25 מרץ 2017 | 23:30 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״היפה והחיה״ (2017), ביקורת

״היפה והחיה״ 2017. אלים ומפלצות, המיוזיקל!

ל״היפה והחיה״ הגעתי עם מערך ציפיות כמעט בלתי אפשרי (כתבתי עליו כאן). אני ממש אוהב – אבל, ממש אוהב – את סרט האנימציה של דיסני מ-1991. אני חושב שהוא גאוני. ובאופן משונה, במקום להתעצבן על כך שעושים לו רימייק, דווקא שמחתי מזה. אין לי מושג למה, זה לא הגיוני. אולי כי נכנעתי לדיסני והחלטתי שאני סומך עליהם שהם יודעים מה הם עושים. ואולי כי מאז ומתמיד חיבבתי את ביל קונדון, הבמאי, שגם כשהוא נכשל, תמיד הרגשתי שהוא לפחות השתדל. הוא עושה רושם של אדם אינטילגנטי, ממש לא פועל דחק להשכיר. וגם העובדה שהוחלט להביא אל הסרט את אלן מנקן, המלחין המקורי, שילחין פסקול חדש, הוכיחה לי שהפרויקט עצום המימדים הזה נעשה עם כבוד למסורת ולמורשת.

השאלה היחידה שלא הצלחתי ממש לפתור היא: למה? למה לעשות לסרט הלא-ישן הזה רימייק? למה לקחת סרט אנימציה, שאני חושב שמעולם לא התיישן, ולעשות אותו מחדש? המתנגדים צווחים ״כסף!״, שזה בוודאי נכון, אבל לא יכול להיות שזו התשובה היחידה. לדיסני יש מוניטין כאולפן ששומר באדיקות על ערכי המותגים והיצירות שלהם. לפעמים זה מצליח (למשל, ב״ספר הג׳ונגל״ מלפני שנה) ולפעמים לא (למשל ב״סינדרלה״ מלפני שנתיים).

לכן, ביציאתי מהסרט אני צריך להתחיל עם דיווח על שתי תחושות הבטן הראשוניות והלא-מעובדות שלי, בהמשך למסמך הציפיות שעליו הצהרתי. שתי תחושות בטן הפוכות לחלוטין שאיכשהו דרות בכפיפה אחת:

א. הרימייק הזה מיותר. אין בו צורך. בעוד שנים, כשידברו על ״היפה והחיה״, דומני שימשיכו לדבר על הגרסה המונפשת מ-1991 (שהיתה סרט האנימציה האחרון של דיסני ללא כוכבים – אנג׳לה לנסברי היתה השחקנית הכי מפורסמת בצוות הקולות של הסרט ההוא – הסרט הבא היה ״אלאדין״ עם רובין וויליאמס ומאז רק שחקנים מפורסמים מספיקים להיות מספיק תנועים כדי לככב בסרט מבלי להראות את פניהם).

ב. הסרט הזה נהדר. מושקע, עשוי באהבה, חכם, נבון, ומאוד מרגש.

אמשיל את החוויה במשל. בקיץ האחרון ראינו בלונדון את ״Wicked״, המיוזיקל הסופר-דופר-מצליח שבשנה שעברה חגג עשור על הבמות. הגענו אל המיוזיקל אחרי שכבר הכרנו די טוב את השירים בזכות דיסק הפסקול של צוות השחקנים המקורי מברודוויי בראשות אידינה מנזל וקריסטין צ׳נוות. עשר שנים אחר כך, ולא מעט תחלופות בצוות השחקנים והנגנים, זה עדיין היה מיוזיקל מפואר ויפה אבל… שונה ממה שדמיינו, זכרנו והיכרנו מהגרסאות המתועדות. גרסה דומה, אך מעט שונה. כך גם כאן: זה היה מאוד ״היפה והחיה״ אבל גם קצת שונה. ומקומות השוני – לרגעים מוצלחים, לרגעים פחות. אבל ההבדל העיקרי הוא בקול של השחקנים, ואפילו בקצב הדיבור והנגינה.

אני מודה: הסיבה הגדולה והעיקרית שלי לאהבת ״היפה והחיה״, גם בגרסה הנוכחית, היא בזכות השירים. אני לא רק חושב ש״היפה והחיה״ הוא סרט האנימציה הכי טוב של דיסני, אלא שזהו גם אחד הסרטים המוזיקלים הטובים בתולדות הקולנוע. למעשה, ב-1991 זה היה הסרט שגרם לי להתאהב מחדש במיוזיקל, הפעם במבט בוגר. והשיר ״Be Our Guest״ לימד אותי את צירוף המילים Show-Stopper. לכן, הנוכחות של אותם שירים גם בגרסה הנוכחית היתה מקור מיידי לאושר. מה שגרם לי לתהות: האם אהבתי הגדולה גם לגרסה הנוכחית של הסרט היא רק בזכות השירים? זו מחשבה שליוותה אותי כחצי סרט.

למה אני אוהב כל כך את ״היפה והחיה״? התשובה ברורה לי: הווארד אשמן. הווארד אשמן כתב את המילים ואלן מנקן הלחין את המוזיקה ויחד הם הקימו לתחייה את המיוזיקל המצויר של דיסני, תחילה ב״בת הים הקטנה״, ואז ב״היפה והחיה״ וב״אלאדין״ (ולפני כן בברודוויי, עם ״חנות קטנה ומטריפה״).  אשמן אמנם חתום רק על מילות השירים, אבל כל בניית העלילה ועיצוב הדמויות היו שלו. החזון העלילתי לסיפור הזה, לדמויות, הוא של אשמן. לינדה וולברטון, שהיתה חתומה על התסריט לסרט האנימציה, רק שרטטה את הסצינות שהוליכו מהשירים ואליהם.

המשמעות האמיתית, העמוקה והמרגשת של הגרסה שלו ל״היפה והחיה״ מתחוורת כשנזכרים שאשמן נפטר מאיידס שמונה חודשים לפני בכורת הסרט, באמצע העבודה על כתיבת השירים ל״אלאדין״ (טים רייס החליף אותו, הוא גם ממשיך את עבודתו כעת). האוסקר עליו זכה על כתיבת השיר ״היפה והחיה״ הוענק לו אחר מותו ובן זוגו היה זה שקיבל אותו בשמו. בשבועות האחרונים יש לא מעט דיווחים על מדינות שמרניות שמצנזרות את הגרסה הנוכחית של ״היפה והחיה״ בשל נוכחותן של כמה דמויות הומואיות, שחולקות מבטים קורצים שחולפים כהרף עין. ובכן, זו התקוממות משונה כי ״היפה והחיה״ המצויר של אשמן ושות׳ תמיד היה סרט מאוד גיי. זה היה סרט על אנשים ויצורים שחיים בארונות, בטירות אפילות ורחוקות, מחביאים את מהותם האמיתית, מחשש לציבור השמרני והנבער אוחז הלפידים והקלשונות. זה היה סרט על אהבה בלתי אפשרית – מסוכנת, אפילה – עם שירים וריקודים. זה היה סרט על אנשים שמרגישים שהחברה סביבם הטילה עליהם קללה. אשמן לקח את האגדה והפך אותה לאוטוביוגרפיה. הוא כתב גם את בל וגם את החיה על עצמו והוא עשה את זה בהומור, שנינות אבל גם בנואשות, שהפכו את השירים לשילוב הכה נדיר של מצחיקים ומרגשים עד דמעות.

ולכן, אם כבר לעשות רימייק, אז ביל קונדון הוא האיש המושלם לעבודה, והסרט הזה מחזיר אותי לחיבה הגדולה שהיתה לי אליו לפני כמעט 20 שנה. ראשית, כי קונדון הפך למעין מומחה למיוזיקלס: הוא כתב את התסריט ל״שיקגו״ (אוסקר לסרט ולקתרין זיטה ג׳ונס) והוא ביים את ״נערות החלומות״ (אוסקר לג׳ניפר האדסון). וכשזה מגיע לעיסוק במיניות, ובהגדרות הנזילות של מיניות בת זמננו, קונדון הוא הבמאי של הסרט המאוד חכם, ״קינסי״. אבל אני רוצה לדבר דווקא על סרטו מ-1998, ״אלים ומפלצות״, עליו זכה באוסקר לתסריט המקורי. יש משהו בעולם של ״אלים ומפלצות״ שמתאים מאוד ל״היפה והחיה״: בסרט הקטן ההוא איאן מק׳קלן (שמגלם את השעון בגרסה החדשה של ״היפה והחיה״) גילם את דמותו של ג׳יימס ווייל, הבמאי של ״פרנקנשטיין״, שבזיקנתו נשאר מסוגר בביתו, כשהוא מתיידד/מתאהב בגנן שלו (ברנדן פרייזר, שראוי לקאמבק). אהבה בלתי אפשרית של אדם בביתו האפל, רדוף בזכרונותיו, שהרגיש שהסיפור על המפלצת של פרנקנשטיין היה אישי עבורו, ולא סתם עוד סרט מפלצות לאולפן הוליוודי. ועוד יותר מזה: זה סרט על במאי שעבורו כל החיים הם תסריט. הכל ניתן לניתוח דרמטי ולשכתוב. החיים הם נראטיב.

ואיך מתחיל ״היפה והחיה״? עם שיר נפלא שבו מספרת בל, בין השאר, על אהבת הספרים שלה. בתחילת הסרט היא הולכת אל בית הכומר, שמחזיק את מדף הספרים היחיד בעיירה הצרפתית הקטנה בה היא חיה (הכומר הזה שחור בגרסה העכשווית, רק כדי להראות לנו שדיסני מנסה להתקדם לא רק מבחינת זהויות מיניות אלא גם להציג גיוון אתני בסרטיה הכה-לבנים). היא שרה לנו שהספר שהיא קוראת עכשיו עוסק בשני אוהבים אבודים מוורונה (פרשנות: היא קראה את ״רומיאו ויוליה״) והיא מספרת על ספר שבו הגיבורה פוגשת את פרינס צ׳ארמינג שלה, אבל היא לא תגלה את זה עד לפרק השלישי. וכך, דמותה של בל תולעת הספרים בעצם מספרת לנו את סיפור הסרט – או לפחות מציבה בפנינו שתי אופציות, מוות או אושר ועושר – כבר בשיר הפתיחה. היא חיה בספר. כלומר, ממש כמו ב״אלים ומפלצות״, גם ״היפה והחיה״ הוא סיפור שעוסק במהות הסיפור, באופציות העלילתיות שעומדות בפני הגיבורים, ובמודעות העצמית של הסרט למלאכת הסיפור של עצמו.

וכאן אנו מגיעים לשני ההבדלים הגדולים בין גרסת האנימציה לגרסת הפחות-או-יותר-לייב-אקשן. ההבדל הראשון קשור בתתסריט. כנראה שבסרטי אנימציה, קצת כמו בספרי ילדים, אפשר פשוט להציג דמויות ולהבין אותן מיד. בסרט לייב-אקשן, הדמויות צריכות להיות יותר מציאותיות ויותר מפורשות ואנחנו צריכים להבין את סיפורי הרקע שלהן כדי להבין למה הן עושות את מה שהן עושות. זו גישה פסיכולוגיסטית לדמויות שאני לא תמיד מסכים איתה, אבל זו המוסכמה האמריקאית. ולכן, גם בל וגם החיה מקבלים (או מקבלות, המילה ״חיה״ היא נקבה, הדמות היא זכר) סיפורי רקע מודגשים וארוכים  הרבה יותר ממה שהיה במקור. אנחנו לומדים על הילדות של שניהם, ילדות שהופכת אותם לאנשים עם רקע מעמדי שונה, אבל רקע רגשי דומה, שהם יזהו זו בזה. זה מיותר לחלוטין כי לא היינו זקוקים לכך, אבל זה מוסיף לסרט שניים מתוך שלושת השירים החדשים שנכתבו עכשיו ולא מעט מ-40 הדקות שנוספו לגרסה הנוכחית על פני 84 דקות הגרסה המקורית.

הגישה הזאת – שמעבה את הסיפור ואת האורך – הופכת למהות הסרט: הדגש כאן הוא על הרגש ולא על הקרקסיות של המקור. דוגמה אחת לכך היא דמותו של מוריס, אביה של בל. בגרסה המצוירת הוא סוג של מדען מפוזר, מעין ממציא פזור דעת שנראה כמו דוק בראון מ״בחזרה לעתיד״ או אלברט איינשטיין צרפתי. בגרסה הנוכחית את האב מגלם קווין קליין (אחד האמריקאים הבודדים מבין השחקנים), וקליין משאיר את הליצנות בצד ומציג דמות נוגעת ללב ובעלת רבדים (שאף זוכה, בצדק, לשיר משלה), דמות של אב שבור לב שיודע שלבתו מגיע יותר ממה שהוא יכול לתת לה, אבל אין לו מושג איך, דמות שחשה שהיא מאבדת את כל מי שיקר לה. המימד הרגשי הזה הוא זה שבמהלך הסרט מתחיל לייצר ל״היפה והחיה״ איזשהו מימד אוטונומי מהסרט המקורי. ההרחבות האלה הופכות את הסרט לבוגר יותר מהמקור. זה נתמך בעובדה שאמה ווטסון היא פשוט בל מצוינת, הברקת ליהוק יפה שמעניקה לדמות האגדתית הזאת נפח אנושי.

ההבדל השני הוא זה שהתגנב אליי בערמומיות וגרם לי להתלהב גם מהגרסה הנוכחית והמיותרת: זה מיוזיקל! למעשה, כבר הוצהר שזה המיוזיקל היקר בכל הזמנים. דיברנו על זה אפרופו ״לה לה לנד״, על כך שהמיוזיקלס כמעט נכחדו מהקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי. המיוזיקל הקלאסי הוגלה לאגף סרטי האנימציה של דיסני, וגם הם די העלימו אותם מאז ״מולאן״ ב-1998. אחרי ניסיון כושל עם ״הנסיכה והצפרדע״ המיוזיקלס של דיסני חזרו רק עם ״פלונטר״ ו״לשבור את הקרח״. דיסני המשיכו להחזיק את המוזיקלס בחיים עבור הילדים בערוץ הטלוויזיה שלהם עם סרטי ״היי סקול מיוזיקל״ ו״קאמפ רוק״. אבל המיוזיקלס נהיו נדירים ונכחדים. והנה – שירים וריקודים עם שחקנים בשר ודם. וזו הסיבה ש״היפה והחיה״ הנוכחי הוא בעצם, במחשבה חוזרת, וירטואוזי אף יותר מהמקורי: כי עם כל הכבוד למאות האנימטורים, להנדס סצינות ריקוד עם עשרות רקדנים זו מלאכת מחשבת של קולנוע – כוריאוגרפיה, צילום, עריכה. מהבחינה הזאת, עם כל האפקטים הדיגיטליים והשימוש בהמרות תלת מימד, בסופו של דבר ״היפה והחיה״ הוא סרט הוליוודי אולד-פאשן, כמו פעם, שמצליח להיות גם חתרני וגם שמרני בעת ובעונה אחת, ולמרות שהוא ממוסחר וממוחזר ומספר את אותם הסיפורים ושר את אותם השירים הוא פשוט לגמרי ולחלוטין ממיס.

 

=======================

נ.ב: יש לי תיאוריה שאני מניח כאן ואחכה בסבלנות לראות אם היא תתברר כנכונה: האם אמה תומפסון עשתה סיבוב ליטוש על התסריט? תומפסון מופיעה בסרט בתור גברת פוטס (גברת תיון בעברית), הקומקום אותו גילמה אנג׳לה לנסברי בגרסה המצוירת. ואם יש לך את תומפסון בצוות, לא תיתן לה לעשות סיבוב שיוף על התסריט? לי זה ברור שכן. אין לזה זכר בקרדיטים: על התסריט חתומים שניים – אוון ספיליוטופולוס, מעין תסריטאי בית של דיסני, ואת הגרסה הסופית כתב סטיבן צ׳בוסקי, שכבר ביים את ווטסון בעיבוד לספרו ״כמה טוב להיות פרח קיר״. מה שגרם לי לחשוב על תומפסון התסריטאית הוא רגע בתחילת הסרט בו מתעכב קונדון על הבוץ והשלוליות של הדרכים בכפר הצרפתי הפרובינציאלי (או הפרובינסלי), כשגסטון יורד מסוסו ומגפיו המהודרות טובלות בתוך אדמה בוצית. זה רגע שמזכיר מאוד את הפתיחה של התסריט של תומפסון ל״על תבונה ורגישות״ (עליו זכתה באוסקר), שביים אנג לי. גם שם העולם המהודר של חיי המעמד הבריטי הגבוה מוצג בסתירה לעובדה שבמאה ה-19 רחובות אנגליה היו מלאות בוץ, גללי סוסים וערימות של זבל, עליהם בדרך כלל לא מדברים בספרות הוויקטוריאנית. ואם תומפסון לא נגעה בתסריט, הרי שמישהו שם, לתחושתי, צפה ב״על תבונה ורגישות״ להשראה.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״היפה והחיה״ (2017), ביקורת”

  1. גדי 26 מרץ 2017 ב - 15:09 קישור ישיר

    קראתי בעניין רב את הציפיות שלך וחיכיתי לקרוא מה תכתוב על הסרט החדש. אני נהנתי מאד מהסרט החדש. הוא סרט מצוין שעומד בפני עצמו. הוא לא מאפיל על המקור והוא גם לא נחות ממנו. עומד לצידו.
    גם אני לא יודע להגדיר לעצמי למה אהבתי כל כך את היפה והחיה ויש לי חשדות משלי, אבל היה לי ברור שנלך לסרט הזה כל המשפחה ועוד השקעתי והלכתי לקולנוע IMAX. אני מתכוון ללכת גם להצגה לא תלת ממד להשוות בין שתי הגרסאות וגם כמובן לראות שוב את המקור.
    *
    הסיבה? כסף זו תשובה קלה מדי. ברור שכסף, אבל דיני בעיני הוא מותג שהערך שלו הוא קסם והיכולת לייצר קסם. חוויתי את זה רק לפני חודשיים כשנכנסתי לדיסניפארק. דיסני פשוט עושים קסם, וכבר יש להם קסם אז עושים עוד ממנו.
    *
    דיסני אכן הוסיפו כמה מאפייני פוליטיקלי קורקט. כבר בפתיח, סצינה חדשה, המתאר את הנשף ההדוניסטי אצל מי שיהפוך להיות החיה מופיעות נשים שחורות. וכמובן הדמויות, קריצה ליחסים בין לה פו לגאסטון, ועוד קצת טרנסג’נדריות לקראת הסוף. זה ממש בקטנה ונראה כאילו עשו זאת על מנת לעורר מהומה בכמה ארצות, בבחינת, לא יזיק ליחסי הציבור.
    ילדים כלל לא ישמו לזה לב, ולזה לא צריך להרתיע את ההורים.
    לא הגעתי למסקנה אילו מהסצינות החדשות מוסיפות ואלו מיותרות, וגם על כך נראה לי שלכל אחד תהיה דעה שונה. כתבתי באתר שלי על החוויות מהסרט בעיני צופה שאינו מבקר קולנוע כלל וכלל.
    http://www.שבוע-הספר.co.il/%d7%94%d7%99%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%97%d7%99%d7%94/

    עיקרן הוא שהקסם היה והקסם נישאר ובעיני החיה והיפה הוא כבר לא הסרט הטוב ביותר של דיסני, אלא הם הסרטים הטובים ביותר של דיסני. זו כמובן התרשמות סוביקטיבית, ואולי רק נדמה לי שהרצף בת הים, מלך האריות, אלאדין, היפה והיה (לא זוכר את הסדר המדויק) היה רצף בלתי נשכח של סרים שנה אחר שנה, ואילו מהחדשים יותר (פרוזן, נניח, אני כבר לא מצליח להתרגש באותה צורה).
    *
    מפתה לראות מה יעשו באלאדין.


השאירו תגובה