עשרה דברים שלמדתי על יפן (והסרטים שראיתי בדרך)
טוקיו. אוקטובר 2017. מהקומה ה-52
את סוכות אני עושה כמעט תמיד בחיפה, בפסטיבל הקולנוע. השנה, לראשונה מאז 1999 (אז הייתי בניו יורק) ו-2001 (אז בדיוק נולדה לי הבת הבכורה), דילגתי על פסטיבל חיפה ונסעתי בעקבות האהבה ליפן (טוקיו, קיוטו, נארה וחצי שעה באוסקה), למסע שפירותיו עוד יבשילו בהמשך. זו היתה הנסיעה הראשונה שלי ליפן, אותה הכרתי עד כה אך ורק מהקולנוע. סרטים מערביים כמו ״אבודים בטוקיו״ של סופיה קופולה (שהתגלה כתיעוד מדויק מאוד לחוייתו של התייר שמגיע בפעם הראשונה ליפן, ההתפעלות המעורבבות בהשתוממות) ו״גשם שחור״ של רידלי סקוט (שצולם באוסקה וחשף את הקשר העיצובי שבין יפן ובין לוס אנג׳לס העתידנית של ״בלייד ראנר״); וכמובן סרטים יפניים (לפסטיבל הקולנוע היפני שייפתח בשבוע הבא בסינמטק חולון אני מגיע השנה מוכן). הבמאי שנוכחותו הכי הרגשתי ברחובות טוקיו היה דווקא הירוקאזו קורה-אדה, שגרם לי להרגיש שהרחובות שבהם אני הולך מוכרים לי, הרבה יותר מסרטים יפניים מופתיים יותר כמו אלה של קורוסאווה או אוזו (ולצערי, סרטה של נעמי קוואסה, ״אן״ – אותו לא אהבתי בכלל – גרם לי לרצות לאכול חביתיות ממולאות ריבת שעועית שהכינו קשישות יפניות). אולי העובדה שלטאקשי קיטאנו בדיוק יצא סרט חדש בזמן שהיינו שם גרמו לי לחשוב לא מעט גם על סרטיו ולתהות איפה הם צולמו.
ובגלל שזה היה הביקור הראשון ביפן, גיליתי שאני לא באמת יודע הרבה דברים על יפן, וכמה מהם גיליתי בהשתאות גמורה במהלך השבועיים האחרונים. למשל:
1. הם נוהגים בצד שמאל, כמו הבריטים.
2. הם קוראים מימין, כמו הישראלים.
3. הם באמת לובשים קימונו. כלומר, לא כולם, אבל בהחלט רואים נשים לובשות קימונו ברחוב. ומדי פעם גם גבר (או שאצל הגברים פשוט קוראים לזה ״חלוק סמוראים״?).
תראו למשל את הצילום הבא. תחשבו שזה קטע תיירותי מאיזה פארק דיסני, אבל לא – זו אשה אמיתית בקימונו שמושיטה יד אמיתית אל אייל אמיתי, אחד מאלפי איילים שמסתובבים באופן חופשי בעיר נארה (היא צולמה על ידי בן זוגה, שהשארתי חתוך מימין הפריים, ושהיה לבוש בגדים לא-מסורתיים).
4. הייתי בטוח שהעניין של היפנים עם כיסוי פנים (רבים מהם הולכים עם מסכות מנתחים ברחוב) קשור לדת. מתברר שלא, זה פשוט עניין אופנתי. אם מישהו כאן בקיא ביפן ויכול להסביר בכלל את כל עניין האיסטניסטיות של היפנים, אשמח להשכיל.
5. יש להם קטע משונה ומבחיל עם עכבישים. אני מניח שזה עניין דתי שינטו/בודהיסטי, אבל הם לא מפנים קורי עכביש ממקומות ציבוריים, ובכל פעם שנתקלנו בקורי עכביש, לא רק שהם היו עצומים ומורכבים ונראה שהם שם כבר המון זמן (נגיד, מאז הגשם האחרון), אלא שבמרכזם כמעט תמיד היה עכביש ענק וסביבו הציד שלו. הנה למשל עכביש ביציאה מיצירת אדריכלות ציבורית מרשימה ויפהפיה שבנה טדאו אנדו בלב קיוטו.
אני לא יכול לתאר לכם כמה שזה מבעית ומגעיל עבורי. כמו סיוט.
6. אגב טדאו אנדו, אחד מגדולי האדריכלים בעולם – פגשנו אותו (אבל הוא סרב שיצלמו אותו). על כך בהזדמנות אחרת.
7. אי אפשר לקלוט כמה טוקיו עצומה. בכל מדריכי הטיול יגידו לכם שזו העיר – או המטרופולין – הגדולה בעולם, אבל הגודל לא באמת נקלט. רגע קטן של הפנמה הגיע ממרומי הקומה ה-52 של מגדל רופונגי הילס, כשכל טוקיו נפרסה מולנו. זה נראה בדיוק כמו הפתיחה של ״בלייד ראנר״, עם עיר שנפרשת עד האופק. צפו בצילום בראש הפוסט ועכשיו תכפילו את הנוף הזה ל-360 מעלות.
8. באותה קומה 52 של מגדל רופונגי הילס נמצא מוזיאון Mori, שהוצגה בו תערוכה קבוצתית של אמנות בת זמננו מדרום מזרח אסיה. אפיצ׳טפונג וירסתקול, אמן תאילנדי שמוכר לנו יותר כבמאי (הוא זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן על סרטו ״הדוד בונמי רואה את חייו הקודמים״), תלה בכניסה לתערוכה פיל שוכב בגודל אמיתי. שם היצירה, ״Sunshower״, הפך לשמה של התערוכה כולה:
Sunshower, יצירה של אפיצ׳טפונג וירסתקול
9. שימו לב לבחירות לפרלמנט היפני שיתקיימו ביום ראשון. יוריקו קויקה, ראשת עיריית טוקיו (התואר האמיתי הוא ״מושלת טוקיו״), הקימה מפלגה שצוברת תאוצה בסקרים ועשויה לקרוא תגר על הרוב של המפלגה הדמוקרטית של שינזו אבה, ראש ממשלת יפן מאז 2006. אם קויקה אכן תעזוב את ראשות עיריית טוקיו ותצטרף לפרלמנט, ואולי אף לממשלה, יהיה גם מעניין לעקוב מי יחליף אותה. טוקיו נמצאת שלוש שנים לפני אולימפיאדת 2020, שהפכה למשימה העיקרית על שולחנה של ראשת העירייה.
10. מבחינה טכנולוגית, יפן נמצאת אי שם בעתיד. אבל הפלא הטכנולוגי הנפלא ביותר, שלגמרי הפך את הטיול הזה לקצת פחות זר, היה בכף ידי: אפליקציית גוגל טרנסלייט באנדרואיד מכילה כעת אפשרות לתרגום בזמן אמת. אתם מכוונים את המצלמה של האפליקציה לכיוון מילה ביפנית והיא מופיעה על המסך באנגלית. הנה צילום של שלט שהונח על שולחן ארוחת הבוקר שלנו במלון:
וככה אותו שלט נראה (בזמן אמת!) מבעד למצלמת גוגל טרנסלייט:
==================
יש לא מעט אמנים שהביקור ביפן שינה את חייהם. סרגיי אייזנשטיין ואנדריי טרקובסקי כתבו בהרחבה, כל אחד בנפרד, עד כמה הביקור שלהם ביפן שינה את הגישה שלהם לאמנות בכלל ולקולנוע בפרט, אלא שכל אחד מהם לקח את ההשפעה הזאת לכיוון שונה לחלוטין. דיוויד סילביאן והאל הרטלי כה הושפעו והתלהבו מיפן שהם נישאו בעבר לנשים יפניות וניסו לנהל חיים יפניים.
=================
צריך שתי טיסות כדי להגיע ליפן, המון לזמן לראות סרטים בטיסה. ארבע טיסות הלוך ושוב ובארבעתן רוב מוחלט של האנשים שישבו במרחק ראייה מהמושב שלי בחרו לצפות ב״וונדר וומן״. מי שרוצה ליחס את זה ללוקל-פטריוטיות של ישראלים שטסים מתל אביב או אליה ומשלימים צפייה, אוקיי. אבל אותם אחוזי צפייה נרשמו גם בטיסות הלוך ושוב מהונג קונג, כשהמטוס הכיל רוב של סינים ויפנים.
אני אישית לא ממש שותה יין, אבל יין וארוחות שחיתות הפכו, בלי כוונה, למוטיב החוזר בסרטים שראיתי בטיסות האלה.
1. ״בחזרה לבורגונדי״, סדריק קלאפיש. מציג עכשיו בקולנוע לב. יש לי סימפתיה לבמאי סדריק קלאפיש (נכדה של האמנית הירושלמית ליליאן קלאפיש), שעשה כמה וכמה סרטים חינניים בעבר, אבל כמעט תמיד מתוקים מדיי. ״בחזרה לבורגונדי״ הוא סרט חמוד ומתוק כזה, אבל בשבילי הוא היה יותר מדי. כל קלישאות הנוסחה בז׳אנר הזה של ״החיים הכפר״ ותת הז׳אנר שלו ״סרטי היין״ (כבר היה לנו השנה את הסרט ״בציר ראשון״, כך שיש סיכוי שהם מתרבים). מתוק מדי, מלאכותי מדי, מתחנחן באופן בלתי נסבל.
2. ״ארוחת הערב״, אורן מוברמן. שיתוף הפעולה השני של מוברמן עם ריצ׳רד גיר, אחרי ״מחוץ לזמן״ (וגם אחרי ״נורמן״ שמוברמן הפיק עבור יוסף סידר). בשנים האחרונות מוברמן, ישראלי במקור, לקח את המוניטין שצבר בתור אחד התסריטאים המעניינים והמוכשרים בהוליווד והפנה ממרצו לעזור כמפיק לאנשי הקולנוע הישראליים: הוא כתב עם אודי אלוני את ״ג׳נקשן 48״, הפיק את ״נורמן״ לסידר, את ״הכרטיס״ לעדו פלוק ובימים אלה עובד עם גיא נתיב (״המבול״) על סרטו הבא. אני מודה ש״ארוחת הערב״ יוצא מנקודת מוצא תסריטאית שאני קצת חסר סבלנות כלפיה: שני זוגות נפגשים לארוחת ערב יוקרתית במסעדה נחשבת. הארוחה מתחילה בנימוס וחיוכים, ואט אט, ממנה למנה, מתגלים הבקיעים במערכות היחסים בין הדמויות והכל הולך ומתפרק ונפרם. זו נקודת מוצא ללא מעט סרטים צרפתיים (חלקם היו במקור הצגות או הפכו לכאלה בהמשך). במקרה הזה, מדובר בעיבוד לספרו של הרמן קוך שגם תורגם לעברית. מוברמן מצליח לקחת את נקודת המוצא השגרתית ולהפוך אותה לתסריט מורכב ומפתיע למדי, סבוך מאוד במבנה שלו, שמצליח להפתיע ולערער את כל הציפיות שלנו מסצינה לסצינה. הבסיס הוא כאמור אותה ארוחת ערב, אבל ממנה אנחנו זולגים החוצה לפלאשבקים שמציגים לא רק את הקונטקסט המיידי לקיום הארוחה, אלא גם חושפים את הביוגרפיה של הדמויות, שסוחבות את הטראומות שלהם – כילדים, כבני זוג, כהורים – אל שולחן הסעודה. ריצ׳רד גיר מגלם פוליטיקאי וסטיב קוגן מגלם את אחיו, מורה בבית ספר תיכון. מוברמן מצליח בכל רגע לשחק עם ההזדהות שלנו – אנחנו באופן טבעי מזדהים בתחילה עם האידיאליזם של המורה אל מול מה שנראה כמו ציניות ואופרטוניזם של הפוליטיקאי, אבל השאלה מי מהם מוסרי יותר (כמו גם השאלה מהו מחיר המוסר) תיבחן שוב ושוב לאורך הסרט.
3. ״הטיול לספרד״ (״The Trip to Spain״), מייקל ווינטרבוטום. שוב סטיב קוגן אוכל במסעדות יוקרה ושותה יין משובח. מכירים את האנשים האלה שרואים סרט במטוס עם האוזניות וצוחקים בקול רם? אז אני הוא האיש הזה. אולי זה החמצן הדליל ב-40,000 רגל, אבל הסרט הזה ממש הצחיק אותי. זהו החלק השלישי בסדרת סרטים סמי-תיעודיים שבהם סטיב קוגן ורוב בריידון יוצאים למסע קולינרי ומייקל ווינטרבוטום מתעד אותם אוכלים, שותים, מדברים ובעיקר נלחמים ביניהם מי עושה חיקויים יותר טובים. זה התחיל עם דו-קרב החיקויים שלהם של מייקל קיין בסרט הראשון, ״The Trip״. בסרט השלישי הם הולכים על איאן מק׳קלן, מיק ג׳אגר, לנון ומקארטני וסצינה נפלאה ממש על דיוויד בואי, שבריידון גילה אחרי מותו שהוא עקב אחריו (אחרי בריידון) בטוויטר. שלושת הסרטים האלה הם גם סדרות טלוויזיה בריטיות, אבל אני מעדיף את הקומפקטיות של הסרטים, ואת האופן שבו ווינטרבוטום גורם לנו לתהות כל הזמן מה תיעודי ומה מתוסרט. השימוש שלו במוזיקה של מייקל ניימן (מוזיקה מתוך ״וונדרלנד״ של ווינטרבוטום) מעניקה לסרט את הגוון המלנכולי שלו. מדובר בסרט שהוא גם נרקיסיסטי מאוד וגם אנטי-נרקיסיסטי באותה מידה. השניים מפורסמים למדי במולדתם, ומודעים לפרסום, וקצת מקניטים זה את זה לגבי מי מפורסם יותר. אבל הסרט הנוכחי מתמקד בעלילת משנה נוגעת ללב שבה קוגן לא מצליח להתמודד עם העובדה שהוא לא מצליח לשחזר את ההצלחה שהיתה לו בתור התסריטאי המועמד לאוסקר ל״פילומנה״, הסרט ההוא עם ג׳ודי דנץ׳. הוא גם מגלה שתסריטאים פחות מוכרים משחקנים, ושלהצלחה שלך כתסריטאי אין באמת ערך מול האולפנים ההוליוודיים שהוא כה רוצה שיחזרו אחריו כעת. לעומתו, בריידון מצא שלווה (אך לא שקט) כאיש משפחה טרי, שרואה אחרת מקוגן את סדרי העדיפויות שלו.
הצפייה בשני הסרטים האלה של סטיב קוגן ברצף גם גרמה לי לתהות עד כמה העבודה שלו על סרט אחד השפיעה על הסרט השני, כי בשני הסרטים הוא מגלם דמויות דומות למדי, של אדם שלהוט לצבור מידע, לקרוא, ללמוד, להשכיל, אבל גם להתנשא על אחרים עם המידע שהוא מלקט ואוגר באופן כפייתי.
הלוואי שמישהו יביא את שלושת סרטי ״The Trip" (הראשון היה באנגליה, השני באיטליה, השלישי בספרד) ויציג אותם באופן מרוכז. זה גם ממש מצחיק, וגם באופן משונה למדי – מאוד עצוב.
(צפיתי גם ב״Shock Wave״ סרט אקשן הונג קונגי עם אנדי לאו בתפקיד הראשי. סרט גרנדיוזי ובומבסטי ובינוני נורא על חבלן משטרה שמנסה למנוע מטרוריסט פסיכופט לפוצץ את המנהרה שמחברת בין האי הונג קונג ובין היבשת).
למיטב ידיעתי עניין המסכות הוא לא אופנתי אלא בריאותי, אבל הפוך ממה שהיית חושב:
את המסכה חובשים אלו שלוקים בצינון או שיעול, על מנת שלא להפיץ את החיידקים שלהם בציבור.