18 דצמבר 2018 | 16:24 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"קופסת ציפורים" (Birdbox), ביקורת

סנדרה בולוק ב"קופסת ציפורים" בנטפליקס. אמא!

מי היה מאמין שדווקא סוזן בייר הבמאית הדנית היהודיה, שמזוהה עם דרמות משפחתיות אינטנסיביות תהיה חתומה על אחד מסרטי האימה האמריקאיים המפחידים והמלחיצים של השנה. בייר, שזכתה לפני שמונה שנים באוסקר הזר על סרטה "בעולם טוב יותר", נעה בעשור האחרון הלוך ושוב בין דנמרק ובין ארה"ב, שם היא ביימה כעת את "קופסת ציפורים", סרט אימה בכיכובם של סנדרה בולוק וג'ון מלקוביץ', שיעלה בסוף השבוע הקרוב בנטפליקס. זו הפעם הראשונה שבייר נוגעת בז'אנר הזה, אבל נראה שדווקא הדרמות המשפחתיות הקודרות שהיא ביימה עד כה – ושאף אחת מהן לא ממש אהבתי – הכינו אותה היטב למשימה.

"קופסת ציפורים" מתרחש בעולם שנמצא על סף קטסטרופה. יצורים שהגיעו מאי-שם עוסקים בהכחדת המין האנושי באופן מקורי למדי: כל מי שרואה אותם נתקף טירוף ומתאבד. בזה אחר זה, בבת אחת, בכל העולם, המוני בני אדם מתאבדים, עד שהניצולים מבינים שכדי לשרוד עליהם להסתגר בבתיהם (למרבה המזל היצורים לא נכנסים לתוך מבנים) ולעצום את העיניים כשהם יוצאים החוצה. לאורך הסרט, שאת התסריט שלו כתב אריק הייסרר (שהיה מועמד לאוסקר על התסריט המבריק שלו ל"המפגש", סרט המדע בדיוני עם איימי אדמס), אנחנו לא רואים את היצורים האלה, או מקבלים איזשהו מידע מנין באו ומה הם רוצים, ולהבדיל מסרטי אימה או סרטי מפלצות שגרתיים, אין קו עלילה העוסק בניסיון לצאת ולחסל אותם. זהו אך ורק סיפור על הישרדות של אם אחת (בולוק) ושני ילדים, שמנסים להגיע למקום מבטחים, כשעיניהם מכוסות.

ותיקי סינמטק ירושלים עדיין זוכרים את בייר, שעבדה שם באמצע שנות השמונים בזמן שלמדה אמנות בבצלאל. כבת להורים ניצולי שואה, סרטיה תמיד היו עגומים והציגו נקודת מבט פסימית על עולם אלים ומלא יאוש. סרטיה של בייר היו ספוגים יסורים, צער ומוות. היא לרוב פעלה בתוך מה שמוכר כז'אנר הדרמה המשפחתית, אבל לעיתים קרובות סרטיה הכילו נוכחות מעיקה של אלימות נפשית. התכונה הזאת היא אבן היסוד של סרטה החדש שאמנם מתרחש במציאות אפוקליפטית-ז'אנרית, אבל היא מתמקדת בדינמיקה האנושית שנוצרת כתוצאה מהסיטואציה הזאת. אם תרצו, זה הדבר הכי קרוב לסרט שואה שבייר ביימה. מה קורה לבני אדם בעולם נטול הגיון שבו יש מוות סיטונאי, והרוע משתולל ברחובות? מי מבני האדם ישמור על צלם אנוש ומי יוותר על המוסריות שלו רק כדי להבטיח את הישרדותו? בולוק מתחילה את הסרט כאשה צינית, אמנית שמעדיפה חיי בדידות, שמגלה למורת רוחה שהיא בהריון לא מתוכנן. מצב החירום של העולם, והעובדה שהיא אחבדה את כל בני משפחתה, מביאה אותה לבנות מעין משפחה אלטרנטיבית עם כמה ניצולים בבית אחד, ועם תפקיד חדש שלה כאם צעירה שצריכה כעת לא רק להגן על ילדים, אלא גם למצוא דרך לקיים חיי משפחה פחות או יותר תקינים ונורמליים.

קל להתפתות ולהשוות את "קופסת ציפורים" ל"מקום שקט", סרט אימה מוצלח אחר שהוצג השנה בבתי הקולנוע. ב"מקום שקט" הגיבורים הו צריכים לשמור על שקט כדי להינצל ממפלצות שצדות באמצעות חוש השמיעה; ואילו ב"קופסת ציפורים" ההישרדות תלויה בחוסר ראייה. כל סרט והחוש שלו. אבל הדמיון האמיתי בין שני הסרטים האלה הוא האופן שבו הם לוקחים את סרט האימה ובעצם הופכים אותו לדרמה משפחתית. מה שעומד במרכז שני הסרטים היא הדינמיקה שבין הורים וילדים, וההבנה שבשני הסרטים המפלצות הן בעצם סמליות. אלה סרטים עוכרי שלווה על האימה שבהורות.

(פורסם ב"כלכליסט", 17.12.2018)

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “"קופסת ציפורים" (Birdbox), ביקורת”

  1. דודי מיכ 22 דצמבר 2018 ב - 16:15 קישור ישיר

    תענוג לקבל המלצות נטפליקס (ועוד מאת במאית מוכשרת זאת), מייד מולי כמנוי נטפליקס, סרט שיוצא קצת מגיבורי העל המאוסים של.. ההכי מיינסטרים הוליוודי (המביך בהרבה מהניינטיז) תמיד חובה. למשל- סדרת מת לחיות האגדית של פעם, לעומת סדרת ספיידרמן שמונה שקל, תעלולים ותו לא.


השאירו תגובה