״בלייד ראנר 2049״. יותר ״סולאריס״ מ״בלייד ראנר״

כולם כאן כבר ראו את ״בלייד ראנר 2049״, נכון? אז אפשר לדבר על הסרט בחופשיות, כן? אז הנה הטקסט שלי על ״בלייד ראנר 2049״ של דני וילנב.

דיברתי עליו בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, כולל קטעים מהפסקול של האנס זימר ובנג׳מין וולפיש. האזינו או הורידו כאן

כשאנחנו מדברים על סרטים אנחנו מדברים בדרך כלל על בימוי, תסריט, צילום, מוזיקה ומשמעות. אבל בבואנו לדבר על ההשפעה שהיתה לסרטים על חיינו צריך אולי גם לדבר על תזמון, הרגע הזה בחיים שבו פגשנו את הסרט. אלה הרגעים שבהם סרטים מקבלים משמעות אישית גדולה יותר עבורנו, באופן כזה שיהיה קשה לתאר לזולת. הרגע בו הסרט הופך לפרט ביוגרפי. כתבתי לא מעט מילים על כך ש״בלייד ראנר״, אותו ראיתי באמצע 1983, היה אחד הסרטים האלה (לצד ״אי.טי״, אותו ראיתי כמה שבועות לפני כן). יתכן ואם הייתי רואה את הסרט שבוע אחד מוקדם או מאוחר יותר, משהו מהכישוף שהוא הילך עליי שנים כה רבות היה מתעמעם. ״בלייד ראנר״ הוא סרט שבאתי אליו מבלי לדעת עליו דבר, מלב העובדה שחיבבתי את הריסון פורד (בזכות האן סולו ואינדיאנה ג׳ונס) וכמי שמאוד אהב את ונגליס. את רידלי סקוט לא הכרתי בשלב הזה (את ״הנוסע השמיני״ ראיתי רק שנים מאוחר יותר) ואת שמו של פיליפ ק׳ דיק למדתי מהסרט הזה לראשונה. במילים אחרות, כשאני בא לצפות ב״בלייד ראנר 2049״ אני לוקח אותו קצת באופן אישי. אני באמת מרגיש כאילו מישהו פה מתעסק עם משהו שהוא פרטי עבורי ושהאינסטיקנט שלי הוא לגונן עליו (ובמשך שנים, אף לגונן עליו מפני הבמאי שלו). לכן, אני קצת מקנא במי שמגיע ל״בלייד ראנר 2049״ כשהוא משוחרר מהמטען אותו אני סוחב איתי. אנשים, למשל, שנולדו אחרי 1982 ושלא ראו את ״בלייד ראנר״ בזמן אמת, או אנשים שנולדו הרבה לפניי וכבר הגיעו ל״בלייד ראנר״ עם איזשהו מטען של ציניות, או אלה שלא ראו אותו בכלל. ובעיקר, אני קצת מקנא במי שעכשיו בן 15 וייראה את ״בלייד ראנר 2049״, ועשוי לחוות את מה שאני חוויתי ב-1983.

אני חושב, למשל, על הצפייה שלי ב״צבע הכסף״ של מרטין סקורסזי ב-1986. לא הכרתי את ״המהמר״ (״The Hustler״) של רוברט רוסן מ-1961, שסרטו של סקורסזי היה מעין המשך שלו 25 שנים מאוחר יותר. אהבתי מאוד את ״צבע הכסף״, וכשראיתי לבסוף את ״המהמר״ לא ממש התלהבתי. יש משהו מ״צבע הכסף״ ב״בלייד ראנר 2049״, בעיקר בקשר שנוצר בין דמותו של ריאן גוסלינג ובין המנטור/דמות אב שהוא מוצא בדמותו הוותיקה והמבוגרת של הריסון פורד. לכן אני לא מתרגש או נעלב או נאבק במי שטוען ש״בלייד ראנר 2049״ הוא סרט טוב יותר מהמקורי. אני לא מסכים עם הטענה, אבל אני מבין מאיפה היא באה ובעיקר את המסר העיקרי שעומד מאחוריה: זה סרט טוב.

ולכן, אני צריך להתחיל עם הסיכום: לא רציתי המשך ל״בלייד ראנר״, אני לא צריך המשך ל״בלייד ראנר״, אין שום דבר בסרט המקורי שרציתי שמישהו ישלים לי או יעדכן אותי לגביו, כל הפרויקט הזה שנקרא סרט המשך מיותר עבורי. אבל מה שמיוחד ב״בלייד ראנר 2049״ היא מבחינתי לא העובדה שזה סרט המשך לסרט שאהבתי לפני 35 שנה, אלא סרטו החדש של דני וילנב, אחד הבמאים הכי מעניינים ומצוינים שעובדים כרגע. אחרי ״אסירים״, ״סיקאריו״ ו״המפגש״ מגיע ״בלייד ראנר 2049״ (סרט שלישי שלו בשלוש שנים) וממשיך להוכיח שזה יוצר מבריק ועם חוש ויזואלי פנטסטי. לפני שנתיים, בביקורת על ״סיקאריו״, כתבתי כך: ״אני לא יכול לדמיין רעיון גרוע יותר מאשר סרט המשך ל׳בלייד ראנר׳, אבל זה קורה. ואחרי הצפייה ב׳סיקאריו׳, האמת, אני טיפ-טיפה רגוע יותר: וילנב הוא בן-זונה של במאי, והוא עושה עם דיקינס דברים מרתקים. ויש בו משהו שגם מזכיר את רידלי סקוט: אין לו לב.״

״אין לו לב״ זה אולי קצת אכזרי, אבל יש בווילנב משהו קר, מקפיא דם. מהבחינה הזאת, ״בלייד ראנר 2049״ הוא כמעט קובריקי בקנה המידה שלו – הפאר, הקצב המאופק והסטריליות הרגשית. קובריק בהחלט היווה השראה גם על רידלי סקוט בבואו לביים את ״בלייד ראנר״ המקורי. אבל מה שבעיקר הרשים אותי בסרט, מעבר לכשרון הרב שיש בו, זה כמה כבוד וילנב נותן ליצירה המקורית. החששות שהיו לי שרידלי סקוט ינסה באמצעות הסרט הזה לשכתב את המיתולוגיה של ״בלייד ראנר״, התבדו. ניכר לגמרי שווילנב, המבוגר ממני בחצי שנה, ראה כמוני את ״בלייד ראנר״ המקורי, הגרסה עם הקריינות, ואליה הוא מגיב.

מה שמעניין בווילנב הוא שסרטיו תמיד הכילו די.אן.איי של סרטים אחרים. כל סרט שלו נטוע בתוך מציאות ספציפית, אבל גם מגיב אל הז׳אנר שבתוכו הוא פועל, ובעיקר נוכחות מודגשת לסרטי שנות הששים והשבעים. ״אסירים״ התחיל עם אזכור ל״צייד הצבאים״ והדרמה המשפחתית האמריקאית האפית; ״סיקאריו״ התפתח למעין מערבון, עם איזכור ל״הטוב, הרע והמכוער״. ״המפגש״ לא התעלם מ״מפגשים מהסוג השלישי״ ומ״2001: אודיסיאה בחלל״. כלומר, שמבחינתי ״בלייד ראנר 2049״ אינו באמת סרט המשך מסחרי שגרתי ליצירת מופת, אלא סרט מדע בדיוני שעומד היטב בזכות עצמו, ומכיל בתוכו את הזכרונות המושתלים של ״בלייד ראנר״ וסרטים נוספים. ״גאטאקה״, יצירת המופת של אנדרו ניקול, למשל, מקבל לא פחות ציטוטים מאשר ״בלייד ראנר״. חלק מקוד התוכנה של ״AI״ של סטיבן ספילברג וסטנלי קובריק, נמצא גם הוא בסרט. אבל יש סרט אחד במיוחד שאת פעימות הלב שלו אני שומע הכי חזק בתוך ״בלייד ראנר״, ואליו נגיע עוד רגע.

הסרט החדש יוצא 35 שנה אחרי המקורי, אבל עלילתו מתרחשת 30 שנה אחרי עלילת הסרט הראשון. אנחנו בלוס אנג׳לס של 2049. המצב האקולוגי החמיר, אל זיהום האוויר הקיצוני של ״בלייד ראנר״ התווספה גם סופת החול התמידית של ״בין כוכבים״ מצד אחד, ועליית גובה פני הים מהצד השני. לוס אנג׳לס, החנוקה מכיוון אחד על ידי המדבר ומהכיוון השני על ידי האוקיינוס – שחומת ענק בולמת את פלישתו אל העיר – נמצאת על סיפן של שתי קטסטרופות אפשריות. לוס אנג׳לס של 2019 היתה מעין טוקיו-רבתי, אבל עכשיו היא הפכה למגה ריו דה ז׳נירו. על גגות גורדי השחקים צמחו פאבלות ענק, שמעידות על העוני שאליו הידרדרה האוכלוסיה שנשארה על כדור הארץ. תזכורת: רוב האוכלוסיה עברה כבר מזמן למושבות החוץ-עולמיות, היחידים שנשארו בזוהמה של כדור הארץ הם החולים, העניים והמסכנים. וגם הרפליקנטים: להבדיל מהמציאות ההיברידית של 2019, שבה הרוב היה אנושי והמכאני היה המיעוט היקר, נדמה שבעולם של 2049 רוב האנשים ברחוב הם רפליקנטים – אנשים ביו-מכאניים, אדם מבחוץ, מכונה מבפנים. אחד מהם הוא גיבור הסיפור שלנו, ק׳ (רייאן גוסלינג). רפליקנט מדור מתקדם, כזה שאין לו תאריך תפוגה. למה אין לרפליקנטים החדשים תאריך תפוגה? כי אין להם יותר בחירה חופשית. הדור החדש תוכנת לצייתנות. לדורות הקודמים קצבו את שנות החיים מתוך הבנה שניסיון חיים וזכרונות מוליד רגשות, רגשות מולידים רצון, רצון מוליד כוח בחרה עצמאית, והבחירה מולידה רצון למרוד. ומכיוון שהרפליקנטים נוצרו בתור עבדים, הדרך היחידה לדכא כל יצר מדרנות היתה להגביל את זמן חייהם לארבע שנים. אבל ק׳ הוא בן הדור החדש: ״אנחנו לא בורחים״, הוא אומר בתחילת הסרט לאחד הרפליקנטים מבני הדור הקודם שהוא מגיע לחסל.

כבר בסצינת הפתיחה אנחנו מודעים לדיון מוסרי חדש שנוגע לשנת 2049. ב-2019 אנשי יחידת בלייד ראנר, היחידה שמחסלת רליפקנטים סוררים, היו בני אדם. אנשים צדו רפליקנטים. מכיוון שהדימוי הגזעני ננעץ בסרט המקורי – הרפליקנטים הם העבדים, מכאן שהם השחורים של פעם – הרי שבסרט המקורי זה היה האדם הלבן נגד העבד השחור. הפעם, הרפליקנט הוא זה שצד את אחיו הרפליקנטים. ״איך אתה חי עם עצמך? איך אתה יכול לצוד את בני מינך?״, שואל את ק׳ אותו רפליקנט שהוא בא לחסל מסצינת הפתיחה. ל-ק׳ אין פקפוק: הוא תוכנת לציית. אבל יש לו תובנות: נראה לו שההבדל היחיד שמפריד בין בני אנוש (יצורים שנולדו) ובין רפליקנטים (יצורים שנוצרו) הוא שלילודים יש נשמה. ואז ק׳ נתקל בדבר שהוא לא ידע שאפשרי: אי שם בעבר, לפני 30 שנה, היתה רפליקנטית שיכלה להיכנס להריון. איפשהו על פני כדור הארץ תמצאו ילוד (כבר בן 30) שאמו היתה רפליקנטית. ומרגע שהדבר הזה נודע, כולם רוצים למצוא את הדמות הזאת.

זה המקום שבו אנחנו מבינים ש״בלייד ראנר 2049״ אינו ממש סרט המשך ל״בלייד ראנר״ אלא נספח לדיון, מדרש לטקסט המקורי. בסרט הראשון, בן האנוש מתחיל להרהר לגבי האנושיות שלו. מרגע שהוא מהיה מודע לכך שייתכן מצב – בדמותה של רייצ׳ל – של רפליקנט שלא יודע שהוא כזה, דקארד יכול לחשוב ולתהות אולי גם הוא כזה – רפליקנט שתוכנת להאמין שהוא בן אדם. בסרט החדש, ההרהור הוא הפוך: כאן יש לנו גיבור שהוא רפליקנט שיודע שהוא כזה, אבל מרגע שהוא שומע על הלידה של האם הרפליקנטית הוא מתחיל לתהות שמא הוא בעצם אנושי, שהוא התינוק הזה. ומכיוון שהוא מגלה שאביו הפוטנציאלי משתעשע בגילוף עץ ועבודות נגרות, אנחנו למעשה מקבלים את ק׳ כמעין פינוקיו עתידני (זה החיבור ל״AI״ של ספילברג וקובריק, שגם היה גרסה עתידנית לסיפור פינוקיו, בעתיד שבו אין יותר עצים).

ואם בסרט המקורי עלילת המשנה עסקה בסיפור האהבה הבלתי אפשרי, הטאבו, בין בן אדם ובין רפליקנטית, כאן אנחנו מדלגים אל השלב הבא באבולוציה הטכנולוגית ומוצאים רפליקנט שמאוהב בהולוגרמה, אשה וירטואלית (בגילומה של אנה דה ארמס, שתודו שלא ציפיתם שתצא שחקנית מוצלחת מ״דפיקה בדלת״ עם קיאנו ריבס). זה תמיד אותו סיפור על אהבה בלתי אפשרית – בין-מעמדית, בין גזעית, בין דתית ובין-טכנולוגית: העשיר והענייה, האדון והשפחה, הלבן והשחורה, הנאצי והיהודיה, המונטגיו והקפולט, הרפליקנט וההולוגרמה. וזאת בשעה ששומרי הסף של כל עידן ועידן רוצים ״לבנות חומה״ (כדבריה של מפקדת המשטרה בסרט), בין הגזעים. שלא יתערבבו.

מרגע ש-ק׳ מתחיל לתהות האם הוא אנושי, קורה בו דבר נוסף: משהו שנראה כמי ניצניה של נשמה מתחיל לבצבץ בתוכו. בסרט הקודם העיסוק היה סביב הרגשות של הרפליקנטים: רגש היה מעין תופעת לוואי לנוכחותם של הזכרונות המושתלים בתוכנה/תודעה שלהם. בסרט הזה הדיון מטאפיזי אף יותר, כאן החיפוש הוא אחרי נשמה. האם נשמה יכולה להיווצר מאליה? ק׳ מתחיל לחשוב על עצמו כאנושי כי הוא מרגיש משהו שונה בתוכו – אולי זו נשמה – וכי לראשונה הוא מעלה על דעתו סיטואציה שבה הוא מסרב לפקודה. כלומר, יוצא נגד התוכנה של עצמו. ואולי, בעצם, הוא בן אנוש. אם רגש הוא מה שנוצר בנוכחות הזכרונות, הרי שנשמה נולדת בנוכחותן של דילמות מוסריות. לרפליקנט המתוכנת לציות אין דילמות, אבל כשפתאום כולם רוצים ממנו שיביא אליהם את הילוד שנולד מהרפליקנטית הנדירה ההיא, הוא – כמו הצייד ב״שלגיה״ – מתחיל לחוש פקפוק.

כל אחד מהם רוצה ש-ק׳ יביא אליהם את היילוד (בן ה-30). מפקדת המשטרה (רובין רייט), הבוסית של ק׳, רוצה לחסל את הממצא הזה, כי עצם הידיעה שיש מציאות שבה רפליקנטים מסוגלים ללדת תעורר מרד רפליקנטים, והרס החומה שבין המינים שהיא כה להוטה לשמר; וואלאס (ג׳ארד לטו), התעשיין העיוור שירש את מפעלו של טיירל, חולם על היום שבו גם הוא יצליח לברוא רפליקנטית שיכולה ללדת – את עקרותן של הרפליקנטיות הוא מפרש כמחדל וכשלון אישי שלו, ובכך שהוא עדיין לא האל הבורא הכל יכול שהוא רוצה להיות – והוא רוצה את הצאצא כדי להניח אותו על שולחן הניתוחים ולהבין איך טיירל הצליח ליצור דבר כזה; ומחתרת הרפליקנטים, שבראשה עומדה השחקנית הפלסטינית היאם עבאס, רוצה למצוא את הדמות הזאת כדי להעמיד אותה בראש מרד הרפליקנטים בבני האדם (ומה שנראה כמו סט-אפ די מסקרן לסרט המשך נוסף). למי מהם יציית ק׳?

התעשיין האנושי עיוור (ולכן מן הסתם מעולם לא היגר למושבות החוץ ארציות), מנהיגת המחתרת בעלת עין אחת בלבד (היא עקרה את עין ימין כדי למנוע מבלייד ראנרים לאתר את הברקוד שמזהה אותה כמלאכותית). ״בעולם העיוורים חד העין הוא מלך״ כתב ארסמוס (או חז״ל, תלוי מאיפה אתם לוקחים את אמרות הכנף שלכם), ומציג לנו שוב את המשוואה שעמדה גם בבסיס הסרט הראשון: ביולוגיה בצד, יש משהו אנושי יותר דווקא ברפליקנטים והרצון שלהם לחיים והגשמה, חיים שיש בהם חופש בחירה. חיים שבהם הם יגשימו הרבה יותר מבני האדם את הערכים האנושיים, כמו למשל לעשות משהו למען הזולת, להקריב את עצמך למען ערך גדול ממך, רעיונות שלא היו בקןד המקור שלהם, אבל צמחו שם.

כל הדמויות האלה חיות בעולם שכולו מתוכנת עבורן. אנחנו הצופים עוקבים לאורך כל הסרט אחר רצף די אינטסיבי של ציטוטים מיצירות אחרות: האם ק׳ קשור ל-ק׳ של קפקא מ״המשפט״? למה הרינגטון של המכשיר ההולוגרמי שלו מנגן את ששת התווים הראשונים של ״פטר והזאב״? ומה הקשר ל״אש חיוורת״, הרומן/שיר של ולדימיר נבוקוב, שמקבל נוכחות מאסיבית בסרט? כשאנחנו מזהים ציטוט או הומאז׳ ביצירה אחרת זה יהיה לרוב רמז עלילתי או תימאטי, מפתח לפיצוח משמעות הסרט וחידות העלילה. אבל כבר שבועיים שאני מנסה לבדוק את ״המשפט״, ״פטר והזאב״ ו״אש חיוורת״ שוב ושוב ולא מצליח לפצח איך הם קשורים לעלילה. ואז זה היכה בי: הם לא שם עבורי, הם שם עבורם. הם חלק מהתוכנה שלהם. ק׳ נקרא ק׳ לא כי יש קשר כלשהו בין הסיפור שלו ובין הסיפור של יוסף ק׳, גיבורו של קפקא, אלא כדי להבהיר לו שהוא דמות שמהלכת בתוך המבוך של מסדרונות החיים ללא תכלית ותוחלת; הוא מנגן לעצמו את ״פטר והזאב״ כדי שהתוכנה תזכיר לו שהוא חי במציאות של צדים וניצודים, טורפים ונטרפים; ו״אש חיוורת״ הוא הטקסט החידתי של נבוקוב שעליו מולבשת כל התוכנה שלו. אנחנו רואים את הספר על השידה ליד מיטתו, אבל את המילים של נבוקוב הוא צריך לדקלם שוב ושוב כחלק ממבחן קוגניטיבי לסיכום יום העבודה שלו, שמזהה האם התוכנה והתודעה שלו יצאו מסנכרון, האם מעשיו כרוצח שכיר מביאים אותו למצב פוסט-טראומטי.

אני מודה, לא רק שלא קראתי את ״אש חיוורת״ לפני כן, אפילו לא שמעתי על הספר. אבל בעקבות הצפייה ב״בלייד ראנר 2049״ הלכתי וקראתי עליו (ועכשיו אני משתוקק לקרוא גם את הספר עצמו). ושוב, כמו בדוגמאות הקודמות, לא מצאתי קשר עלילתי בין שתי היצירות, אלא קשר מבני: ״אש חיוורת״ הוא ספר שמודע לעצמו, של דמות שמנתחת את עצם היותה דמות ומודעת לעצמה כיציר בדיוני, ספר שהוא הרהור בתוך הרהור ושעוסק בניסיון להבדיל בין מה שאמיתי ומה שמלאכותי (וגם, לפי אחת הפרשנויות, ספר גדוש בציטוטים מספרים אחרים שמתייחס בספקנות ליצירות שמצטטות מיצירות אחרות). ואולי – אחרי שזיהיתי שרידים מתוך ״2001: אודיסיאה בחלל״ ותבלינים שנשחקו מ״התפוז המכאני״ – אולי הנוכחות של נבוקוב אמורה להמשיך להזכיר לנו את ההשפעה שיש לקובריק על היצירה של דני וילנב.

וכאן נכנס לתמונה דקארד (הריסון פורד), גיבור הסרט הקודם, מבוגר ב-30 שנה, שמצטרף לעלילה בשלב מאוחר. בסרט הראשון השם דקארד לקח אותנו למסע פילוסופי בעקבות רנה דקארט (״אני חושב משמע אני קיים״). הפעם הוא פחות או יותר היצור האורגני היחיד בעולם שהוא כמעט כולו ממוכן, והדמות היחידה בסרט שיש לה חוש טעם (דקארד שותה וויסקי, בשעה ששאר הדמויות אוכלות תולעים, שום מבושל או איטריות אפורות). דקארד הוא הדמות שרואה את העולם שלה הולך ונעלם, ומעדיף להסתגר מאשר להסתפק בתחליפים. דקארד הוא הדמות שאומרת את מה שאני מפענח כמשפט המפתח של הסרט: ״אני יודע מה אמיתי״. יש היררכיה בין ״אמיתי״ ו״מלאכותי״ ודקארד עדיין מנסה לשמר אותה. הדמות הזאת, והמסע שלה בין האמיתי למלאכותי, הפנו את תשומת ליבי למה שנראה לי כמקור ההשראה האמיתי של הסרט. כן, זה סרט המשך ל״בלייד ראנר״, אבל מבחינת תימות, קצב וסגנון, זה בעצם מעין גרסה ל״סולאריס״ של טרקובסקי (על פי סטניסלב לם). ראשית, מבחינה קולנועית: ״בלייד ראנר 2049״ נראה יותר כמו סרט סובייטי או מזרח אירופי מאשר סרט אמריקאי. הוא ארוך ב-47 דקות מ״בלייד ראנר״ המקורי, אבל הוא בדיוק באורך של ״סולאריס״ של טרקובסקי מ-1972 (שעתיים ו-45 דקות). רק אחרי שראיתי את ״בלייד ראנר 2049״ למדתי שסטניסלב לם היה המתרגם והמוציא לאור של כתבי פיליפ ק׳ דיק בפולין, אז גם הקירבה בין שני היוצרים האלה נוכחת. ובעיקר הדיון בין האמיתי והמלאכותי ותפקידם של הזכרונות, האמיתיים או המושתלים. האם רפליקנט אחד יכול להיות תחליף לרפליקנט אחר, או שיש גם מקור ושיעתוק אצל המכונות? רעיונות ששמענו ב״סולאריס״.

האופן שבו וילנב ביים את הסרט ראוי לתשומת לב. הוא באמת אחד הבמאים העכשוויים הכי טובים, וכבר מדגדג לי להכריז שבסיכום הקריירות של שניהם נגדלה שווילנב היה במאי עקבי, מעניין ומוכשר יותר מאשר רידלי סקוט. ולמרות ש״בלייד ראנר״ המקורי הוא באמת סרט חד פעמי, והעולם הוויזואלי שלו עשיר ודק אבחנות, כדאי להתעמק גם בחזון השונה של וילנב לאותו סיפור. וילנב מעדיף גודל על פני טקסטורה. הסטים שלו ענקיים, אבל יש בהם משהו מסומל, גיאומטרי. העולם של 2019 היה עדיין עולם של בני אדם, מלא רעש ויוזואלי, clutter, המון אלמנטים. העולם של 2049 הוא כבר עולם שנבנה על ידי רפליקנטים עבור רפליקנטים, לכן יש בו משהו סטרילי יותר. זה גם בא לידי ביטוי במוזיקה: אחד הדברים שהפכו את ״בלייד ראנר״ מ-1982 ליצירת מופת היה המוזיקה של ונגליס, מוזיקת מכונות (סינתיסייזרים) שביטאה ערגה, עדינות וגעגוע לעולם של פעם, עולם של ג׳ז, בלדות ורומנטיקה. הפסקול הנוכחי הוא שעתיים של רעש – זה אפקטיבי בצפייה, אבל נותר נטול ניואנסים. ובכל זאת, זה נראה מוצדק: גם כאן זו נשמעת כמו המוזיקה שהרפליקנטים יאזינו לה. דקארד, שהוא כנראה היחיד שעדיין מתגעגע לאנושיות של המאה ה-20, עדיין מקשיב לפרנק סינטרה. אבל גם ק׳. את ההסבר איך זה יכול להיות ששניהם מקשיבים לסינטרה, ואיך זכרון ילדות של ק׳ מביא אותו אל מפתן דלתו של דקארד, את החלקים האלה אשאיר בכל זאת מחוץ לטקסט הזה, לטובת אלה שעדיין לא ראו.

יש המון אומץ וכשרון ב״בלייד ראנר 2049״. ניכר שזה במאי שמכבד ומעריץ את הסרט המקורי ומשבץ אותו לתוך דיון שלם של סרטי המופת של המדע בדיוני. אבל הוא יצר סרט שעדיף לו לעמוד בזכות עצמו, כסרט עצמאי שמכיל בתוכו את כתבי המופת של המדע בדיוני וביניהם ״בלייד ראנר״. מרשימה ומפתיעה העובדה שניתנה לווילנב האפשרות ליצור סרט שמנהל באופן מדוד, איטי, שמתבונן באופן עמוק בכל פריים ושוט (מאת רוג׳ר דיקינס) ובעיקר לוקח את הזמן שלו. סרט שמתנהג כמו סרט סינמטקים זר ועתיק ולא שובר קופות שמנסה להתחנף לקהל הרחב. האינסטינקט הראשון שלי אומר שעבור ווילנב זהו מבחן האנושיות שהוא מציג לצופיו. רפליקנטים, הבנו, לא צריכים כל מה שלא חיוני להישרדותם. הם צריכים חלבונים אז הם יאכלו תולעים. ואם הם ייצפו בסרט, הם רק יתמקדו בעלילה. הם לא מעוניינים בפיוט, בהגות, באינטרטקסטואליות. העולם שלנו נהיה קצת רפליקנטי. אנחנו מחפשים סיפוקים מהירים ותשובות מוחלטות. כמות האנשים שהתלוננו באוזניי על האיטיות של הסרט או על כך ש״לא קורה בו כלום״, כמו גם העובדה שהקהל הרחב דחה את הסרט (ממש כמו את הראשון) היא עדות לכך שהסרט הזה חי מחוץ לזמן, ומבקש לעצמו כצופים רק את מי שיש לו סבלנות ואורך רוח.

ואולי בדיוק ההפך: אולי כמו עם העיצוב והמוזיקה גם אורך הסרט והקצב שלו נובעים דווקא מתוך התודעה הרפליקנטית. לעומת דור נקסוס 6 מהסרט הקודם, שאורך החיים שלו היה מוגבל ולכן הכל נעשה בו בבהלה ובתחושת דחיפות, הדור של ק׳ נטול הגבלת זמן ותוחלת חיים. כלומר, יש לו את כל הזמן שבעולם – ללכת לאט, לבחון, לחקור, להתבונן, לחכות. יש לו המון סבלנות. וכך, גם כשזה מגיע לאמנות מופשטת ולמבט פיוטי גם על החיים הכי מלאכותיים, הרפליקנטים מצליחים להיות יותר אנושיים מאנושיים.

ציוץ