31 מאי 2018 | 07:20 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", ביקורת

"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים". סולו ישיר לנו סולו

הרחבתי עוד על "סולו" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

על סרטי "מלחמת הכוכבים" אני לא יכול שלא לכתוב אלא בגוף ראשון. כמי שגדל בשנות השבעים והשמונים, הסרטים האלה הם כבר עצם מעצמי, בשר מבשרי, איבר מאיברי. ולכן אני מרגיש כשיר למדי להגיד ש"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" הוא כמו תוספתן נראה לי שאוכל לחיות בלעדיו.

"סולו" הוא הסרט השני בסדרת הספיןאופים, סרטים העוסקים בדמויות ועלילות הקשורות לעולם "מלחמת הכוכבים", אבל מנותקים מהסאגה הראשית של שלוש הטרילוגיות, העוסקות במשפחת סקייווקר לדורותיה (פרק תשע, בבימויו של ג'יי.ג'יי אברהמס מיועד ל-2019). בסרט הזה אנחנו מתמקדים בדמותו של האן סולו הצעיר, כשלנעליו של הריסון פורד נכנס השחקן הסימפטי אלדן ארנרייך. סימפטי, אבל לא הריסון פורד, בסרט שממחיש לנו באופן חד משמעי שדמות הופכת מיתולוגית במפגש האלכימי שבין תסריט ובין שחקן. והסרט הזה נטול כימיה או אלכימיה (בפודקאסט שלי, בראש העמוד, אני מדבר קצת על הקשר בין שחקן ובין דמות. לפעמים הדמות גדולה מהשחקן, שיכול להתחלף, כמו במקרה ג'יימס בונד, ולפעמים לא).

אני מוכן להתערב על המילניום פלקון שלי שאף אחד ממעריצי "מלחמת הכוכבים" המקוריים לא באמת רצה סרט על האן סולו הצעיר. זה החלק המעצבן בדבר הזה שנקרא פריקוולים (פרקים מקדימים): לוקחים אנקדוטות שמסופרות כסיפורי רקע בסרט אחד והופכים אותם לסיקוונסים ארוכים מדי בסרט נפרד. למשל: מאז "מלחמת הכוכבים" אנחנו שומעים שהמילניום פלקון, ספינת החלל הלא מרשימה של האן סולו, חצתה את מסלול קסל ב-12 פרסק. אנקדוטה שחזרה על עצמה ברוב סרטי ההמשך, כולל ב"הכוח מתעורר". לא ידענו מה זה מסלול קסל או אפילו כמה זמן זה פרסק אחד. אבל הבנו שזה ביג דיל. "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" מקדיש לעלילת המשנה הזו נצח מבחינת דקות מסך (ומתברר ש-12 פרסק זה די הרבה זמן, הייתי בטוח שזה כהרף עין). ב"האימפריה מכה שנית" שמענו על החברות/יריבות בין האן סולו ובין לנדו קרליסיאן, החבר שהסגיר אותו לאימפריה בסרט ההוא, ועל כך שהמילניום פלקון היתה הספינה שלו שהאן זכה בה במשחק קלפים. מה שנאמר באופן תמציתי ב"האימפריה מכה שנית", הופך לשתי סצינות ארוכות ומיותרות ב"סולו".

במילים אחרות "סולו" הוא סרט הרפתקאות שמיועד למי שמעולם לא ראה את סרטי "מלחמת הכוכבים" המוקדמים, כי לכל השאר כמעט כל סצינה היא מוכרת מדי או טריוויאלית. תהיתם איך האן סולו קיבל את שמו? היכונו להתאכזב. הסתקרנתם איך האן סולו פגש לראשונה את צ'ובאקה, הווקי שלצידו? הכינו את עצמכם לסצינה מביכה במיוחד (הדמות היחידה בסרט שעוברת טרנספורמציה מעניינת היא לא ממש דמות אלא חפץ: המילניום פלקון, החללית של האן, שמתחילה את הסרט חדשה ונוצצת, ומסיימת אותו חבוטה ומתפרקת).

ובכל זאת, אני לא יכול לחלוטין לגנוז מחיי את "סולו" מכמה סיבות. האחת היא שהסרט בכל זאת מכיל כמה רגעי הרפתקאות חביבים. אם זה היה סרט על דמות חדשה, מעין אינדיאנה ג'ונס בחלל, זה היה יכול להיות אפילו מוצלח למדי. ליצור מיתולוגיה חדשה במקום לדחוס עוד מטען לתוך מזוודה שגם ככה מתפקעת. הסיבה השניה היא שבעוד המעריצים לא הזדקקו לזה, מתברר שהתסריטאי לורנס קאסדן כן. קאסדן הוא האיש היחיד בלוקאספילם של ימינו שעבד באופן צמוד עם ג'ורג' לוקאס בשנות השמונים. התסריט הראשון שלו היה "האימפריה מכה שנית" ושנה אחר כך הוא כתב עם לוקאס וספילברג את "שודדי התיבה האבודה". הוא הולך כבר עשרות שנים עם האן סולו ואינדיאנה ג'ונס בראש והוא חלם לחזור אל שורשי הדמות הזאת (את התסריט הוא כתב עם בנו ג'ונתן, בשעה שבנו השני, ג'ייק קסדן, היה עסוק בבימוי שובר הקופות "ג'ומנג'י"). כשקסדן גילה שצמד הבמאים, פיל לורד וכריסטופר מילר, מתעלמים מהתסריט שלו ומכניסים קטעי אלתור לסרט, הוא פעל בנחישות להעיף אותם מהסרט אחרי שכבר צולמו כשני שליש ממנו. לכסא הבמאי הוזעק בהתראה של רגע רון הווארד ("צופן דה וינצ'י", "אפולו 13") שהיה צריך במהירות גדולה לצלם מחדש נתחים גדולים מהסרט ולהביא אותו אל תאריך ההפצה המיועד. חיפזון הצילומים מורגש. אבל החיבור בין קסדן והווארד דווקא מעניין. הווארד, שהתחיל את דרכו כשחקן, שיחק ב"אמריקן גרפיטי" של ג'ורג' לוקאס (לצד הריסון פורד), והוא וקסדן כמעט בני אותו דור. אחרי שקתלין קנדי, נשיאת לוקאספילם הנוכחית, ניסתה להפוך את סרטי "מלחמת הכוכבים" החדשים לסרטים פמיניסטיים, עם גיבורות במרכזם, באים שני בני הכמעט שבעים האלה ומחזירים את סרטי "מלחמת הכוכבים" אל מועדון הבנים. בעלילה שקצת מזכירה את "סילברדו" של קאסדן, "סולו" הוא מעין מערבון חלל שרגעיו החביבים חושפים איך שיקול דעת מסחרי שגוי והפקה מקוללת יכולים להרוס סרט. רוצים לעשות לי ספיןאוף על האן סולו? בבקשה: גייסו שוב את הריסון פורד, שאין האן סולו בלעדיו, וספרו לי מה עשתה הדמות הזאת בין "שובו של הג'דיי" ו"הכוח מתעורר". את זה אני רוצה לראות.

פורסם ב"כלכליסט", 30.5.2018

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", ביקורת”

  1. ניר 1 יוני 2018 ב - 0:51 קישור ישיר

    למעשה פארסק היא יחידת מרחק, לא זמן. זו טעות של לוקאס מ״תקווה חדשה״ שזכתה כבר לקיתונות של רותחין אצל חובבים רבים. לכן הקטע ב״סולו״ לא מיועד להראות כמה מהר המילניום פלקון טסה, אלא כיצד מצאו ״קיצור דרך״ שמאפשר לעבור 12 פארסקים בלבד במקום מרחק גדול יותר. במילים אחרות, הוא מוקדש להראות לחובבים איך בעצם הטעות מ״תקווה חדשה״ אינה טעות כלל.


השאירו תגובה