דני דותן ודליה מבורך בעמדת השידור של רדיו הקצה בפסטיבל דוקאביב

את הפודקאסט השבועי שלי ברדיו הקצה שידרתי היום מתוך פסטיבל דוקאביב, שמקדיש תוכנית מפוארת ומרגשת ומפעימה לסרטים תיעודיים על מוזיקה ומוזיקאים.

לפני הכל, אם אתם פשוט רוצים לשמוע את התוכנית, ולא לקרוא אותה: האזינו כאן. או כאן.

בתוכנית היום הרחבתי על שני סרטים תיעודיים חדשים ודיברתי עם יוצריהם. הסרטים הם ״קורט קוביין: מונטאז׳ של גיהנום״ ו״מתי כספי: וידוי״. שניהם עוסקים במוזיקאים שמדווחים על ילדות אומללה, על מצוקה, על הורים שלא היו שם בשבילם, שניהם גדלו ללא אושר, ושניהם הפכו מוזיקאים גדולים. אבללמרות נקודות מוצא ביוגרפיות דומות, גורלם היה שונה לחלוטין. קוביין התאבד לפני כעשרים שנה, מתי כספי – תודה לאל – עדיין איתנו. את השיחה עם דותן ומבורך (שסרטיהם הקודמים עסקו במנשה קדישמן ובאריס סאן), תוכלו לשמוע עכשיו, אבל נעסוק בה ובסרט כשהוא יגיע למסכים באופן סדיר בעוד מספר שבועות. עכשיו, בואו נדבר על ברט מורגן.

זה לא יהיה מוגזם להגיד שברט מורגן (יחד עם שותפתו ננט בורסטין) עשה מהפכה בקולנוע התיעודי. זה היה ב-2002 והסרט היה ״הילד נשאר בתמונה״, גרסה תיעודית לאוטוביוגרפיה של רוברט (בוב) אוונס, מפיק וראש אולפן ופלייבוי. החידוש בסרט ההוא היה האופן שבו מורגן ובורסטין התייחסו לחומרי הארכיון, ובעיקר לתמונות הסטילס הרבות שכיסו את הקריינות של אוונס עצמו. הם לקחו את תמונות הסטילס ובנו אותן מחדש במחשב בתוכנת אפטר-אפקטס, ולמעשה הקימו אותן לחיים והפכו סרט סטטי, למעין סרט אנימציה שבו הארכיון קם לחיים. מאז, סרטי תעודה הלכו עמוק יותר ויותר אל הכיוון של חומרי ארכיון מטופלים או אפילו מומצאים. בסרטו הבא, ״שיקגו 10״ מ-2007, הוא כבר לקח חומרי ארכיון מוקלטים ופרוטוקולים מדיונים משפטיים והפך אותם לקטעי אנימציה. באותם ימים באולפן קטן ביפו עבד ארי פולמן על ״ואלס עם בשיר״, שלקח את הקונספט של אנימציה בסרט תיעודי שלב אחד רחוק ועמוק יותר.

מורגן הגיע היום לישראל, והוא ייפגש עם קהל אחרי הקרנות סרטו החדש ושני סרטיו הקודמים. לקראת בואו, התקשרתי אליו למשרדו בלוס אנג׳לס, לדבר קצת על ״קוביין״ ועל סרטיו הקודמים. בהקלטת התוכנית, הראיון מתחיל בדקה 7:30.

ב״קוביין״ לוקח מורגן את הציורים, היומנים והקלטות שהשאיר אחריו קורט קוביין, ויוצר מהם אוטוביוגרפיה של חייו של סולן נירוונה, מילדותו ועד מותו, וכמעט הכל נראה כאילו הוא צויר, שורבט, נכתב ומוקסס על ידי קוביין. אבל הסרט גם מכיל קצת ראיונות: עם אבו, אביו, אמו החורגת, אחותו, חברתו הראשונה, קורטני לאב וכריס נובוסליק. השאלה הראשונה שעולה מהצפייה בסרט היא: איפה דייב גרוהל. הראש מתחיל לבנות קונספירציות: האם הוא סרב להתראיין לסרט? אם כן, למה? אילו חשבונות יש לו? כעסים? סודות?

אחרי שהוא הודה בפני ש״איפה דייב גרוהל?״ היא השאלה שהכי הרבה שואלים אותו אחרי שרואים את הסרט, מורגן מסביר את היעדרותו:

״זה לא היה אמור להיות סרט עם ראיונות, או ראשים מדברים, בכלל. רציתי שכל הסרט יהיה רק מהחומרים שקוביין השאיר אחריו. כשהבנתי שאני צריך ראיונות, בחרתי במעגל הראשון של האנשים שהיו לצד קורט. הורים, אחות, אשתו. ומבחינתי, כריס נובוסליק היה נציג נירוונה בראיונות, כי הוא היה שם מההתחלה עד הסוף. הרעיון שלי היה לראיין רק את האנשים שהיו נשארים לצד קורט גם אם הוא היה נשאר איש תחזוקה באברדין וושינגטון ולא הופך לכוכב רוק. והם אנשים שנראה שהם עדיין רדופים על ידי מותו של קורט."

אז זו היתה בחירה שלך לא לראיין אותו? לא סירוב שלו להתראיין?

״הוא הסכים להתראיין. אחרי שהראיתי גרסאות ראשונות של הסרט לאנשים אמרו לי שזה מסיח את הדעת שהוא איננו, ושלא יעבור ראיון בלי שיישאלו למה דייב גרוהל לא בסרט, התרציתי לקיים איתו ראיון ולראות אם אפשר לשלב אותו. הוא הסכים להתראיין, אבל עד שהוא התפנה כבר גמרתי את העריכה של הסרט. הראיון התקיים, אבל לא הרגשתי שהוא נותן לי משהו שלא כבר היה שם, אז החלטתי לא להכניס אותו. אם הייתי דוחף אותו בכוח פנימה זה היה נראה גס ומרושל״.

בוא נתחיל מההתחלה. איך נולד הפרויקט? מי פנה למי?

״קורטני לאב פנתה אליי ב-2007. היא מאוד אהבה את ׳הילד נשאר בתמונה׳ וחשבה שסגנון העבודה באנימציה יתאים לסרט על קורט קוביין, ובעיקר היא רצתה לעסוק בציורים שלו. לקח לנו בערך ארבע-חמש שנים להסדיר את כל ענייני הזכויות של כל החומרים, כי למרות שרוב החומרים היו בידי משפחת קוביין, הזכויות לאו דווקא היו שלהם. בזמן הזה, פרנסס בין (בתם של קורט וקורטני) התבגרה. היא היתה נערה כשקורטני פנתה אליי לראשונה. הבנתי שהיא מישהי שאני יכול לסמוך עליה. בגלל שקורטני לאב מרואיינת בסרט, היא לא יכלה להיות המפיקה של הסרט. זה יוצר ניגוד עניינים, ואחרי חוויה שעברתי עם הרולינג סטונס בסרט הקודם שלי, לא רציתי את זה. אבל על פרנסס בין סמכתי. כשהיא פגשה אותי היא לחצה לי את היד ואמרה לי ׳אתה יודע, למרות שכרגע נפגשנו, אני מכירה אותך יותר טוב משאני מכירה את אבא שלי׳. היא היתה בת 20 חודשים כשקורט התאבד, אז אין לה שום זכרון ממנו. לכן היא רצתה לעשות את הסרט הזה. ואז הבנתי שיותר משזה יהיה סרט שיישרת את מעריציו של קורט קוביין, זה יהיה סרט שיעזור לבנות חיבור בין אב ובתו. וכשהיא דיברה איתי היא ביקשה ממני שאעשה סרט שתהיה בו כמה שיותר כנות. לא לברוח מהנושאים השנויים במחלוקת״.

למרות שהייתם מצפים שסרט תיעודי שהיוזמה שלו מגיעה מצד המשפחה יהיה מעין גרסה מכובסת של ״הסיפור הרשמי״, ״קוביין: מונטאז׳ של גיהנום״ הוא סרט שמציג את קוביין במלוא המורכבות, העליבות והתסבוך שלו, ללא ריכוך, לצד רגעים גדולים של השראה ויצירה. זה סרט שמציג את חייו של קורט באופן קודר למדי, ושם את הסיכה לייסוריו ביחסיו הבעייתיים עם הוריו הגרושים, שגם להם לא היה קל איתו. המילים המפחידות ״הגרסה הרשמית״ נראות משונות אל מול הסרט שלאו דווקא מציג את קוביין כילד השנה. הוא היה איש מלא זעם, ויצר הרס עצמי, מילדות. הוא היה איש שסבל כשהוא היה נער דחוי, והוא סבל כשהוא היה כוכב הרוק הכי נערץ על פני כדור הארץ.

בתחילת הסרט ציפיתי לפגוש כמה מהאנשים שאני חושב שעזרו להפוך את נירוונה למה שהם היו: את המפיק בוטש ויג, את סמיואל באייר, שביים את הקליפ ל״מריח כמו רוח נעורים״; את אנטון קורביין, שביים להם קליפים באלבום השלישי; את מעצב העטיפה של ״נוורמיינד״. אבל ככל שהסרט התקדם ואף אחד מהאנשים האלה לא הופיע, ואפילו לא הוזכר, התחלתי להבין שאתה בעצם לוקח אותנו למסע בתוך ראשו ותודעתו של קורט קוביין. ופתאום הבנתי שלא רק הסרט מתעלם מהם, קורט עצמו מתעלם מהם.

״אני בדרך כלל נוטה לסמוך רק על מרואיינים ממעגל היכרות ראשון. וכאן באמת הרעיון היה ליצור את המבט הסובייקטיבי של קורט, את החוויה האישית שלו. והיתה בעיה נוספת, שאותה הבנתי משיחות עם כל האנשים האלה: לקורט היתה נטייה להגיד לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע. זה פשוט מי שהוא היה. וזה אומר שאף אחד מהאנשים האלה לא באמת היה נותן לי מידע אמין על קורט. קורט היה דמות מאוד קוטבית, מאוד כספיתי, אבל האישיות הזאת מהדהדת באמנות שלו, וזו הסיבה שאנחנו עדיין מדברים עליו 20 שנה אחר כך, שהוא עדיין רלוונטי. לכן רציתי כמה שיותר שהאמנות שלו תספר את הסיפור שלו״.

אחד הרגעים שבהם הקונספט שלך מאוד מצטלל, קורה כשנירוונה סוף סוף זוכה בחוזה הקלטות עם חברת סאב-פופ. זה רגע גדול, עצום, בתולדות הלהקה. אבל בסרט הוא מופיע כמעט באופן אגבי למשך שתי שניות וממשיך הלאה. כאילו שזה מאורע מובן מאליו.

מורגן צוחק. ״כן, אם הייתי עושה סרט על נירוונה, אז זו באמת היתה טעות. אבל זה סרט על קורט. רציתי שהסרט הזה יהיה גדוש מידע, כמו ספר. ובאופן כללי, הסרטים שלי לא מספרים לך סיפור שלא ידעת, הם לא מכילים מידע של היכרת, הם רק מנסים לקחת את המידע הזה, שכבר פורסם, ולהפוך אותו לחווייה קולנועית״.

אני מסביר לברט, לקראת הגעתו לישראל, שלא יהיה מופתע לגלות שסרטיו, ובעיקר ״הילד נשאר בתמונה״ (שהוקרן בישראל מסחרית בבתי הקולנוע בזמנו) לא מוכרים מאוד, אלא גם רבי השפעה. לא מעט יוצרים דוקומנטריים בארץ, כמו גם בעולם, ניסו גם הם לשלב חומרי ארכיון מונפשים או מטופלים בסרטיהם אחרי הצפייה בסרטו. המעניין הוא שלפני ״הילד נשאר בתמונה״, מורגן ובורסטין ביימו סרט תיעודי נוסף, ״On the Ropes״, שהיה סרט ישיר, ריאליסטי, ללא אפקטים.

״למרות שנדמה ש׳On the Ropes׳ הוא סרט שונה לחלוטין מ׳הילד נשאר בתמונה׳, יש בהם משהו מאוד דומה: שניהם סרטים תיעודיים שהתייחסתי אליהם כאילו הם סרטים עלילתיים. באופן שבו מעצבים פסקול, באופן שבו בונים אותם מבחינה דרמטית. לגבי ׳הילד נשאר בתמונה׳: אני יכול להגיד לך שהקולנוע התיעודי היה מגיע לזה גם אילולא הסרט הזה. זו היתה תקופה שבה פתאום הטכנולוגיה הזאת, של אנימציה דיגיטלית ואפקטים, נהייתה כל כך זמינה, שהיא הפכה ריאלית מבחינה כלכלית גם לסרטי תעודה. וגם, זה היה סרט שמומן על ידי אולפני יוניברסל, שזה נדיר שסרט תיעודי ממומן ומופץ על ידי אולפן גדול, אז חיפשנו משהו שייראה גדול מהחיים, לא סתם תמונות מצולמות באופן שגרתי. ומבחינתי, זה נתן לי את האפשרות לקחת כל תמונה ולהתייחס אליה כאל סט, ואני הבמאי שלה, ואני מחליט לאן נסתכל, ואיזו אווירה תהיה לתמונה, קודרת או בהירה. זה היה חשוב לסרט הזה, כי זה היה הסיפור של בוב אוונס, ורציתי שלסרט יהיה את האופי של אוונס, שהוא פתיין גדול. וגם, בגלל שהוא סיפר את הסיפור שלו, רציתי שהקהל יבין שברגע שחומרי הארכיון עוברים עיבוד, שאולי לא צריך לתת תוקף אמין מדי לכל מה שהסרט מציג. שהכל מטופל בו. וזה באמת ההתחלה של הגל החדש של הקולנוע התיעודי של העשור האחרון, שממשיך עם ׳ואלס עם בשיר׳ ועם ׳קוביין׳. מה שאני אוהב בקולנוע התיעודי העכשווי הוא שהכל מותר בו, אין חוקים. זה כמו המערב הפרוע. אפשר לעשות מה שרוצים״.

הנה הקלטה של הראיון המלא:

ומהדקה ה-30, מתחילה השיחה שלי עם דליה מבורך ודני דותן, על סרטם ״מתי כספי, וידוי״.

ציוץ