בל מ״היפה והחיה״ המצויר מ-1991. בגרסה החדשה מגלמת אותה אמה ווטסון

תכף מגיע ארצה ״היפה והחיה״, המיוזיקל היקר בכל הזמנים, והרימייק של דיסני לעצמם, 26 שנה אחרי הסרט הקודם. בדרך כלל אני נרתע לכתוב על סרט לפני שצפיתי בו, אבל ״היפה והחיה״ מסקרן אותי מספק כדי שאניח מראש את סט הציפיות שלי עוד לפני הצפייה בו ואנסה לברר כצה דברים: למה הרימייק הזה מרתיע אותי כל כך? ולמה אני משוכנע שארוץ לראות אותו כבר ביום הבכורה? ומה עומד מאחורי ההחלטה הכה משונה ולחלוטין לא ברורה של דיסני לעשות עכשיו רימייקים לכל סרטי האנימציה שלהם?

פורסם ב״ליברל״, גיליון מרץ 2017

בסוף השבוע יעלה בבתי הקולנוע ״היפה והחיה״, גרסת הלייב-אקשן – כלומר, גרסה מצולמת עם שחקנים וסטים אמיתיים, להבדיל מגרסת האנימציה – של דיסני ללהיט המונפש שלהם מ-1991, עם אמה ווטסון בתפקיד בל. ״היפה והחיה״ מ-1991 הוא סרט האנימציה האהוב עליי של דיסני, לא מעט בזכות המילים והמוזיקה של הצמד הווארד אשמן ואלן מנקן. אין לי שום צורך כלשהו ברימייק לסרט הזה, שעל פי הטריילרים שלו נראה כמו חידוש של שוט-אחר-שוט ושיר-אחר-שיר (כן, זה מיוזיקל). אבל לצד הרתיעה והתמיהה, באותה נשימה ממש, אני גם יודע שאהיה שם באולם ביום הבכורה, ויש לי חשד די מבוסס שאני הולך ליהנות מהסרט הזה כהוגן.

אבל ״היפה והחיה״ אינו לבד. הכותרות מאולפני דיסני מגיעות בקצב של כמעט אחת לשבוע. האחרונה שבהן: דונלד גלאבר, שמככב עכשיו בסדרה ״אטלנטה״, לוהק לגלם את סימבה בגרסת הלייב-אקשן של ״מלך האריות״ (איך עושים גרסת ״לייב אקשן״ לסרט שכולו עם חיות? לא הוסבר); לפני כן: לין-מנואל מירנדה, השם החם של השנה בתחום המיוזיקלס בזכות ״המילטון״, יכתוב את המילים לשירים החדשים ברימייק הלייב אקשן של ״בת הים הקטנה״ (זאת אחרי שהוא יגמור את צילומיו ל״מרי פופינס חוזרת״); לפני כן: טים ברטון יביים גרסת לייב אקשן ל״דאמבו״ וגיא ריצ׳י יביים גרסת לייב אקשן ל״אלאדין״. מה שמעלה את השאלה: מה קורה כאן? איך קרה שאולפני דיסני מעיזים לגעת במה שנחשב לקודש הקודשים של הארכיון שלהם: ארכיון סרטי האנימציה. ומה זה אומר?

כשזה מגיע לתאגיד כמו דיסני, התגובה האינסטינקטיבית שלנו לבשורות כאלה היא ציניות. כשדיסני מחליטה לעשות רימייק לקלאסיקה שלה, אנחנו מניחים ומבינים, שזה לא מגיע ממניעים טהורים, זו לא נובע מאמנות, זה הרי חייב להיות מונע רק משיקולים עסקיים כלכליים המתחשבים בבעלי המניות לפני הקהל, ולכן עלינו לעקם את האף מול זה. אבל אז אני נזכר בשניים מהסרטים האמריקאיים הטובים ביותר שראיתי ב-2016 – ״ספר הג׳ונגל״ ו״חברי הדרקון אליוט״ – וקצת מתחיל להתבלבל. אם זה נעשה רק בשביל הכסף, אז איך זה יכול להיות שזה כל כך טוב? יכול להיות שדיסני שוב יודעים מה הם עושים?

קשה להמעיט ברדיקליות – ואולי הרוויזיוניזם – של המהפך הזה שעובר כרגע על אולפני דיסני. עד לפני כעשר שנים, אולפני דיסני התייחסו לסרטי האנימציה שלהם כאל היהלום שבכתר החברה. הדלק שמניע את כל המפעל הגדול. היום, כמבוגרים, אנחנו מתייחסים אליהם בחשדנות, אבל תתקשו למצוא ילד בחצי הכדור הצפוני שלא יציין שאחד מסרטי האנימציה של דיסני היה השפעה עצומה על ילדותו ועל חייו, או לפחות הסרט הראשון שראה בחייו. ודיסני היו מודעים לכך. כל מי שהיו לו ילדים בשנות התשעים והאלפיים נחשף למנהג של הנהלת דיסני להעלים את קטלוג הסרטים שלהם מחנויות הדיסקים. הסרטים הקלאסיים כמעט ולא היו זמינים לרכישה בפורמטים ביתיים (קלטות וידיאו ודי.וי.די). באופן מוצהר, דיסני עבדו על שיטה לפיה סרטיה היו כמעט ולא זמינים במלאי כדי ליצור ביקוש. וכך, אחת לכמה שנים הם היו מוציאים את אחד הסרטים הקלאסיים בדי.וי.די, במהדורה מיוחדת ומצומצמת (שאף פעם לא היתה נמכרת במבצעים) וכשהמהדורה היתה נעלמת מהמדפים, הסרט נעלם למשך שנים נוספות (זו שיטה שדיסני אימצה מג׳ורג׳ לוקאס, שכך נהג לגבי סרטי ״מלחמת הכוכבים״).

כל זה השתנה כששוק הצפייה הביתית השתנה והעולם – ובייחוד אמריקה – נטשו את תקליטוני הפלסטיק לטובת צפייה בשירותי VOD וסטרימינג. עכשיו, בכל רגע נתון, רוב הקלאסיקות של דיסני זמינות לצפייה. לפיכך, הן פחות נדירות. לפיכך, זו פחות חגיגה כשנתקלים בהן וכל צפייה בהן כבר לא הופכת לאירוע חד פעמי או נדיר.

היה הגיון ברור מאחורי טקטיקת ההפצה של דיסני: סרטי האנימציה שלהם כמעט ולא מתיישנים. ילדים, שלפעמים נרתעים מסרטים ״ישנים״, לא מודעים לפערי הגילאים בין ״מלך האריות״ ובין ״פינוקיו״. יש בהם משהו על-זמני. ומול סדרות האנימציה בטלוויזיה, ניכר שהאנימציה הקלאסית של דיסני היתה בסטנדרט אחר לגמרי. מ״שלגיה ושבעת הגמדים״, הסרט הראשון מ-1939, הסרטים האלה נותרים עדכניים.

אז למה הם עושים לכולם רימייקים? מה ההגיון?

את הרעיון מאחורי ״ספר הג׳ונגל״ הבנתי: הגרסה החדשה אכן שדרגה את המקור, שלא היה אחד הטובים מסרטי דיסני. כנ״ל ״חברי הדרקון אליוט״. אם זו היתה המגמה – לשדרג את היצירות שבכל זאת התיישנו – הייתי מבין. אבל ״היפה והחיה״? ״אלאדין״? ״בת הים הקטנה״? אלה הסרטים הכי טובים בספריה שלהם. סיבה אפשרית: האנימציה הדיגיטלית של ״פלונטר״, ״לשבור את הקרח״ והסרטים הבאים בתור, פתאום גרמו, לראשונה, לקלאסיקות באנימציה הידנית, להיראות מיושנות.

את ההגיון הכלכלי נשאיר לבוב אייגר, יו״ר תאגיד דיסני להסביר בהזדמנות, למרות שהתשובה ברורה: ברגע שההכנסות ממכירות הדי.וי.די החלו לצנוח, היה עליהם למצוא דרך חדשה להרוויח כסף מהסרטים שבבעלותם. ההצלחה העצומה של ״אליס בארץ הפלאות״ ו״ספר הג׳ונגל״ – האחד הכניס מעל מיליארד דולר, השני כמעט – מוכיחה שמבחינה כלכלית הם צדקו.

ויש עוד נקודה שצריך לשים אליה לב: דיסני לא הפסיקו ליצור סרטי אנימציה מקוריים. ההצלחות של ״לשבור את הקרח״, ״זוטרופוליס״ ו״מואנה״ מוכיחות של הרימייקים לא נועד להחליף את מחלקת האנימציה, אלא רק להצטרף אליה. כן, הציניקנים שבתוכנו כבר מגלגלים עיניים ואומרים שדיסני מפיקה עכשיו את סרטי האנימציה שהיא תעשה להם רימייק לייב אקשן בעוד 20 שנה, אבל מצד שני זה כבר נכון לכל שובר קופות שיוצא.

***

בין כל התהיות האלה והניסיון להבין מה עומד מאחורי כל ההחלטות של דיסני, ועד כמה הן שקולות ושפויות, צפיתי בסרט התיעודי המועמד לאוסקר ״החיים, סרט מצויר״ (אותו ראיתי לראשונה בפסטיבל דוקאביב לפני שנה; הוא מוצג כעת בערוץ יס דוקו). זהו סיפורו של ילד הסובל מאוטיזם קשה, שמצליח לבסוף סוף סוף לתקשר עם הוריו, ואחר כך עם העולם, באמצעות ציטוטים וחיקויים שלו מסרטי האנימציה של דיסני. לכל סיטואציה בחיים שאין לו את היכולת הרגשית להגיב אליה מעצמו, הוא מוצא ציטוט מתאים מאחד הסרטים שהוא ראה עשרות פעמים. בראשו הוא דמות מונפשת בסרט של דיסני. הסרט הזה, אחת היצירות המרגשות שראיתי בקולנוע בעת האחרונה, הפיל סופית את חומות המגננה שלי מול תאגיד דיסני. בבת אחת התחלתי להגיב מחדש לסרטים של דיסני באמפתיה עצומה. הוא גרם לי להבין את מה שידעתי כילד, ומה ששכחתי כמבוגר: לדיסני יש איזשהו יכולת לתקשר עם צופיה בכל מיני תדרים. כשזה עובד, הם מצליחים לנהל שיחה רגשית וערכית גם עם ילדים וגם עם מבוגרים, והם מצליחים להקיע חומות של תקשורת ולהגיע גם אל אוטיסטים (הסרט מראה שאואן סוסקינד, הגיבור, אינו האוטיסט היחיד שסרטיה של דיסני הצילו את חייו). כמבוגרים אנחנו נוטים להתייחס לדיסני כמו אל מקדונלדס או קוקה קולה, ולהירתע מהעובדה שמדובר במזון תעשייתי, מרובה סוכר וחומרים משמרים, מאת תאגיד שזרועותיו התמנוניות נמצאות בכל פינה בחיינו. פיתחנו נוגדנים נגד דיסני, שמתפוגגים רק כשאנחנו צופים בסרטים מבעד לעיניהם של ילדינו, מניחים הצידה את הביקורת על ראיית העולם הפשטנית, ומתמסרים ליכולת שלהם לסחוף את צופיהם, ולהישאר חברה שחפה מיצירה צינית.

וכך, בזכות שלושת הסרטים האלה מ-2016 – ״ספר הג׳ונגל״, ״חברי הדרקון אליוט״ ו״החיים, סרט מצויר״ – למדתי להפסיק לפחד ולחזור ולאהוב את דיסני, ואף להאמין בהם. המוח שלי מונה את הסיבות למה ההחלטה לעשות רימייקים לסרטי האנימציה הקלאסיים היא רעיון רע, אבל בכנות – המחשבה לצפות ב״היפה והחיה״ הופך למיוזיקל קולנועי (לא מצויר ולא על הבמה, שהיו בשנים האחרונות הגטאות של המיוזיקל בשנים האחרונות) מעבירה בי צמרמורות עונג.

================================

הרימייקים העצמיים של דיסני:

היו:

״אליס בארץ הפלאות״ (טים ברטון), 2010

״מלפיסנט״, 2014

״סינדרלה״, 2015

״ספר הג׳ונגל״, 2016

״חברי הדרקון אליוט״, 2016

בקרוב:

״היפה והחיה״, 2017

״מולאן״, 2018

״בת הים הקטנה״

״שלגיה ושבעת הגמדים״

״מלך האריות״

״קרואלה דה-ויל״

״אלאדין״, גיא ריצ׳י

״פיטר פן״, דיוויד לאורי

״דאמבו״ (טים ברטון)

ציוץ