"אני, טוניה". מרגו רובי, בהופעה נפלאה, הופכת את טוניה הרדינג לג'וקר שמחבל בחלום האמריקאי

דיברתי על "אני, טוניה" (כולל שלושה שירים מהפסקול) בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

קרייג גילספי וסטיב רוג'רס, הבמאי והתסריטאי של "אני, טוניה", יוצאים מנקודת הנחה שכולכם זוכרים את המקרה ההוא עם טוניה הרדינג וננסי קריגן לפני 24 שנים, ושאליו הם מתייחסים במהלך סרטם בתור "המקרה". ב-6 בינואר 1994 הותקפה ננסי קריגן, חברה בנבחרת ההחלקה האמנותית האולימפית של ארצות הברית, על ידי בריון להשכרה שניסה לשבור את רגלה עם מחבט מתקפל. זה קרה כמה שבועות לפני אולימפיאדת החורף בליליהאמר. עד מהרה הגיע האף.בי.איי אל דלתה של טוניה הרדינג, חברתה של קריגן לנבחרת והמתחרה העיקרית שלה על המדליה האולימפית, בהאשמה שהרדינג ובעלה, ג'ף גילולי, תכננו והזמינו את ההתקפה הזאת כדי לנטרל את קריגן מהתחרות. האירוע הזה שיגר את התקשורת האמריקאית לסחרור ובמשך חודשים – במהלך האולימפיאדה ואז בזמן המשפט – קריגן והרדינג היו אייטם בחדשות ובמונולוגים של מנחי תוכניות הלייט–נייט. “הייתי האדם השני הכי מפורסם בעולם אחרי ביל קלינטון", מעידה על עצמה הרדינג. “הייתי אהובה לרגע, ואז שנואה, ואז הפכתי לפאנץ'-ליין". בעולם נורמלי ושפוי סרט שהיה נעשה על הסיפור הזה היה מתמקד בדמותה של קריגן: הילדה הטובה שהצליחה להשתקם ולהתגבר על ניסיון זדוני לחבל בהצלחתה. אבל אמריקה של 2018 אינה מקום שפוי ולכן קיבלנו את "אני, טוניה" שבו קריגן היא לא יותר מסטטיסטית שמופיעה לשלוש שניות. “יש אנשים שאוהבים את טוניה ויש כאלה שלא כל כך", אומרת בפתיחת הסרט המאמנת שלה, “ממש כמו אמריקה, שיש אנשים שאוהבים אותה ויש כאלה שלא כל כך". והנה הסרט פרוש מולנו בשני משפטים: רציתם לחשוב שאמריקה היא ננסי קריגן הנסיכה האצילית, הליידי העדינה בת מעמד הביניים, אבל מתברר שהיא בעצם טוניה הרדינג: ווייט–טראש גסה, אלימה, נטולת עידון, וולגרית, אגרסיבית ומאוד לא חכמה. “אני, טוניה" הוא פארסה – קריקטורה, מעין פרודיה על סרטי ביוגרפיה, שמציגה את הנבלים בתור הגיבורים ואת המצליחים כראויים לסבל. אמריקה שהיתה "בית האמיצים וארץ החופשיים" מוצגת מולנו כבית המטומטמים וארץ השקרנים. “אין אמת", אומרת טוניה בסרט, “היום לכל אחד יש את האמת שלו, וזו האמת שלי". שזו דרכה להגיד לנו שהסרט הזה מבוסס על לא מעט שקרים שעלינו לזהות אותם לבד, באמצעות הסתירות הרבות (והמצחיקות למדי) שמתלגעות בין הדמויות.

במשך השעה הראשונה שלו "אני, טוניה" הוא סרט מסחרר, שנון ומצחיק ומבוצע כולו בטירוף מוחלט. הבימוי מטורף, הצילום מטורף, הגיבורה מטורפת והמשחק של מרגו רובי (המועמדת לאוסקר) בתור טוניה הרדינג גובל בפסיכופטי. הרדינג של רובי היא כמו הג'וקר, ולא רק בגלל האיפור המוגזם: דמות שמציגה מראה מעוותת מול הערכים הכל-אמריקאיים וקוראת עליהם תיגר, דמות קומית ומעוררת אמפתיה, בשעה שהיא גם מטילה אימה, שמפרקת לרסיסים מושגים בסיסיים של טוב ורע, אמת ושקר, יופי וכיעור. מהבחינה הזאת הרדינג היא כמעט המשך ישיר לדמות של הארלי קווין שגילמה רובי ב"יחידת המתאבדים". זו אמריקה המטורללת שהיא ההפך המוחלט מהחלום האמריקאי.

גילספי ורובי מציגים את הרדינג כמי שנולדה עם כשרון גדול להחלקה על הקרח, אבל נסיבות חייה, והסביבה האלימה והמתעללת שבתוכה התבגרה, הפכו אותה להפך ממה שהייתם מצפים ממתחרה אולימפית בהחלקה אמנותית על הקרח. היא מחליקה על הקרח כמו מתאבקת עם המון זעם ואלימות (ועם זי.זי טופ כליווי מוזיקלי). סצינות ההחלקה של הרדינג הם רגעי השיא הווירטואוזיים בסרט, עם רובי שהתאמנה חמישה חודשים כדי להצליח לבצע חלק מהקטעים בעצמה, ועם צלם גאון עם מצלמת כתף ועל מחלקיים שנכנס איתה לזירת ההחלקה וגורם לסצינות האלה להיראות כמו מרדף במקום כמו מחול. בחצי השני של הסרט האנרגיה המוטרפת מהפתיחה מתאדה, כשאנחנו זונחים את טוניה ואת אמה המפלצתית (אליסון ג'אני, שגם היא מועמדת לאוסקר) ועוברים להתמקד בשתי הדמויות הכי טיפשות בסרט (גילולי, הבעל המתעלל, ושון אקהארט, שומר הראש האידיוט). הסרט קצת חוזר לעצמו לקראת הסוף ומזכיר לנו שהקרנבל התקשורתי סביב הרדינג ומעלליה נמשך חצי שנה, עד שביוני 1994 הואשם או.ג'יי סימפסון ברצח גרושתו וכל כלי התקשורת מצאו להם אייטם חדש להתמקד בו ולשכוח מהסיפור הקודם, שגם ככה היה בעצם לחלוטין חסר חשיבות מלכתחילה.

גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 8.2.2018

(נ.ב: "אני, טוניה", שעיקרו מתרחש לפני אולימפיאדת החורף של 1994 בנורווגיה, מופץ בישראל בדיוק עם פתיחת אולימפיאדת החורף בפיונגצ'אנג, דרום קוריאה, והוא מצטרף ל"המשחק הגדול" – "המשחק של מולי" במקור – שמתחיל גם הוא רגע לפני אולימפיאדת חורף של 1998 ביפן, כשהגיבורה היתה מיועדת לצאת עם מדליה אולימפית בקפיצת סקי אבל תאונה שינתה את נתיב חייה).

ציוץ