. למרות שגודול, בת 80 כיום, עמדה במרכזם של לא מעט סרטי תעודה בחמישים ומשהו השנים האחרונות, הסרט הזה מציג אוצר עצום בדמות מאה שעות של חומר גלם שלא נראה לפני כן ושחשבו שהוא אבד. צילומי 16 מ״מ שצילם הוגו ואן לאוויק ושחשפו לעולם את פועלה של גודול.

ב-15 השנים האחרונות מורגן חתום על כמה מסרטי התעודה המרתקים והמבדרים שנעשו באמריקה, תחילה בשיתוף עם ננט בורסטין ובהמשך לבד. נדמה שבכל סרטיו הוא נמשך אל הג׳ונגלים: הג׳ונגל ההוליוודי ב״היחד נשאר בסרט״, ג׳ונגל הרוקנרול וההצלחה ב״קורט קוביין״, הג׳ונגל הפוליטי ב״שיקגו 10״, וכעת הג׳ונגל האמיתי, הליטרלי, באפריקה, עם ״ג׳יין״. כל סרטיו מבוססים על עיבוד של חומרי גלם ארכיוניים קיימים שמורגן עורך אותם מחדש ומקים אותם לתחייה: ספרו של רוברט אוונס ב״הילד נשאר בסרט״, הקלטותיו של קורט קוביין, הארכיונים של העשירייה משיקגו ועכשיו מאה שעות של חומרי גלם עוצרי נשימה שצילם הוגו ואן לאוויק בשמורת גומבי והסוואנה האפריקאית בשנות הששים, כצלם אגודת הנשיונל ג׳יאוגרפיק ומי שליווה באופן צמוד ותיעד את תצפיותיה של ג׳יין גודול. מתברר שבסרטי תעודה קודמים עליה, רק חלק קטן מהצילומים האלה ראו אור, ושאר חומרי הגלם שלא נעשה בהם שימוש נשארו אצל ואן לאוויק ונמצאו רק אחרי מותו ב-2002.

לפני שנתיים וחצי ביקר מורגן בישראל. בשיחה שקיימנו אז, רגע לפני הגעתו לפסטיבל דוקאביב 2015, סיפרתי לו על ההשפעה הרבה שהיתה ל״הילד נשאר בסרט״ על סרטי תעודה רבים בישראל, שהתחילו גם הם לעשות טיפול אנימציה בתמונות סטילס, והוא מצידו סיפר עד כמה השפיע עליו – ועל העולם הדוקומנטי כולו – ״ואלס עם בשיר״. הוא אמר בשיחתנו שהוא מנסה להתייחס לסרטיו התיעודיים כמו סרטים עלילתיים. כלומר, לעקוב אחר מסעו של הגיבור והתהליכים שמובילים אותו לאורך הסרט (האזינו לשיחתנו כאן או כאן). זה ניכר גם ב״ג׳יין״, ובעריכה השנונה של מורגן שיצר הקבלה בין ג׳יין ובין השימפנזים אחיהם היא עוקבת. היא מתבוננת בשימפנזים, והוגו מתבונן בה מתבוננת בהם. היא מתעדת את תהליכי החיזור וגידול המשפחה של פלו, השימפנזית שהופכת להיות גיבורת התיעוד של גודול, ומורגן מציג בסמיכות את תהליך החיזור של הוגו אחר ג׳יין. ״ג׳יין״ הוא סרט טבע, אבל לא פחות משהוא עוסק באורחות החיים של חיות הבר, מורגן מוצא בחומרי הגלם גם את התיעוד של אורח החיים האנושי – בני אדם הרחוקים מסביבת המחייה הטבעית שלהם.

המוזיקה של פיליפ גלאס, המלווה את הסרט עם התמהיל המוכר של הדר ואירוניה, גם מעניקה נפח אפי לסיפור האהבה על רקע נופי אפריקה – מעין ״זכרונות אהבה מאפריקה״ התיעודי, וגם מכניסה אלמנט שכלתני לסרט שרובו מבוסס על צילומי טבע נפלאים, אבל מציג סיפור אנושי הרבה יותר מורכב מזה שסופר לנו בשנות הששים. סיפור על המאבק של גודול לזכות בהכרה מול ממסד גברי שזלזל בה והמכשולים שעמדו בדרכה.

וכן, חומר הגלם באמת גם סתם פשוט יפהפה. השילוב בין הצילומים ובין המוזיקה של גלאס גורמים ל״ג׳יין״, לפרקים להזכיר קצת את ״אנימה מונדי״, סרט הטבע הקצר של גלאס והבמאי גודפרי רג׳יו.

================

סרט הפתיחה של דוקאביב גליל הוא ״סלאח, פה זה ארץ ישראל״, עליו כתבנו בקצרה כאן, ואל תחמיצו את ״הקיר״, זוכה דוקאביב האחרון, שיוקרן גם הוא.

==================

״ארץ מתוקה״. סרט על המדבר שיוקרן באמצע המדבר

״ארץ מתוקה״, במאי: ווריק תורנטון

(פסטיבל סרטים בערבה)

הסרט האוסטרלי ״ארץ מתוקה״ זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל ונציה האחרון, בטקס שבו ״פוקסטרוט״ זכה בפרס חבר השופטים. שני הסרטים האלה ייפגשו שוב באמצע המדבר בפסטיבל הסרטים בערבה. ״ארץ מתוקה״ הוא סרט הפתיחה. זו בחירה מעניינת לסרט פתיחה: זה אינו סרט סוחף במיוחד, או סרט שהוא קרוד-פליזר. הוא איטי מאוד ונקודות המפנה העלילתיות והמאוד דרמטיות שלו מגיעות במרחק של כחצי שעה זו מזו. את סם ניל, שמופיע בפתיחת הסרט, קשה לזהות. ובריאן בראון, המופיע ראשון בקרדיטים ויגיע כאורח הפסטיבל להציג את הסרט, נכנס לעלילה רק עמוק לתוך המערכה השנייה. אבל ווריק תורנטון, שזכה ב-2009 בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן על סרט הביכורים שלו ״סמסון ודלילה״, הוא בראש ובראשונה צלם נפלא, לפני שהוא במאי סביר. וזה מה שהופך את המפגש בין ״ארץ מתוקה״ ובין פסטיבל הסרטים בערבה למעניין: זהו סרט מדברי, שמציג את איזורי הספר האוסטרליים האינסופיים במלוא רוחב ידיהם, וכמרחבים שיכולים להיות מקלט לילידים ומלכודת מוות. אני מניח שיהיה משהו אפקטיבי בצפייה בסרט כזה עם נופי המדבר שלו, מתחת לכיפת השמיים באמצע המדבר. וזה דווקא רעיון לא רע, לחפש סרטים עם דגש מדברי עבור הפסטיבל הזה. אם אתם כבר באים לאמצע שום-מקום, עם השקט והשמים זרועי הכוכבים, יש להניח שתהיה לכם סבלנות למערבון-מרדף שבהחלט לוקח את הזמן שלו.

״ארץ מתוקה״ (השם, כמובן, אירוני. הארץ המוצגת בסרט חמוצה, מרירה ואיומה) מתרחש בתחילת המאה העשרים באוסטרליה. פועל שחור מילידי אוסטרליה הורג מתוך הגנה עצמית אדם לבן – חייל משוחרר, שחזר ממלחמת העולם הראשונה מלא זעם, אלימות ואיבה. אחרי פתיחה ארוכה מדי, ולפני מערכה אחרונה מעט בנאלית, עיקר הסרט נמצא במערכה השניה שמכילה את המרדף של איש החוק אחרי האבוריג׳יני שצריך להיות מובא למשפט על רצח – משפט בעיירה שאין בה בית משפט.

==================

הפסטיבל במושב צוקים הוא הזדמנות לצפות בשניים מהסרטים המעניינים שהוקרנו השנה בפסטיבל ירושלים: ״אדם של יושרה״ מאירן ו״נפש עדינה״ מאוקראינה. שניהם סרטים שלא התקבלו באהדה על ידי הממשלות בהן הופקו (הבמאי של ״אדם של יושרה״ נעצר בטהרן אחרי שחזר מפסטיבל קאן, שם זכה בפרס הראשון במסגרת ״מבט מסוים״). שני הסרטים מספרים סיפור דומה על מסע קפקאי של איש או אשה שמנסים להתמודד עם מציאות של שחיתות וריקבון מוסרי. ״אדם של יושרה״ מזכיר קצת בעלילתו ובביקורת המוסדית שלו את ״לוויתן״ של אנדרי זוויאגינב (שסרטו החדש וקרן אף הוא בערבה). זהו סיפורו של איש המתפרנס מבריכות לגידול דגי זהב – אותם דגי זהב שהיו כה מרכזיים בסרטים אירניים אחרים כמו ״ילדי גן עדן״. אבל השלטון המקומי, כמו גם ראשי הפשע המאורגן המקומיים, רוצים את פיסת האדמה שלו. מכאן מתחיל מסע הולך ומחריף של התנכלויות לו, לאשתו ולילדיו. ״נפש עדינה״ בוחר בסגנון פחות ריאליסטי ופונה לעבר האגדה, ולבסוף אף להזייה, במסעה של אשה להביא חבילה אל בעלה, שנמצא בכלא. אבל זה מסע שבו משימה פשוטה והגיונית הופכת לבלתי אפשרית, כשכל המנגנוניים הציבוריים והאזרחיים עומדים כנגדה ומונעים ממנה להשלים את משימתה.

==================

בשבוע הבא אספר לכם על סרט נוסף מהפסטיבל בערבה. הישארו איתי.

===================

את שבוע הקולנוע היפני בסינמטק חולון החמצתי מבחינת כיסוי, אבל אם אתם פוגשים בסינמטקים את ״בפינה הזאת של העולם״, סרט אנימציה (למבוגרים), המתרחש בהירושימה בחודשים שלפני הטלת פצצת האטום, צפו בו. אני מדבר עליו בהרחבה בפודקאסט שבראש הפוסט.

ציוץ