מקבץ ביקורות: ״תור: ראגנארוק״, ״סודות הפרברים״
״תור: ראגנארוק״. תור הפרוג-רוק
ביקורות קולנוע מקיפות תמצאו ממש כאן: האזינו לפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן
הסידור בזמן הנוכחי הוא כזה: יש לנו שלל פרויקטים בקנה, כולל עונה שלישית של ״מדברים סרטים״ שאנחנו עובדים עליה במרץ ושעולה בתחילת דצמבר ותרוץ עמוק לתוך 2018. כתוצאה מכך אני מפספס לא מעט הזדמנויות לכתוב על הסרטים המסקרנים והבולטים שחולפים לידינו. לכאורה, החוקיות אמורה להיות שסרט שממש אהבתי אני מנסה לכתוב עליו לא משנה מה. אלה שהשאירו אותי קצת מתוסכל או מאוכזב איכשהו נשמטים הצידה. בפועל, אני מודה שלא תמיד החוקיות הזאת תופסת. סליחה, ומבטיח להשתפר. אבל, וזה חשוב, אני מנסה לכסות את כל הסרטים האלה באופן נרחב ומקיף למדי מדי שבוע בפודקאסט. אז עשו לכם הרגל לעקוב אחריו. השבוע דיברתי בפודקאסט על ״תור: ראגנארוק״, על ״סודות הפרברים״ המפוספס של ג׳ורג׳ קלוני (והניסיון שלי להסביר מה האחים כהן יודעים על בימוי שקלוני לא), ועל ״המסיבה״ של סאלי פוטר. בשבוע שעבר דיברתי על הסרט התיעודי ״המחברות של אליש״. אתם יכולים לעקוב בנוחות אחרי כל המהדורות של סינמסקופ ברדיו הקצה כאן.
הנה, בכל זאת, ולמרות איזו תחושה של אכזבה והשתוממות, כמה מילים נוספות על ״תור: ראגנארוק״ ו״סודות הפרברים״, כתוספת על מה שאמרתי בפודקאסט:
״תור: ראגנארוק״
זוכרים את ״סופרמן 3״? ההוא עם ריצ׳רד פריור. יש לי סימפתיה פרוורטית לסרט הזה ולבימוי המטורלל של ריצ׳רד לסטר שהגיע עם חוסר כבוד מוחלט לסדרה, לדמות ולמותג. הוא היה סרט מקושקש ומשעשע שלחלוטין הרס את כל המיתוס שבנה ריצ׳רד דונר בסרט הראשון. אחרי ״סופרמן 3״ כל מה שנותר היה לעשות זה להעביר את סופרמן לידיו של מנחם גולן, כי בהוליווד הממוסדת כבר אי אפשר היה יותר לגעת בדמות שהיתה מלאת פאתוס והפכה לנלעגת תוך חמש שנים. אז ״תור 3״ (או ״תור: ראגנארוק״ בשם הג׳יבריש הרשמי שלו) הוא ״סופרמן 3״ וטאיקה וואיטיטי הוא ריצ׳רד לסטר. מסתתרת כאן מחמאה, אבל בצידה הרמת גבה משתוממת: מארוול, אני חושב שהרסתם הכל. גם תור וגם האלק כל כך אאוט-אוף-קרקטר בסרט הזה שקשה לי לדמיין איך אפשר להמשיך איתם הלאה במשהו שלא יהפוך אותם ללורל והארדי של סרטי גיבורי העל.
שלושת סרטי ״תור״ הם המפגן הכי משונה של פיצול אישיות הוליוודי: כל סרט שונה לחלוטין באופיו מקודמו. הראשון של קנת בראנה, השני של אלן טיילור, ועכשיו טאיקה וואיטיטי הניו זילנדי, שזה קצת כמו לדמיין לתת ליאהו סיריוס לביים את ״ספיידרמן״ בסוף שנות התשעים. מה שקרה בין ״תור 2״ ל״תור 3״ זה ״שומרי הגלקסיה״ ואז ״דדפול״, ואז ״באטמן נגד סופרמן״ וההבנה של מארוול שהקהל רוצה גיבורי-על שמחים ושטותיים ולא רציניים ועגומים. אז ״תור״, השעיר לעזאזל של היקום הקולנועי של מארוול, עבר שומרי-הגלקסיזציה, כולל התספורת שאמורה להפוך את כריס המסוורת לכריס פראט, כולל קרב איתנים אימתני רב דמויות וגדוש גאגים שמתרחש על גשר, כי גם ב״שומרי הגלקסיה״ וגם ב״דדפול״ היה כזה. וזה כולל עיצוב זרחני, ולוגו שנראה כמו יצירת אייר-בראש משנות השבעים ועם פסקול שנשמע כמו פרוג-רוק והכל טריפי עטיפה של אלבום של יס ונשמע כמו סולו של ריק ווייקמן.
מבעד לברדק, ואם מניחים בצד את חוסר הנאמנות של הסדרה לדמויותיה, יש בסרט הזה לא מעט חן, מודעות עצמית וכמה בדיחות טובות (כולל בדיחה אחת מצוינת על חשבון ברוס באנר). עם הרבה הופעות אורח ובדיחות פנימיות זה בעיקר נראה כמו מערכון עצום של ״סאטרדיי ניטט לייב״ על חשבון ״הנוקמים״. הדבק שמחזיק את כל גודש הנצנצים הזה יחד הוא ג׳ף גולדבלום, שהוא היחיד שבאמת נמצא בסרט הזה בתוך האלמנט שלו. בתפקיד הגרנדמאסטר, מעין קיסר חובב אירועי גלדיאטורים, גולדבלום הוא מעין המנחה שלנו להערב ומכתיב את הטון לסרט הזה, שהוא מבדר כשם שהוא תמוה.
=======================
מילה או שתיים על מלחיני השבוע בקולנוע. המכנה המשותף: ווס אנדרסון. מארק מאתרסבו, המלחין של ״תור: ראגנארוק״, היה המלחין הקבוע של ווס אנדרסון בסרטיו הראשונים (״ראשמור״, ״משפחת טננבאום״). אלכסנדר דספלה, המלחין של ״סודות הפרברים״, הוא המלחין הקבוע הנוכחי של אנדרסון (ומי שזכה באוסקר על הפסקול של ״מלון גרנד בודפשט״). מאז הפרידה בין מאתרסבו ואנדרסון נדמה שהראשון לא ממש הצליח למצוא את מקומו בהוליווד ולכן ״תור: ראגנארוק״ הוא סוג של קאמבק עבורו. ומכל האלמנטים בסרט, הוא זה שעובד הכי טוב. מאתרסבו, יש לזכור, הוא במקור הסולן של להקת הגל החדש האמריקאית, דיבו, שהגיעה לשיאה בסוף שנות השבעים. ובכן, המוזיקה האלקטרונית הלא-לוקחת-את-עצמה-ברצינות של דיבו (להקה שעבדה בזמן אמת גם עם רוברט פריפ וגם עם בריאן אינו, יש לזכור) מתאימה בול ל״תור: ראגנארוק״. לעומת זאת, אלכסנדר דספלה, מלחין שעובד יותר מדי ובכל זאת יכול להבריק לפחות פעם בשנה, הוא אחת החוליות החלשות ב״סודות הפרברים״, סרט שכולו מורכב מחוליות חלשות.
=======================
״סודות הפרברים״
יש לפעמים סרט אחד שגורם לנו לבחון מחדש קריירה שלמה. יש במאים שיש להם סרטים חלשים ואנחנו לרוב מתעלמים מהם. אבל ״סודות הפרברים״ הוא מבחינתי סרט מחרב קריירה. כל הזמן חשבתי שאני מחבב את ג׳ורג׳ קלוני כבמאי, ופתאום אני חייב לעצור ולתהות: האמנם? מאז 2002 ביים קלוני ששה סרטים, כל שלוש שנים כמו שעון. אחד מהם היה מעולה: ״לילה טוב והצלחה״. כל החמישה האחרים נעו מבינוניים ועד רעים. אני מודה ש״סודות הפרברים״ אינו סרט גרוע כמו ״ציידי האוצרות״, סרטו הקודם של קלוני (שצולם באותו אולפן ובאותו זמן לצד ״מלון גרנד בודפשט״ ושחקני הסרט האחד מציצים בסרט השני), אבל הוא מאכזב הרבה יותר. מאכזב, כי קלוני לוקח כאן תסריט גנוז של האחים כהן, מה שגרם לי לתהות ולקוות שאולי יהיה כאן סרט ״אחים-כהני״. אם אתם, כמוני, מעריצים של האחים כהן, אז ״סודות הפרברים״ הוא סרט שצריך לגרור את גופתו לשולחן הניתוחים לאוטופסיה כדי להבין: מה האחים כהן יודעים על בימוי שקלוני לא. למה הסרטים שלהם כל כך מבריקים – זדוניים, שטניים, אפלים, ממזריים, מצחיקים ומבעיתים – ואילו הסרט הזה, שלכאורה נאפה עם אותם חומר גלם בדיוק, יצא שרוף? ואולי זה מה שהופך את האחים כהן לבמאים כה טובים: הם ראו שיש איזשהו פגם בתסריט, משהו שבו שהם לא יצליחו לפצח בבימוי, ולכן אולי הם החליטו להניח אותו בצד. ואולי זו גם הבעיה של קלוני: מתוך להט לביים, הוא מחליט להיכשל עם השאריות של היוצרים הגדולים ממנו: הוא התחיל עם תסריט גנוז של צ׳רלי קאופמן (״וידויים של מוח מסוכן״)ֿ, שבדיעבד הפך לסרט הכי בינוני שקאופמן חתום עליו כתסריטאי, והוא חותם עכשיו את הסדרה עם תסריט גנוז של האחים כהן.
האחים כהן אלופים בהומור מקאברי. אלימות גדולה שמוצגת כגרוטסקה גמורה. העולם הפרברי של ״סודות הפרברים״, בסוף שנות החמישים, מחזיר אותנו אל ״האיש שלא היה שם״ שלהם, עולם שאנחנו מכירים גם מדיוויד לינץ׳: מתחת לניקיון ולצחצוח הפרברי, מתחת לחלום האמריקאי בהגשמתו הבורגנית והמרווחת, מסתתר עולם אפל של יצר ותאוות, וזה יגלוש במהרה לרצח, שיוביל לעוד אחד ולעוד אחד. ״סודות הפרברים״ מתחיל כמו פילם נואר – בעל שזומם לרצוח את אשתו, נקודת המוצא הוותיקה מאז ״ביטוח חיים כפול״, ״הדוור מצלצל פעמיים״ וגם ״רציחות פשוטות״ ו״פארגו״. אבל קלוני לא לוכד לא אימה ולא הומור שחור. למה? המשחק מוסח הדעת של מאט דיימון? ואולי זוויות הצילום שאין בהם שום דבר שמשדר סאבטקסט? לוקח לסרט שעה שלמה, עד שנכנס אליו אוסקר אייזק, היחיד בכל הסרט שנראה כאילו הוא יצא מסרט של האחים כהן, כדי שנבין את ההבדל בין קלוני וכהן. עלילת המשנה העוסקת בשכנים השחורים של מאט דיימון, והעובדה שכל העיירה יוצאת מגדרה (הליברלי) כדי לגרש את השחורים מהשכונה שלהם תוך שהם מפספסים את סדרת מעשי הרצח המתבצעת בבית הסמוך, היא התחלה של רעיון שהיה יכול לעבוד, אבל מגיע לשיא מהר מדי, בשעה שהעלילה המקבילה לא מגיעה לשם בכלל.
לא בטוח שהקהל מעדיף גיבורי על שמחים לעומת קודרים, אלא שהקהל אולי מעדיף סרטי גיבורי על טובים (למשל באטמן הקודר של נולאן, וולברין האחרון וגם דדפול ושומרי הגלקסיה), על פני סרטי גיבורי על רעים (סופרמן של זאק סניידר, סואסייד סקווד)