11 דצמבר 2009 | 14:30 ~ 32 תגובות | תגובות פייסבוק

"יהודי טוב", הביקורת


הקדמה א':

איזה סוף שבוע קולנועי מופלא. גם האחים כהן וגם ספייק ג'ונז עולים במקביל (על ספייק ג'ונז תקראו בפוסט הבא). גם "יהודי טוב" וגם "ארץ יצורי הפרא" הם סרטים הנושקים לסוריאליזם והמתרחשים, למעשה, בתוך הדמיון והתודעה של גיבורם. אבל יותר מסתורי: את שניהם הלחין קרטר בורוול, אחד המלחינים המקוריים והמרגשים שעובדים באמריקה, והשותף הקבוע של האחים כהן בכמעט כל סרטיהם.


הקדמה ב':

על הסרט הזה הייתי שמח לשוחח באריכות ובעיון עם מישהו שמאוד בקיא בגמרא, כי נראה לי שיש לא מעט עניינים משם שפיעפעו לתוך הסרט. החל מהפתיח, שנראית יותר כמו אגדת חז"ל מיסטית מאשר מעשיית שטעטל של שלום עליכם או בשביס זינגר, וכלה בכל מיני סוגיות – חלקן זיהיתי לבד, אחרות לא – שנושקות לסןוגיות תלמודיות ומוצגות בשיא פלפולן האבסורדי. אם מתוכננת הרצאה כזאת איפשהו מתישהו, אני בא. אם לא, אצטרך לחקור בעצמי. אבל מסקרן יותר: האם האחים כהן בקיאים בתלמוד, האם הם למדו? אני יודע שהיה להם רב על הסט שעזר להם בכל התחקיר היהודי, אבל מצדם טוענים שלמרות שאמם הקפידה לנהל בית שומר כשרות, הם ואביהם לא התעסקו ביהדות בצד הפרקטי או התיאורטי. אני לא יודע איזו מחשבה מוצאת חן בעיניי יותר: העובדה שהאחים, מתישהו, התעניינו בתלמוד וניקזו את לימודיהם לסרט הזה. או העובדה שהם מעולם לא למדו מילה מהמשנה או הגמרא, אבל שמשהו מעולם הדמיון וההשראה שהם עשירים בו הרים אותם לדרגות יצירתיות כאלה שהם למעשה ממחזרים בלי כוונה רעיונות מהתורה שבעל פה ומהמיסטיקה היהודית. סרט מסתורי ומופלא. כתם רורשאך יהודי, יחשוף בפני כל צופה את אמונותיו הפרטיות.


הקדמה ג':

כמו עם "פארגו" יש לי חיבה כפולה לסרט הזה, שמתרחש בפרברי מיניאפוליס, מינסוטה, העיר הצמודה לסיינט פול, עיר הבירה של המדינה, שבה ביליתי אני תקופה קצרה בילדותי בסוף שנות השבעים. כמו שב"פארגו" צחקתי מההיכרות עם הדיאלקט השבדי של תושבי האיזור הוואספיים, כך בסרט הזה אני מזה את עולם הקהילה היהודי של אנשי המערב-התיכון האמריקאי, שכמו הקימו לעצמם שטעטל חילוני בלב ארצות הברית.



הנה ניסיון ראשוני מאוד שלי לנסות להלל ולפצח את חידות "יהודי טוב":



פורסם ב"פנאי פלוס", 9.12.2009



אז מה הסיפור של החתול? ב"יהודי טוב" של האחים כהן יש המון סמלים ומוטיבים ואת כולם אפשר לפרש ולפענח לכל מיני כיוונים. בגלל שהסרט מתרחש בקהילה יהודית – וצולם בסיינט לואיס פארק, פרבר של מיניאפוליס, מינסוטה בו גדלו האחים – האינטואציה מאותתת לנו לנסות לפענח את הסמלים והרמזים בכיוונים תיאולוגיים. שהרי גיבור הסרט הוא יהודי שחייו מתפוררים והוא מבקש שמישהו יפענח לו מה קורה סביבו, ובעיקר: מה אלוהים רוצה ממנו. אבל "יהודי טוב" הוא סרט יהודי לא בגלל שיש בו יהודים (יש יהודים גם ב"”ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו וב"אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו, אבל אלה לא סרטים שהייתי מגדיר אותם "יהודיים"). לא, היהדות של "יהודי טוב" איננה סממן חיצוני אלא פנימי ומהותי. צאו מהסרט המיסתורי הזה ותתחילו לשאול שאלות ולנסות לפענח מה הסרט הזה ניסה לומר לנו, ומה המשמעות של כל הפרטים שהסרט גדוש בהם, אבל שהוא מסרב לתת להם תשובה, כאילו שזו בדיחה אכזרית של האחים כהן על חשבון צופיהם, שמלקטים רמזים, אבל לא מקבלים תשובות. מלאכת הפיענוח הזאת, היא המזוהה עם היהדות והטקסטים שלה. בשעה שהתקרבות אל האמונה ואל הדת נתפסת כ"חזרה בתשובה" היא למעשה עוסקת אך ורק בהתגברות השאלות. לא רק "האם יש אלוהים", אלא "ואם כן, מה זה אומר לגביי". ובשעה שרוב הצופים לא מאמינים באלוהים שברא אותם ואת העולם ואחראי לכל דבר ודבר בעולם הזה ובגורל שלנו (והסרט הזה, בין השאר, מנסה לתאר נקודת שבר היסטוריות של ההיפרדות של היהדות מהאמונה, ובהדרגה גם מהריטואלים והטקסיות, שללא אמונה רוקנו מכל תוכן) כל הצופים בוודאי שמאמינים בקיומו של במאי לסרט. הרי העולם, אנו מסוגלים להאמין, יתכן שכן נוצר יש מאין, באופן ספונטני, רנדומלי ומקרי. אבל סרט בוודאי ובוודאי שלא. לסרט במאי – שניים במקרה שלנו – שאחראי על התסריט, על הליהוק, העיצוב, ושכל דבר שקורה בסרט נמצא שם על פי החלטתו ועל פי שכלו. ומשום כך, שיש גם לסרט משמעות או מוסר השכל שהבמאי שם בפנים עבורנו לפענח. והנה באים האחים כהן ומייצרים סרט שבו המשמעות חומקת. ויותר מזה: ניתנת לפיענוח לכל כיוון אפשרי. אנשים שלא מאמינים באלוהים ימצאו בסרט הוכחה לכך שהסרט טוען שאין אלוהים. שזה משונה, כי אני רואה בסרט הזה הוכחה מובהקת לכך שיש אלוהים, ושאנחנו כולנו בידיו, אלא שהוא גם משחק איתנו מחבואים ומסתתר מאיתנו (כשם שבמאיי הסרט עצמם לעולם לא נגלים ביצירתם, אלא רק משתמעים בה), וגם לא נותן לנו תשובות חד משמעיות על השליחות שלנו בעולם ועל למה קורים לנו הדברים כפי שהם קורים. וגיבור "יהודי טוב" מתחרפן מהעובדה שלא ברורה לו החוקיות של חייו, והמשמעות שלהם, ותפקידו בהם, בשעה שאת כל חייו הוא מקדיש לפיענוח חוקיות והצבתן בתוך נוסחאות מתימטיות.



אבל בשביל כל השאלות האלה לא היינו צריכים לחכות ל"יהודי טוב". שאלות על תכלית – חלקן נושקות לתיאולוגי – בכמות לא פחות קטנה הופיעו גם בסרטים הקודמים של האחים כהן: “ארץ קשוחה" בוודאי. “האיש שלא היה שם" בהחלט. אבל אפילו "לקרוא ולשרוף". מה שמאפיין את הסרטים האלה, ואת "יהודי טוב" שמצטרף אליהם, היא העובדה (המתסכלת מחד גיסא, אך המאוד משחררת וכמעט מהפכנית מאידך גיסא) שלסרטים האלה אין סוף מובהק, סוף חד משמעי. הסרטים האלה משאירים את הגיבור באוויר בסוף הסרט, גורלו לא ברור, ואנחנו נותרים עם תהיות, שאלות ולא מעט תסכולים, וצריכים לחזור אל הטקסט ולהגות בו יומם ולילה, לחפש רמזים כדי לבנות את המשמעות שלו, ובעיקר לנסות ולהבין: אז מה בעצם סוף הסיפור. ההבדלים העיקריים בין "ארץ קשוחה" ובין "יהודי טוב" נמצאים בטון: “ארץ קשוחה" בנוי כסרט מתח/אימה, כך שאנו יוצאים ממנו בתחושת חרדה קיומית. “יהודי טוב" בנוי כקומדיה, ולכן יש בו תחושה כה יהודית: כי האקזיסטנצאליזם היהודי הוא על פי טבעו קומי, או יותר נכון: אבסורדי. שום דבר לא קורה כמו שהוא אמור לקרות. ומה שמאפיין את שלושת הסרטים האלה הוא גם ריבוי השימוש בחלומות/חזיונות/הזיות. מצד אחד, זה מטעין את הסרטים במימד סוריאליסטי ומבהיר לנו שהאחים כהן מתייחסים לדמויות שלהם בכל מיני מישורים של תודעה (וזה נכון לכמות גדולה למדי מכלל סרטיהם, כולל "בארטון פינק", "בייבי אריזונה" ו"ביג לבובסקי"). מצד שני, בחיפוש אחר האמונה והרוחניות אי אפשר שלא לתהות האם יש בחלומות האלה מימדים נבואיים, שהדמויות לא מצליחות לקלוט (זה בוודאי נכון לחלומות של השריף ב"ארץ קשוחה").



אבל מה עם החתול? (זהירות, רמיזות לסמי-ספוילרים מכאן). גיבור "יהודי טוב" הוא פרופסור לפיזיקה. מורה למדעים אמור לייצג את ההפך מאדם רוחני. אבל הוא מלמד מכניקת קוואנטים, שאמנם מבוססת על נוסחאות, אבל זה הפלג הפיזיקלי שהכי רוויי בפרדוקסים והכי נדרש לאמונה כדי לתפקד בתוכו. ולכן זה גם תחום שנוי במחלוקת, כמעט מדע בדיוני. הגיבור שלנו מנסה להסביר את ההבדל בין המתמטיקה ובין הפיזיקה – ואפשר למצוא בכך רמזים על ההבדל בין התורה שבעל פה והתורה שבכתב (האחד הוא הוראות הקיום לעולם, השני הוא הסיפורים שאותם אנחנו מספרים כדי לתפעל את ההוראות האלה). והסרט כולו, אכן, מפוצץ בסיפורים שכאילו נלקחו מאגדות חז"ל, אותם קטעים הזויים ותמוהים (אך מופלאים) בגמרא שלא ברור האם הם אמת, הזיה או משל. אבל הגיבור של האחים כהן לא מתעסק בגמרא, הוא מתעסק במדע. ולכן הוא מסביר את הפרדוקס של החתול של שרדינגר, שאחרי חישוב מתמטי סבוך אנחנו מגלים שהוא גם מת וגם חי בעת ובעונה אחת, כל עוד אנחנו לא רואים אותו. וזה בדיוק מה שקורה בסרט. כל מי שיש לו שאלות או ספקות מסתובב בסרט במצב של מת/חי: הרבי מהאגדה באידיש שפותחת את הסרט ולא ברור אם הוא חי או מת. אחת הדמויות שמתה, אבל רוחה ממשיכה להסתובב. ואפילו הגיבור שלנו, שבסוף הסרט הוא החתול של שרדינגר עצמו. ובין לבין, כמות הרמזים רק הולכת וגוברת. מה, למשל, הקשר של "הקוסם מארץ עוץ" לסרט הזה? באופן משונה נראה כאילו "יהודי טוב" הוא ה"קוסם מארץ עוץ" במהופך: הוא מתחיל במורה בעברית שמשנן לתלמידיו את המשפט "אני הולך הביתה" (ודורותי בסוף הקוסם מארץ עוץ ממלמלת ש"אין כמו בבית") והסרט מסתיים בסופת טורנדו. ובאמצע: החיפוש אחר תשובה באמצעות סוג של קוסם או חכם זקן, שלא מוכן לתת תשובות חד משמעיות (והאחים כהן עצמם הודו בראיונות שהרבי בסרט אמור לייצג מעין קוסם מארץ עוץ). ואולי זו המשמעות: שהתשובה נמצא בבית. או שהתשובה נמצאת בכל רגע סביבנו, אם רק נדע להתבונן. אפילו בשורות הפתיחה של שיר הפופ "מישהו לאהוב" של ג'פרסון איירפליין (“כשמתברר  שהאמת הפכה לשקר…"). ומה צריך לעשות כדי למצוא תשובה? רק לקלוט. ולכן הילד מחפש את הטרנזיסטור שלו, והאבא עולה על הגג לתקן את האנטנה. וכמו ב"בארטון פינק" גם כאן יש להאחים כהן תסביך משונה עם אוזניים. אולי כי הם רוצים שנאזין להם. אבל אולי כי הם מסמלים לנו שהסרט שלהם נכנס דרך האוזן, לתוך המוח של הגיבורים, ושכדי להבין את המציאות צריך להתנתק ממנה. הסרט הזה מלא פרדוקסים והלצות, שאולי אומרים הכל, ואולי אינם אומרים דבר, אבל האחים כהן – מאמינים או לא, תלמידים חכמים בגמרא או לא – מגלים לנו שוב שהם המקוריים, השנונים והערמומים שביוצרי הקולנוע כיום.



"יהודי טוב": בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

32 תגובות ל - “"יהודי טוב", הביקורת”

  1. לסגור את בית חב"ד ברמת אביב 11 דצמבר 2009 ב - 14:52 קישור ישיר

    אין כמו האחים כהן

  2. סבסטיאן 11 דצמבר 2009 ב - 16:29 קישור ישיר

    אם לי גם יורשה…
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664029&blogcode=11341069

  3. ר.ל 11 דצמבר 2009 ב - 18:10 קישור ישיר

    אתמול (חמישי) בערב, קולנוע לב דיזינגוף – "ארץ יצורי הפרא" מוצג בערב הבכורה שלו באולם 4 הקטן, הצפוף והמזעזע. למי שלא מבין את גודל הזוועה, נמחיש זאת כך – מדובר בעוולה גדולה בערך כמו להציג את אוואטאר על פלזמה ביתית. מחיר הכרטיס, כמובן, בהזמנה באינטרנט, שערורייתי וגבוה ללא שום קשר לתנאי ההקרנה הביזיוניים – 39 ש"ח. אני עם הקולנוע הזה סיימתי.

  4. אורי בן-דב 11 דצמבר 2009 ב - 18:59 קישור ישיר

    אתה יכול להתחיל בשיחה על ספר דניאל ובארטון פינק… האחים מודעים לגמרי לקונטוציות האלה, תהיה בטוח.

  5. מר אנונימי 11 דצמבר 2009 ב - 19:53 קישור ישיר

    בעמוד הבא כלומר בדקות הקרובות?

  6. מיקי 12 דצמבר 2009 ב - 1:32 קישור ישיר

    לא יודע לגבי הסרט של הכהנים, אבל "ארץ יצורי הפלא" הוא סרט מופלא – מיוחד באמת, אותי רגש עד דמעות בחלקים גדולים שלו, מורכב ואחרי שרואים את הספר מבינים עד כמה העיבוד של ג'ונז גאוני – גם כי הוא עושה כבוד גדול למקור וגם כי הוא לוקח אותו למקומות מורכבים, אקספרסיוניסטיים, שהזכירו לי מצד אחד איך היה להיות ילד ומצד שני – שאני עדיין כזה. סרט מופלא בעיני, שאני אקח אותו איתי עוד שנים רבות.

  7. יושיהידה 12 דצמבר 2009 ב - 17:08 קישור ישיר

    אני לא יודע אם שמעת על זה, אבל לפני מספר שבועות נסגר קולנוע פנורמה בחיפה. לא מדובר בעוד תלונה בנאלית על קולנוע אינטימי ובעל מסורת שנסגר בעוד הקולנועים הגדולים והמפוארים מתרבים. יש כאן עניין הרבה יותר עקרוני: אי אפשר לצפות ב"יהודי טוב" מצפון לגוש דן. זה די מדהים.

  8. ליה 12 דצמבר 2009 ב - 22:24 קישור ישיר

    קראתי את הביקורת שלך רק עכשיו, אבל את הסרט ראיתי אתמול בערב. בעלי יצא מאוכזב קשות, אני יצאתי מהורהרת קשות.
    בלילה התעוררתי מסיוט ששילב את האימה של "לא ארץ לזקנים" עם הדמויות של "יהודי טוב". אני לא זוכרת פרטים (לצערי), אבל האימה שהרגשתי גרמה לי לפחד לצאת מהמיטה לשתות מים.

    שתי נקודות שהייתי שמחה אם תתייחס אליהן: הגיבור הוא פאסיבי לחלוטין, או יותר נכון, ראקטיבי למציאות. ורמת הריאקציה שלו נמוכה מאד, להוציא בחלום האחרון. הוא מתנהל כמי שלא יודע מה הוא רצונו, עוד לפני שיש בידו את היכולת לממש את רצונו.
    הנקודה העיקרית שבה הוא מגלה נחישות ועקביות היא בחיפוש אחר תשובות מה"מבוגר האחראי" בסביבה, הלא הוא הרבי.
    הרגשתי שהסרט מתייחס לשאלת הכניעה לפיתוי או ליצר (הכסף במגירה, השכנה הסקסית). ה"מפנה" בעלילה, במידה שהוא מתקיים בסרט, קשור כרונולוגית לכניעה של הגיבור לפיתוי, בין אם זו מתרחשת בחלום או במציאות. מה זה אומר?

  9. דיסקו אליקו 13 דצמבר 2009 ב - 1:31 קישור ישיר

    יאיר, הנסיון שלך ל"תפוס" את כל הסרט ואת כל כוונותיו במכה קצת מוריד מהקסם שיש בקולנוע ובסרטים שלהם בפרט. רואים שהם פועלים לא כמו מתמתיקאים אלא ממש מהבטן, הם לא מנוסחים {לעצמם} עד המילימטר האחרון וזה מה שיפה בקולנוע שלהם.
    אתה לא יכול ללמוד את הסרט שלהם מכו דף גמרא. אם כבר, תלמד אותו כמו מאמר מהזוהר.
    זה יותר קרוב לקצב שלהם. ושתי נקודות נוספות:
    1. בניגוד לבמאים אחרים שמאד יודעים מה הם רוצים שהרגע הקולנועי שלהם יעביר {עצב או שמחה או מתח וכו} הם אף פעם לא נותנים לצופה את הביטחון שמה שהוא רואה ומרגיש זה מה שהוא אמור. יש משהו כפול פנים בעיצוב של הסצינות שלהם. וזה קסם, כי זה לא מתנגש אחד בשני {כמו נגיד באיים אבודים שם בכל רגע אפילו זה שמודיעים על מותו של הגיבור, יש איזה פאנץ סטנדאפיסטי מודבק שמעצבן ומשאיר אותך לא פה ולא פה} ועדיין עובד. הסצינה של האח שנפרד היא סצינה מרגשת, אין מה לעשות, ואז שניה אחר כך הוא..}
    2. דבר שני, וזה הטאץ האמיתי שלהם זה שהצופה מרגיש כמו בלונה פארק כשהוא קונה כרטס לסרט שלהם, אתה אף פעם לא יודע מה תהיה הסצינה הבאה. אבל אתה בטוח שהיא תהיה מגניבה.
    זהו להיום.

  10. גיל 13 דצמבר 2009 ב - 10:05 קישור ישיר

    אחד הסרטים המאכזבים של האחים כהן… סרט סטראוטיפי ולא ממש מצחיק… סרט מתחכם ותו לא! בתור מעריץ של סרטי האחים כהן אני שואל מה הם עושים ולמה זה מופץ בקולנוע ולמה מצפים שנשלם על זה כסף? אפילו בדיוידי לא בטוח שהייתי שורד את זה..

  11. קובי 14 דצמבר 2009 ב - 0:05 קישור ישיר

    סבסטיאן, (תגובה מס. 2) כתב, וכתב את זה יפה. האחים כהן, הולכים ומתדרדרים, והתהליך הפילמוגרפי אותו הוא מתאר נכון. תקראו.

    אישית, אני עוסק בקולנוע בגלל האחים כהן. כשהייתי קצין צעיר באילת, הלכתי באיזה ערב לסרט, שעל המודעה שלו היה מצולם כובע. זה היה "צומת מילר" המופתי. הסרט האהוב עלי בכל הזמנים. כאלה סיפורים רציתי (ואני עדיין רוצה) לספר.

    אלא שההתדרדרות היא כנראה בלתי נמנעת. אם ה"איש שלא היה שם" היה סרט חלול תוכנית אבל מבריק ויזואלית, הרי שכל השאר (למעט "ארץ קשוחה", שהוא לא יצירה של הכהנים אלא עיבוד שלהם לטקסטים של מקארת'י), הוא פשוט מיחזור שבלוני של האמונה הכהנית. העולם הוא מקום כאוטי, שחור, נטול פשר ואכזר. או.קיי. הבנו, מה הלאה?

    אין הלאה. זהו. העולם הוא מקום כאוטי, נטול פשר, שחור וקשה להיות בו, בין אם אתה יהודי, ובין אם אתה ה-Dude ב"ביג לובבסקי" ובין אם אתה ג'ורג' קלוני ב"אחי, איפה אתה?".

    עכשיו מגיע הדרעק הזה. אוי לעיניים שכך רואות. האחים כהן עושים וודי אלן, אחד הקולנוענים השטחיים, המדובללים, והממוחזרים ביותר שידע העולם. כבר שנים שאלן מתפרנס מהשטיקים שלו על הנוירוטיות היהודית, ועכשיו הכהנים, שאת כל הדמויות שראיתם עכשיו תוכלו למצוא בקובץ הסיפורים "שערי עדן" שכתב איתן כהן (תורגם לעברית בהוצאת כנרת), עושים את אותו הדבר.

    מה שמפליא אותי, הוא דווקא הנטיה של יאיר, להיתפס לכל שיהוק, גיהוק ופיהוק, ולמצוא לו משמעויות עמוקות מיני ים. גמרא, משנה, דרש, רמז, פשט, סוד, הפוך והפוך בהם, ובכל זאת תמצא את אותו הדבר. דרעק. לא מצחיק, לא מאיר, לא מותח. את הקוראני תחליף ביפנים בסיפור "שערי עדן", את התיאור הכללי תמצאו בסיפורים "המולדת הישנה" ו"אני הרגתי את פיל שפירא" וכך גם חלק גדול מהדיאלוגים.

    עצוב.

  12. שלומי 14 דצמבר 2009 ב - 16:06 קישור ישיר

    חייב להודות שלא התרשמתי. גם לא מצאתי כזה עושר תלמודי(אבל מי יודע, אולי זה בגלל שזמן רב חלף מאז לימודי) ובטח שלא עומק. לא צחקתי כמעט כל הסרט – למרות ששאר הקהל מצא הרבה רגעים מצחיקים. אותי דווקא סצינת הסיום הצחיקה. עם זאת, האמביוולנטיות הכהנית מאפשרת להוציא מהסרט הרבה דיונים פילוסופיים. שיהיה.

  13. יואב 14 דצמבר 2009 ב - 16:53 קישור ישיר

    בעניין החתול של שרדינגר, מעניין לחשוב על הקשר בין מצבו החי-מת של החתול הסגור בקופסא ועדיין לא נחשף גורלו, ומצבם של כספי שוחד המצויים במעטפה ועדיין לא הוחלט מה לעשות בהם. מעניין גם לחשוב על גורלו של הגיבור בסוף הקשר, לבין ההחלטה הזו, שהיא החטא האחד והיחיד שלו במהלך הסרט כולו.

  14. סקוויד 17 דצמבר 2009 ב - 22:34 קישור ישיר

    אהבתי מאוד את הסרט, אבל ברור שהתגובות כלפיו יהיו אמביוולנטיות ביותר. לדעתי זה על השואה, על הפסיביות היהודית, על בגידת האינטלקטואלים – וכרגיל, מרענן לגלות שהכהנים שונאים את כל דמויותיהם במידה שווה

  15. אני 19 דצמבר 2009 ב - 14:13 קישור ישיר

    להזכירכם,היה איש מאוד משמעותי בתנ"ך שקשור לסרט- איוב, האיש אשר ה' עשה לו ניסיונות אחד אחרי השני, איוב היה גר בארץ עוץ!!! גדול!!

  16. דנית 27 דצמבר 2009 ב - 3:29 קישור ישיר

    ..אף אחד לא הבין את הסרט?
    ..באמת?
    (זהירות – ספויילרים)
    "קבל בפשטות כל דבר שקורה לך".
    הסרט מתחיל בציטוט זן מעולם היהדות, עובר למעשייה מפחידה באיידיש, וממשיך ב… טוב, הטקסט הזה הוא רק בשביל מי שראה את הסרט אז אין מה להמשיך בתיאורים.
    ולפני שאכתוב מה הסרט כן אומר, אספר שלכל אורך הסרט לא ממש הבנתי מה זה הדבר הזה, ויתר על כן יצאתי ממנו בתחושה די רעה, ומסובכת, עוכרת שלווה. היא נבעה משילוב של התיסכול הזה בהבנה – ע"ע "מה הם רוצים להגיד"??? (וזאת אף על ההמלצה הנבונה "לקחת כל דבר בפשטות"), ומערמות הציניות וחוסר החמלה שהסרט מפוצץ בהן, המראות לנו כמה נלוז ומעפן הוא היצור הנקרא אדם. במילים אחרות, הסרט עשה לי רע. ואני ממש לא בעד סרטים שעושים רע, ז"א שלא מציעים שום תקווה. אני כועסת עליהם כשאני יוצאת מהם. גם אם הם מעולים. יעני "איכותיים". יצאתי מהסרט הזה בתחושה קשה במיוחד, גם משום שמהאחים כהן לא ציפיתי לסרט חדש שיעשה לי רע. לא אחרי "ארץ קשוחה", שהסיום שלו היה עבורי רגע מזוקק של הזדככות הנפש, שעליו אכתוב אולי במקום אחר.
    אבל. ויש אבל.
    הרגע בו הכל התבהר לי קרה במעלה רחוב בוגרשוב, רבע שעה אחרי. ג'פרסון איירפליין (שהלהיט שלה "מישהו לאהוב" מלווה את הסרט לכל אורכו) הייתה הלהקה האהובה עליי בנעוריי. נעוריי היו עשרות שנים אחרי זמנם, אבל עדיין. ובגלל שג'פרסון היו הלהקה האהובה עליי בנעוריי, זה די הפריע לי להתרכז בסצנה הכי חשובה בסרט. יותר מדי התרגשתי (כמו נערה סמוקת לחיים) מהכבוד הרב שחולקים להם (ודרכם גם לי) בסרט הזה. גרייס סליק. מרטי באלין. פול קנטנר. אתם נזכרים…? כשהבן של גופניק פוגש את רבי מארשאק, שעל שמו נקרא הפרק האחרון בסרט, אותו רבי שהוא המקור האחרון ממנו מייחל גופניק לקבל את התשובה לכל השאלות, הרבי אומר לילד כך:
    when the truth is found to be lies, and all the hope within you dies… then what??
    וה"דן וואט" שלו הזה כ"כ גדול, אחרי המילים האלה של השיר שכל אחד (לפחות כל אמריקאי) מכיר בעל-פה. דן וואט?? ואז יש שתיקה. הרבי יושב, זקן על כיסאו. הילד מסטול. "גרייס סליק. מרטי באלין. פול קנטנר. חברי ה'מטוס'." הרבי מחזיר לילד את הרדיו שלו, ואומר לו "be a good boy".
    זהו. לא יהיה יותר מזה. אין יותר מזה. כשהכל אבוד, תמצא מישהו לאהוב. תהיה בנאדם. האחים כהן לוקחים שיר פשוט (ושחוק) של ג'פרסון והופכים אותו ללב של הסרט שלהם, לא כי השיר הזה חשוב, אלא כי זה כל מה שיש: קבל כל דבר שקורה לך בפשטות. תהיה ילד טוב. תהיה בנאדם.
    לכן קוראים לסרט הזה "איש רציני" (באנגלית), וגיבור הסרט, גופניק, שדרך-אגב ממש לא ריחמתי עליו, הוא לא איש רציני, הוא לא 'איש' בכלל. ובדיוק בגלל זה לא ריחמתי עליו. הוא רק יודע להגיד "לא עשיתי שום דבר". יעני, למה זה מגיע לי, אבל התשובה בגוף השאלה. נכון, גופניק לא עושה שומדבר ר ע. אבל הוא גם לא עושה שומדבר בכלל. הוא אמבה. הוא אוטיסט. הוא שקוע בתרדמת עד שמתחילים לקרות לו אסונות ואז, כשהם קורים, במקום לקחת אחריות על החיים שלו הוא ממשיך להגיד "אבל לא עשיתי שום דבר".
    לילד שלו עוד יש סיכוי. העיניים שלו שמחות כשהוא פוגש את הרבי. והרבי, זקן בן מאה, יודע איך לדבר עם ילד קטן, יודע איך להעביר את המסר הזה, תהיה פשוט. תהיה ילד טוב. תאהב. הרבי הוא ה"איש הרציני" היחיד בכל הסרט. אבל הסרט הזה לא מדכא. כי האיש הרציני (אני מעדיפה פשוט "איש", אדם) – קיים.
    ואין מה לעשות חוץ מזה.
    be a good boy. find somebody to love.
    עד כאן.

  17. יובל 27 דצמבר 2009 ב - 8:29 קישור ישיר

    בלי להיכנס לשאלה אם ה"סרט הזה הוכחה מובהקת לכך שיש אלוהים" אני חושב שהסרט הוא הוכחה למה שהאחים כהן חושבים על הניסיון להבין את רצון האלוהים בעזרת צירופי מקרים ושילובם בטקסטים ומסורות יהודיים. תזכור את הסיפור על השיניים של הגוי. קטע מאוד מצחיק.

  18. יעקב 27 דצמבר 2009 ב - 13:24 קישור ישיר

    דנית, את לא מרחמת עליו כי הוא "חלש" ולא לוקח אחריות? אבל אם היה חזק הוא לא היה זקוק לרחמים. חמלה בהגדרה אמורה להיות מכוונת לאנשים עם בעיהמגבלה, ואי לקיחת אחריות זה גם סוג של בעיה, גם אם היא לא מאופינת בכריזמה כובשת.

    באשר למשמעות הסרט, נדמה לי שזה מאוד דומה למשמעות של סרטים אחרים של האחים. כמו בארץ קשוחה, האקראיות טורפת לכולם את הקלפים ואף אחד לא חסין מפניה. גם אם אתה נורא מתוחכם, אתה לא יכול לצפות כל הזמן הכל ובכל רגע יכול ליפול עליך פסנתר, או לחילופין סרטן ריאות.

    ולהגיד שאומנות בהגדרה צריכה לתת לנו תקווה זו גישה שמרנית שיוצרת תסריטים בנאלים, צפויים וקלישאתיים. עם כמה שזה נחמד שבסרט הכל מושלם, אם אנחנו אנשים מבוגרים אנחנו לא אמורים להזדקק לסרט כדי שתהיה לנו תקווה. הסרט הוא לא אבא ואמא שלנו. למעשה, לפעמים אנחנו צריכים להיות הבוגרים, ובעלי הבטחון, כדי ללכת לסרט שלא מתיפיף, ומדבר איתנו, על ההתנהלות שלנו, על משמעות או חוסר משמעות שבחיינו (ולא בחיי גיבורים פנטסטים). זה הרבה יותר נוגע ואמין וכל עוד הסרט עשוי טוב (והאחים כהן שופעים בסגנון, הומור ושנינות), זה אמור להיות קל לעיכול ואפילו מהנה מאוד. זה מבחינתי אותה "תקוה" או "משמעות", גם אם אינה מגיעה על מגש של כסף שבו דמות הטוב המושלם מתגברת על הכל.

  19. דנית 27 דצמבר 2009 ב - 22:33 קישור ישיר

    (בתגובה ליעקב)
    התייחסת לשני נושאים חשובים, בעצם שלושה. חוסר ההזדהות/רחמים כלפי הגיבור, האם אמנות צריכה לתת לנו תקווה, וכמובן – משמעות הסרט עצמו.
    אז נתחיל לפי הסדר.
    1.
    אני לא מרחמת עליו, על גופניק, לא מפני שהוא "חלש" (גם לא כתבתי שהוא חלש). וכן מפני שהוא לא לוקח אחריות. להיות חלש זה לפחד, זה להיות פגוע ופגיע, זה לסבול מטראומות וקשיים פסיכולוגיים וחומריים, דברים שברמה כזו או אחרת כל אדם מתמודד איתן. וברמה כזו או אחרת כולנו חלשים. וזו לא בושה. כולנו חלשים ולכולנו כואב נורא. מתי מעט הם אלה שמשכילים להיישיר לפחדים, לטראומות, לפגיעות ולנסיבות החיים השונות מבט בעיניים, לפגוש אותם, ולהתמודד איתם באמת. ואי אפשר לעשות את הדברים האלה בלי להיישיר מבט קודם כל בעצמך, זאת אומרת, באחריות שלך למצבך הפיזי, החברתי, החומרי, ובעיקר (!) הנפשי. להיישיר מבט זה לגלות איפה אתה משקר ואיפה אתה בורח ואיפה אתה מתחמק, וזה קשה, כי לכל אחד נוח יותר להיות קורבן, ולהאשים אחרים, או להגיד "אני לא יכול". אבל לקחת אחריות זה להיות כן עם עצמך. וזה לשאול את עצמך, מה אני יכול לעשות בקשר לכל זה. ל-ע-ש-ו-ת. גם אם פגעו בי, גם אם קשה לי, גם אם אני מבולבל, גם אם אני בחובות. וגם אם אין לי אף אחת מהצרות האלה, בחיים תמיד יש עבודה. כאב לרפא. דברים לפגוש. מחסומים לחצות. לעזור לאחרים אולי. מה אני יכול ל ע ש ו ת?
    וזהו הדבר שגיבורנו גופניק נמנע ממנו לכל אורך הסרט. התבוננות כנה או מפגש כנה עם עצמו ועם מה שעובר עליו, מתוך מקום של לקיחת אחריות. גופניק לא אומר לעצמו, בקשר לאישתו, ואללה, הייתי עיוור — איך זה יכול להיות? נוח לו לא לקלוט שהיא הזדיינה עם סיי, ולראות את זה רק בחלום. נוח לו מדי לא להתמודד. נוח לו בשיגרת הבית-עבודה-ילדים שבתוכה הוא לא פוגש שומדבר באמת (הכל סתמי, אטום). וכשהשיגרה מתרסקת לו, נוח לו להתלונן. תכלס, גופניק הוא סוג של איוואן איליץ' (אם אתה מכיר את הסיפור), שתמיד עשה הכל "ביי דה בוק", אבל בניגוד לאיוואן איליץ', שמתפכח (וזוכה להארה דתית) על סף מותו, גופניק ממשיך להתעקש ולחשוב שהוא תמיד היה בסדר גמור… אבל מר גופניק, זה ש"לא עשית כלום", זאת בדיוק הבעייה.
    אף אדם בוגר בעולם הזה לא יכול להרשות לעצמו להתנהג כמו אמבה – במיוחד לא כאשר הדברים מתפוצצים לו בפרצוף. כשהכל מתפוצץ לך בפרצוף, זה בסה"כ אומר שישנת יותר מדי טוב. אבל גופניק מנסה בכוח להמשיך לישון.
    לכן אני לא מרחמת על גופניק.
    עד כאן עליו.
    2.
    המשך בפוסט הבא

  20. דנית 27 דצמבר 2009 ב - 23:21 קישור ישיר

    האם סרטים צריכים לספק לנו תקווה?
    בהמשך ליעקב ולדיון בסרט.

    2.
    אתה אומר שלהגיד שאמנות צריכה לתת לנו תקווה זו גישה שמרנית מצידי, ושלפעמים טוב לתת לנו דווקא משהו שחובט במעיים כדי שנלך הביתה ונפגוש כמה זה נורא/כואב – בקיצור שנפגוש את האמת בלי מסכות. נכון?
    יש הרבה במה שאתה אומר, ובכ"ז אנסה להשיב, תוך כדי שאתקן (ואדייק יותר) את דבריי הקודמים.
    תקווה היא כנראה לא המילה הנכונה. ואני טעיתי בה. אמנות לא צריכה לתת לנו "תקווה", אם תקווה זה שק של אשליות ש"הכל יהיה בסדר" ו"הטובים תמיד מנצחים" – שכידוע לכולנו זה קישקוש.
    אבל אני גם לא מוכנה לאמנות שמה שיש לה להביא לבני האדם, זה את הניכור, אי-המוצא, חוסר-הפשר, הסתמיות והאבסורד, כולם דברים שמאפיינים בדר"כ אמנות (שנחשבת) איכותית ו"גבוהה". כי גם זה קישקוש. קישקוש שהייתי בתוכו שנים רבות. קישקוש הרבה יותר מתוחכם, ומבחינה 'אמנותית' (או אוננותית:) הרבה יותר מענג, אבל עדיין קישקוש.
    אם הנזק שסרטי ההפי-אנד ו"הכל טוב ופשוט" עושים הוא להשאיר את בני האדם רדומים (ועיין במה שכתבתי ב-18 על גופניק, כלומר מה זה להיות רדום), אז הנזק שסרטי האין-מוצא/האבסורד/הזוועה הוא בכך, שהם גורמים לבני אדם לחשוב שאין להם סיכוי. ושאין בנמצא אפשרות של התעוררות. הסרט "אושר" למשל. סרט שכמו רבים ונחשבים אחרים לא מאפשר לשום חמלה, רוך או אנושיות להתקיים, ומותיר אותך בסיוט הצפייה לא רק מזועזע, אלא כבוי ובדיכאון. מבחינת סרטים כאלה לבני האדם אין את האפשרות ל…
    הירפא.
    לקחת אחריות.
    לעשות תיקון,
    או להיגאל.
    ואותי, יעקב היקר, זה הדבר היחיד שמעניין. הדבר היחיד שמעניין בחיים האלה, הוא האפשרות, שבהחלט קיימת עבור האדם, לא להיאחז באיזה "תקווה" אוטופית/חיצונית, או להיות אופטימי ללא כל סיבה ולישון בכיף — אלא להתעורר. לישון בכיף, או לישון בדיכאון ותחושת אבסורד, בשבילי זה אותו הדבר. הראשון שייך ל'פשוטי-העם' והשני שייך לעאלק מתוחכמים. אבל שניהם חארטה:
    הדבר היחיד שמעניין, הוא האפשרות לקחת אחריות, הוא האפשרות לפגוש, לכאוב, לחמול, ולאהוב, הוא האפשרות להרגיש ולדעת, שיש לי בחירה חופשית, ואת הבחירה הזאת לקיים. הוא האפשרות להתעורר, להתפכח, ולהיות גיבור.
    זו גישה דתית לחיים, אבל לחלוטין לא מתוך השתייכות למסורת/זרם/פלג כזה או אחר, ובלי כל קשר לקיום מצוות ו/או לתרגול בודהיסטי כלשהו. מצידי אפשר גם לומר שהיא לגמרי לא דתית, כי דת זו מילה בעייתית מאוד. להיות דתי – זה פשוט מאוד, להתעורר.

    **
    אגב, סרט שכל אורכו ומורכבותו אינם אלא כלים כדי לייצר משל לגאולה שכזאת, הוא "מגנוליה", שבסצנת השיא שלו (עם הצפרדעים) אני תמיד בוכה. הסצנה הזו היא נס, ובה נוגע החסד לרגע בכל אחד ואחת מהגיבורים האומללים, המסובכים והסובלים של הסרט שפוגשים פתאום, אולי לראשונה בחייהם, את האפשרות להשתנות. הם לא מ ק ב ל י ם שומדבר בחינם או "מהשמיים", זה רק צפרדעים שנופלות. אבל זה אירוע כ"כ חורג מגדר הרגיל, שהוא הופך הכל. זה סימן. זה דיבור. כל החרא, הכאב, והזבל לא הולכים להירפא כמו במטה קסמים. ממש לא. הדבר היחיד שמשתנה הוא האמונה. האמונה של האנשים האלה, בכך שאפשר ל ע ש ו ת משהו. שאפשר גם אחרת. שהם יכולים לבחור. שעם כל מצבם הנורא והאומלל, לא הנסיבות החיצוניות, אלה הם-עצמם, בני האדם, יכולים להשתנות. שאפשר לפתוח את הלב. שלא הכל אבוד.

    "מגנוליה" הוא סרט על גאולה.
    גם "ארץ קשוחה" הוא סרט על גאולה.
    אבל על כך בהזדמנות אחרת.
    עד כאן.

  21. יעקב 28 דצמבר 2009 ב - 0:30 קישור ישיר

    אני לא רואה איך ארץ קשוחה זה סרט על בחירה חופשית ושליטה בגורל. כאמור המקריות והאקראיות חוגגת שם. הרודף והנרדף, שניהם מאוד יהירים וחושבים שהם אדונים לגורלם. הרוצח מתרברב שהכסף יונח לרגליו והוא גם זוכה בו, רק שהגורל לא פוסח גם עליו כשהוא חוטף תאונה בסוף, ועוד כשהוא נוסע כחוק בירוק. הדמות השלישית, השריף, מצטייר כאומלל וחסר אונים יותר מכולם, ובסיום הסרט הוא חולם על אבא שלו, המגונן האולטימטיבי, שמוביל לפניו את דרכו.

    שוב אם ארצה לדבר בטרמינולוגיה שלך, אז המשמעות בשביל הצופה והעומק, המסר והאומץ נובע קודם כל מכך שמראים לנו את האמת המצמרת, ולאמת יש כוח משלה. לרגש. לעניין ולרתק. זה צורך אנושי לדעת ולחשוף את האמת באשר היא. מעבר לכך אם תרצי, אז אותה אקראיות ומקריות היא גם דבר שמציל אותנו מעצמנו, כי אין עתיד ברור, שום דבר לא בטוח וצפוי, והכל אפשרי. לטוב וגם לרע. שלא תגידי שמשעמם פה בעולם שלנו, האקראיות היא כנראה התבלין העיקרי של החיים.

    וחזרה לנושא שהתחלנו, אמרת בעצמך שנוח לגופניק במצבו. נוח לו לא לקחת אחריות. אז את אפילו מבינה אותו. אז איך אפשר לא לרחם עליו?כי הוא פטתי? אולי שחכנו אבל פטתיקה זה לעורר רחמים. אני מניח שברגע זה יושבים אלפי אנשים מול פסיכולוגים שחוזרים בפניהם על הקאוצ`ינג הידוע של: "אתה חייב לקחת אחריות על חייך." . אם לא לקחת אחריות זו לא בעיה קשה של אדם אבוד , נכה נפשית, שראוי לחמלה, אז אני לא יודע מה כן.

  22. דנית 28 דצמבר 2009 ב - 22:35 קישור ישיר

    אין דבר כזה.
    אין דבר כזה אדם אבוד, נכה נפשית, שלא מסוגל לקחת אחריות. זה שקר.
    זאת מלבד מקרים מובהקים של הפרעות פסיכיאטריות קשות, פגועי-ראש, "פגועי-נפש" וכדומה. מקרים, שגופניק בוודאי איננו אחד מהם.
    אין דבר כזה "אדם אבוד", ואין דבר כזה אדם שלא יכול לקחת אחריות. יש רק את התרבות המטומטמת שלנו שבה זה נחשב בסדר, כי גם הטובים שבינינו (כלומר אלה שהחיים סיפקו להם כל הכלים) לא לוקחים אחריות בשיט.
    ואגב, אנשים לא אומרים לאחרים שהם פתטיים, ולא מעודדים אותם לצאת מזה, במקום "לרחם" עליהם, כי אז הם יצטרכו להסתכל גם על עצמם ולקלוט שהם-עצמם פתטיים לא פחות. ולעשות משהו כדי לצאת מזה. במילים אחרות, זה נוח יותר "לרחם".
    האמת היא שכולנו פתטיים. ואדם שלא, בתור התחלה, מוכן להודות בכך שהוא פתטי וחדל אישים — שהרי כולנו כאלה!! – אדם שלא מעוניין להפסיק להיות פתטי – אפילו לא לרגע אחד, אפילו אין לו קונפליקט –
    על מה, בדיוק, יעקב, יש לי לרחם??
    זה כואב לי לראות את זה, כן.
    אני אוהבת אנשים.
    כשאני במצב טוב זה כואב לי.
    וכשאני במצב רע זה מעצבן אותי.
    אני חושדת שהדמות של גופניק נועדה לייצר את המצב השני.

    אבל כל הדיון הזה כבר גלש אל מחוץ לתחום הקולנוע.
    מקריות, שמה-מקריות.
    האמירות האלה על המקריות וחוסר הפשר כבר נמאסו. גם זה כואב לי, זה שכולם (ובייחוד החכמים יותר) מאמינים שאין שום משמעות.
    השוטר שלנו בארץ קשוחה, פשוט אין לו את גדולת הנפש שהייתה לאביו אותו הוא רואה בחלום – בין אם זה אביו הביולוגי או סמל בלבד, לקדוש. אין לו אותה, אבל הוא זוכר שהיא קיימת, והוא גם מבין, שבדיוק בגלל שאין לו אותה, הוא נכשל. זה הקתרזיס. זה סוף הסיפור.
    אני מתערבת איתך שכל "ארץ קשוחה" לא יוצר אלא כדי להעניק את הרגע האחרון הזה של החלום – האנטיתזה המוחלטת לכל מה שראינו לאורך הסרט כולו. הרגע האחד והיחיד בו יש משמעות שאינה מוטלת בשום כוח טבע, ספק, או מקריות. אין לו את האמונה ששום מסע לילי מפרך לא ישבור, לשוטר – אבל היא קיימת. היא אפשרות אמיתית בעולם.

    מסך שחור.
    תחשוב על זה.

    לילה טוב 🙂

  23. יעקב 28 דצמבר 2009 ב - 22:49 קישור ישיר

    נאלץ להסכים שאנחנו לא מסכימים. משהו שאמרת שאני כן מתחבר אליו זה שכבר שמענו מספיק את התוכן הזה – של המקריות ההפכפכה. ביחוד לאחרונה מהאחים כהן, ארץ קשוחה, ולקרא ולשרוף גם.

  24. אסף 10 ינואר 2010 ב - 1:40 קישור ישיר

    יהודי לא-משהו ויהודיה משהו-משהו מדברים על "יהודי טוב". http://cafe.themarker.com/view.php?t=1409036

  25. פאר חבה 28 ינואר 2010 ב - 20:25 קישור ישיר

    יאיר שלום,לפי דעתי אחים כהן בעיקר עוסקים בחרדות שהיהודים סוחבים מקדמא דנה,גם פתיחת הסרט ניראת מאד פשוטה ,החרדה אצל היהודים מתחילה בגלות לא בכדי הסרט מתחיל בסצנה שלקוחה מהגלות,החרדה כל כך גדולה,שהאישה בגולה אינה מאמינה רק אחרי שהיא דוקרת את היהודי ,למעשה הסרט מתחיל בחרדה,אחים כהן מובילים אותנו בתוך פרוזדור החרדות שיש ליהודים מאז ומעולם,הפחד ממחלות,הפחד משוחד,הפחד מנטישות,הפחד משכנים,הפחד מפיטורין,הפחד מהוריקנים,גם בחלומו דודו נורה על ידי שכנו,גם אחרי כל זה מודיע לו הרופא על ממצאיו.בעיניי זהו סרט מאד פשוט ואינו מסובך,וכמובן לרבנים יש חלק לא מבוטל בקיום חרדה זו,תחשוב על זה יש המון מוטיבים בסרט שקשורים לחרדות הקיומיות של היהודים.תודה פאר

  26. פאר חבה 28 ינואר 2010 ב - 20:29 קישור ישיר

    רציתי להוסיף משהו ,בעיני הוא סרט מצויין האבחנות שעושים פה האחים כהן הן מדהימות.

    תודה רבה

  27. יואל 20 פברואר 2010 ב - 2:21 קישור ישיר

    מישהו הבין למה בכ-20 סצנות מהסרט רואים מיקרופונים חודרים לפריים?

  28. שמרלינג 4 מרץ 2010 ב - 2:33 קישור ישיר

    הפירוש של דנית מפעים אותי!
    כל כך נכון, בדיעבד.
    האם זאת דנית שהגיעה מקרית חיים?

  29. שמרלינג 4 מרץ 2010 ב - 2:35 קישור ישיר

    בקריאה נוספת, אני כבר בטוח 🙂

  30. sharonta 7 יולי 2010 ב - 13:52 קישור ישיר

    כמה טוב שיש מקומות כמו סינמה פריפריה בזכרון יעקב שמקרינים את הסרטים המוזכרים לעיל ועוד רבים מובחרים אחרים.

  31. יגאל 6 נובמבר 2010 ב - 8:44 קישור ישיר

    "אבל מה עם החתול? (זהירות, רמיזות לסמי-ספוילרים מכאן)." – אין בעולם ספוילר לסרט הזה. יש בסרט עשרות ארועים "מפתיעים", חלקם נחמדים רובם אינם מובנים, אבל אף אחד אינו ספוילר. המתח היחידי בסרט הוא: האם האחים כהן מתכוונים לתת לי פתרון או שאני אצטרך לחפש באינטרנט? אז הספוילר הוא: לא הם לא מתכוונים לתת פתרון וגם אין באינטרנט. הם פשוט רוצים שתחשוב כמה הם גאונים שעשו סרט כל כך פילוסופי, לפחות ברמת ספר איוב, והקטרזיס היחידי הוא: אם אני מוצא איזה משמעות לסרט כנראה שגם אני גאון.

  32. גון 8 אפריל 2017 ב - 2:15 קישור ישיר

    ולי הקטע בסרט שבו סיי, בן זוגה החדש של אישתו, נכנס לבית עם בקבוק יין ומדבר איתו על איך הדברים הולכים להיראות מהעכשיו, מזכיר לי קטע מסיפור כלשהו של עמוס עוז. בהחלט כתם רורשאך יהודי.


השאירו תגובה