״פרויקט פלורידה״. מבעד לעיני הילדות

מה לראות בפסטיבל חיפה השנה? שאלה טובה, כי נראה לי שהמטמונים והאוצרות פוזרו בין כל הסקציות. הפסטיבל ייפתח עם ״בלייד ראנר 2049״, עליו כתבתי בחרדה גדולה כאן. את הסרטים המסקרנים ביותר בו ריכזתי כאן. פרסמתי בעבר מדריך עקרוני לקריאת תוכניה של פסטיבל, אבל התוכניה של חיפה השנה לא מצייתת לכללי האצבע שניסחתי. או במילים אחרות: התחרות הבינלאומית (תחרות כרמל), שבשנים קודמות הכילה את הסרטים הבולטים בפסטיבל, השנה לא מייצגת את הפריים-טיים שלו (אולי אלה הסרטים הכי טובים, אבל הם לדאו דווקא הכי מדוברים).

את מקבץ ההמלצות המנומק שלי, כולל קטעים מפסקולי הסרטים, תוכלו לשמוע בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. יש שם כמה הפתעות, אז כדאי להקשיב. האזינו כאן או כאן

דיברתי על:

״פרויקט פלורידה״, שון בייקר

אחד הסרטים המקסימים שראיתי עד כה. בסרטו הקודם, ״מנדרינות״, שון בייקר התפרסם בזכות העובדה שצילם באייפון ובמרכז סרטו הניאו-ריאליסטי עמדו שתי שחקניות טרנסג׳נדריות. הסרט הנוכחי עדיין קטן, עצמאי ודל תקציב, אבל גישתו הקולנועית אחרת. הוא צולם ב-35 מ״מ, חומר גלם של קודאק, ונעשה בו איזשהו שימוש בפילטר או בטיפול דיגיטלי שגרם לכל הצבעים בסרט לזרוח. זה אחד הסרטים הכי עצובים שצולמו בצבעוניות הכי שמחה, כמעט טריפית.

העניין הוא שהצבעוניות הזו אולי מודגשת, אבל היא ריאליסטית לחלוטין. הסרט מצולם באורלנדו, בעיירות הקטנות שצמודות לדיסניוורלד (סלבריישן וקיסימי), במוטלים הקטנים והדפוקים, אליהם מגיעים האנשים שאין להם כסף לשכון ברזורטים של דיסניוורלד (או שהם טעו והזמינו מקום עם שם דומה כי המלונות נקראים בערמומיות על שם אטרקציות של דיסני: פיוצ׳רלנד מוטל ומג׳יק קאסל אין – שניהם, אגב, מלוניות אמיתיות, האחת צבועה סגול, השנייה צבועה ירוק. אם אין שם תיירים שטעו בדרך יש שם דיירים קבועים, אנשי סעד בעיקר. הסרט מתמקד בשתי ילדות בנות שש שחיות עם דמות הורית (אם או אפוטרופוס) בשתי המלוניות האלה. וזה הקסם של הסרט הזה: הוא מציג עולם של מבוגרים החיים בעוני, ניצול ואומללות אבל הסרט מסופר מנקודת מבטן של שתי ילדות קצת היפראקטיביות ומשוממות בחופשת הקיץ, שדיסניוורלד פרוש מול עיניהן (וברוב הסרט נמצא מאחורי המצלמה), אבל הן לא צריכות את דיסניוורלד כי מבעד לעיניהן ומתחת לכפות רגליהן כל העולם הוא פארק שעשועים אחד גדול. ולכן, הסרט הזה קודם כל מבריק באופן שבו המצלמה רואה את העולם. עולם קצת עלוב, תיירותי מדי, מצועצע מדי, אבל כשמצלמים אותו בעדשה רחבה ומזווית צילום נמוכה (נקודת מבט ילדותית) ועם הדגשה של הצבע, זה נראה כאילו שאורלנדו היא כמו סט בסרט של ווס אנדרסון.

״שיר סאמוי״. מטה-סרט

״שיר סאמוי״, פן-אק רטאנרואנג

בזכות ״חיים אחרונים ביקום״ ו״גלים נסתרים״ פן-אק רטאנרואנג הוא אחד הבמאים האהובים עליי. הוא ללא ספק הבמאי התאילנדי החביב עליי (סליחה, ויסקתול אפצ׳יטפונג). אלא שמאז שני הסרטים האלה, שבעצמם לא היו הכי קומוניקטיביים, הוא עשה מעט סרטים ועוד פחות מזה סרטים טובים. קצת איבדתי אותו. בשני הסרטים הנ״ל היה איזשהו חוש הומור מלאנכולי וכמו-חלומי, שהושפע מבונואל (״חיים אחרונים ביקום״) וטאטי פוגש את האחים כהן (״גלים נסתרים״). סרטיו הקודמים היו מעודנים ואווריריים, כמו גרסה קולנועית למוזיקה של בריאן אינו. הסרט החדש, שהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה האחרון, נראה שונה לחלוטין. יש בו משהו גס, ביזארי, בוטה, ולמרות שהסרט כל הזמן מודע לעצמו לא הצלחתי למצוא את חוש ההומור העדין, המחויך, ששבה את ליבי.

רגעים של מודעות עצמית: גיבורת הסרט היא שחקנית ששואפת לקבל סוף סוף תפקיד בסרט רציני. הסוכנת שלה מספרת לה על במאי שמחפש שחקניות, אבל ״הוא ממש מוזר ואף אחד לא מבין את הסרטים שלו״. בדיחה עצמית של ג׳וני (ככה פן-אק קורא לעצמו)? את דמות בעלה של הגיבורה, גבר צרפתי שסובל מאימפוטנציה ומפסל פאלוסים מחימר, מגלם במאי הקליפים סטפאן סנדאווי (שביים בין השאר קליפים ליו-2 וביורק). פתיחת הסרט היא כמו העתקה ברורה ל״ביטוח חיים כפול״. ואכן, ״שיר סאמוי״ הוא פילם נואר, מאוד אפל ואלים, שגולש לגרוטסקיות מרתיעה וצריך לצלוח אותו עד סופו כדי להבין מה בעצם הבמאי המשונה שאיש לא מבין את סרטיו ניסה לעשות כאן.

באאמצע הסרט אנחנו עוברים למקום אחר. ממש כמו ״גלים נסתרים״, החלק השני של הסרט שט אל קו סאמוי (האי סאמוי). כמו עם ״פרויקט פלורידה״ גם כאן (כמו ב״גלים נסתרים״) אי הנופש הפופולרי הזה מצולם כמו ההפך מאטרקציה תיירותית. להפך, הוא נראה כמו מלכודת מוות. וכמו ב״חיים אחרונים ביקום״ יש דמות בשם נוי ושחקנית שאנחנו מגרדים בראש כדי להבין: האם זו אותה שחקנית מהמערכה הקודמת או שחקנית אחרת הדומה לה? שוב, תחבולה ששאולה מבונואל ושנעשה בה שימוש ב״חיים אחרונים ביקום״. אבל למרות כל המפתחות האלה והחידות המטה-קולנועיות שיגיעו למיצוי בסוף הסרט, ״שיר סאמוי״ היה מבחינתי חוויית צפייה לא נעימה. אבל יש לסרט מוזיקה נהדרת ועיצוב פסקול מוצלח ושיר סיום נפלא, אותו תוכלו לשמוע בפודקאסט בראש הדף.

על שאר הסרטים שהמלצתי, ״על גוף ונפש״ (זוכה דב הזהב בפסטיבל ברלין) ו״הארץ המובטחת״ (סרט תיעודי של יוג׳ין ג׳ארקי, אחיו של הבמאי של ״הג׳ינקס״ ו״לתפוס את הפרידמנים״), תוכלו לשמוע בפודקאסט הקולנוע שלנו.

תהיה שתהיתי: הייתכן ש״תיקון״ של אבישי סיון הפך לסרט משפיע תוך שנתיים מבכורתו? סצינת הפתיחה של ״שיר סאמוי״ – תאונת דרכים לילית בשחור לבן – הזכירה לי את סצינות הסיום של ״תיקון״. ובסרט ההונגרי ״על גוף ונפש״ יש סצינה שלמה בבית מטבחיים של בקר, שהזכירה לי את הפתיחה של ״תיקון״. זה יכול להיות כמובן צירוף מקרים גמור – שהרי ״תיקון״ בעצמו הושפע מלא מעט סרטים מהעולם – ובכל זאת, פעמיים במהלך הצפייה בסרטי פסטיבל חיפה מצאתי את עצמי אומר: היי, זה מזכיר לי את ״תיקון״.

ציוץ