13 פברואר 2018 | 07:31 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

"חי בסרט", ביקורת

"חי בסרט"/"אמן האסונות". האם סרט גרוע יכול להיות יצירת מופת?

דיברתי על "חי בסרט" החל מדקה 39:30 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

באופן משונה, יש משהו עקרוני דומה מאוד בין שני סרטים שיצאו השבוע בארץ: אני, טוניה" (בו עסקנו כאן) ו"חי בסרט" (התרגום העברי המצער וחסר המעוף לשם "The Disaster Artist”). שניהם סרטים שבנויים כדוקודרמה, הנפתחים עם ראיונות עם אנשים המדברים אל המצלמה, ושניהם מסתיימים עם צילומי ארכיון אמיתיים, כדי להראות לנו שכל מה שראינו מומחז בסרט גם קרה באמת, וכך נראים גיבורינו בחיים. ושניהם עוסקים בדמויות מהשוליים של החלום האמריקאי, אלה שניסו לתפוס אותו ופספסו, אלה שגילו שאם הם לא יכולים להיות מפורסמים, אז אין להם בעיה להיות לפחות ידועים לשמצה. אבל בעוד "אני, טוניה" הוא סרט עם כמה וכמה רגעים של וירטואוזיות קולנועית ותובנות מעמיקות, “חי בסרט" הוא שלא מצליח להיות הרבה יותר ממערכון ארוך.

אם אתם מחבבים סרטי פולחן, זה עשוי להיות הסרט בשבילכם. “חי בסרט" מספר את הסיפור מאחורי "החדר", סרט עצמאי שהופק בלוס אנג'לס ב-2003 ומאז זכה למעמד בתור הסרט הגרוע בכל הזמנים. זוז הצידה אד ווד, שזכה לסרט על חייו מאת טים ברטון על הקטסטרופה הקולנועית שלו משנות ה-40, הנה מגיע טומי וויסו (וכמה היה ראוי שג'וני דפ יגלם גם אותו ולא ג'יימס פרנקו). כדי להשתתף בדאחקה של "חי בסרט" אתם צריכים להיות מאותם אנשים שמסוגלים ליהנות מסרטים גרועים ולהגיד על משהו "זה כל כך גרוע שזה כבר טוב". אני לא מסוגל לאמץ נקודת מבט צינית שרואה בגרוע משהו בעל ערך. סרטים גרועים הם רק גרועים ומקסימום יגרמו לי עצב ולא שמחה. יש משהו מתנשא – שלא לומר סר טעם – בלהריע לכישלון. אבל ג'יימס פרנקו וחבריו הם חלק מכת הפולחן סביב "החדר". הם כנראה מתמוגגים מכמה שהסרט הזה נוראי וחובבני וכמה שהבמאי שלו, טומי וויסו, הוא קלולס בכל מה שקשור לבימוי ומשחק. אז פרנקו הפיק, ביים ומשחק בתפקיד הראשי בסרט שמספר על חובבן טיפש (וכנראה רפה שכל) שכתב, הפיק, ביים ומשחק בסרט משלו. זו לגמרי בדיחה פרטית.

פרנקו מגלם את דמותו של וויסו טיפוס צבעוני, חסר מודעות וכשרון, שאיכשהו יש לו את הממון להפיק לעצמו סרט פרי עטו ובכיכובו. דייב פרנקו, אחיו של ג'יימס, מגלם את גרג, חברו הטוב ביותר של טומי, ושלמרות הקפריזיות וההתנהלות התמהונית של וויסו נשאר לצידו ושומר לו אמונים, כמו חסיד לגורו. סת רוגן, חברו הטוב והוותיק של פרנקו, השתתף בהפקת הסרט ומשתתף בו בתפקיד משנה, לצד סדרה ארוכה של שחקנים ובמאים מוכרים שצצים להופעות אורח קטנטנות.

יש שתי סיבות ליצור ביוגרפיה או יצירה המבוססת על סיפור אמיתי. הסיבה הראשונה היא להציג את כרוניקת האירועים. במקרה שלנו: מה קרה מאחורי הקלעים בימי הצילום ההזויים של "החדר". מהבחינה הזאת, “חי בסרט" עושה עבודה נאמנה והוא מציג את מהלך העניינים בזמן הפקת הסרט, ואז עם בכורתו, כשתוך שעתיים הוא הופך ממושא ללעג, למושא הערצה בהפוך-על-הפוך, בדיחה שהקהל נהנה לצחוק ממנה במקום עליה. אבל הסיבה השנייה היא החשובה יותר: אנחנו מבקשים מיצירות המבוססות על סיפורים אמיתיים שיעניקו לנו תובנות ועומק. אבל זה לא קורה כאן. וויסו נותר חייזר מסתורי בסוף הסרט ממש כמו בתחילתו, כאילו שהוא מעין הווארד יוז של הקולנוע, שאיש לו יודע מאיפה הוא הגיע ומה סיפור חייו. אבל חמור יותר: פרנקו, רוגן ושות' – שחקנים שהפכו למפיקים, תסריטאים ובמאים ושיצרו יחד כמה מהסרטים המצחיקים ביותר של העשור האחרון – מחמיצים את ההזדמנות להשתמש בסרט הזה כדי לגרום לנו להבין למה בכלל הם עושים סרטים? זה הטירוף היחיד שהם אמורים להבין אצל וויסו: האובססיה לעשות סרט בכל מחיר. ליצור, לא משנה איך, העיקר ליצור. “חי בסרט" היה יכול להיות ההמנון של אנשי הקולנוע, הסרט שמבאר מה מושך אנשים לעשות אמנות גם במחיר קורבן אישי. זה רק אגו? רק רדיפת פרסום? או שיש שם משהו אחר לגמרי? פרנקו, למרבה הצער, כל כך נכנס לדמותו הנבובה של וויסו, שהוא הותיר את סרטו ריקני וחלול ממש כמו המקור שעליו הוא מלגלג.

פורסם במקור ב"כלכליסט", 12.2.2018

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “"חי בסרט", ביקורת”

  1. גיא 14 פברואר 2018 ב - 14:34 קישור ישיר

    יאיר, כמובן מכבד את דעתך אבל זו כנראה הביקורת שהכי לא הסכמתי עם אף מילה שכתובה בה, ברור שיש סרטים גרועים שיכולים לצמוח מהם דברים טובים, וואלה יצאת מתנשא

    • JNH 15 פברואר 2018 ב - 13:28 קישור ישיר

      נראה לי שלסרב לצחוק על סרט גרוע זה ההיפך ממתנשא.

  2. לירן 14 פברואר 2018 ב - 16:46 קישור ישיר

    מעניין, גם "אד ווד" לווה בטון לעגני כלפי הפרוטגוניסט והתענג על כשלונותיו הקולנועיים ועל אישיותו האקסצנטרית.
    בשניהם גם עלילת משנה על חברות אמיצה ויפה אמורה לאזן את רמות החומצה והלעג.
    לעיניי, טים ברטון בכנות אהב את אד ווד ועבור משפחת פרנקו וחבריהם לג'וינט וויסו הוא רק מושא ללעג.


השאירו תגובה