20 אוגוסט 2019 | 09:20 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"היו זמנים בהוליווד", ביקורת

"היו זמנים בהוליווד". גר ברחוב ללא מוצא

דיברתי על "היו זמנים בהוליווד" (כוול קטעים מהפסקול) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

מה חשבו מבקרי הקולנוע של ישראל על הסרטלא קונסנזוס.

את המוטיבים החוזרים בסרטיו של קוונטין טרנטינו אנחנו מכירים היטב: דיאלוגים מרובים ואלימות קיצונית, ציטוטים ונייםדרופינג. אבל "היו זמנים בהוליווד" – סרטו החדש, שמסתמן גם כאחד מלהיטיו הגדולים ביותר חושף את מערכת ההפעלה שעליה בונה טרנטינו את היצירות שלו, את הקוד הסמוי מהעין שמפעיל אותו כשהוא יושב לכתוב תמיד בכתב יד, בלי מחשב או מכונת כתיבה את התסריטים שלו. זה מתחיל בעובדה ש"היו זמנים בהוליווד" מתרחש בהוליווד של 1969, ובכך גורם לנו לשים לב שרוב סרטיו של טרנטינו מקורם בקולנוע של 1969. הוא אמנם עשה סרט על מלחמת העולם השניה המתרחש בשנות הארבעים ("ממזרים חסרי כבוד"), ושני מערבונים המתרחשים בחצי השני של המאה ה-19 ("ג'נגו חסר מעצורים" ו"שמונת השנואים"), אבל נקודת הייחוס של שלושת הסרטים האלה אינם ההיסטוריה ואינם אף סרטי המלחמה או המערבונים הקלאסיים של שנות הארבעים והחמישים, אלא הקולנוע הלאקאנוני, שנוצר בפאתי הוליווד ובאיטליה בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים. טרנטינו מעבד את הז'אנרים הקולנועיים שלו מבעד לעיניים של מערבוני הספגטי וסרטי האקספלויטיישן, שהאלימות הקיצונית היתה המרכיב העיקרי בהם.

טרנטינו היה בן שש ב-1969, ומ"היו זמנים בהוליווד" נדמה שקוונטין הילד לא היה מודע בכלל לנחיתה על הירח או לפסטיבל וודסטוק, שהתרחשו במרחק חודש זה מזה, אלא רק למד את תולדות אמריקה מבעד למה שהוא ראה בקולנוע. ולא מיצירות המופת, אלא מסרטי האקשן שניצלו את סיפורי המערב הפרוע ומלחמת העולם כדי להתמקד באלימות ולא בהיסטוריה. הסיפור היחיד שכנראה הצליח לפרוץ פנימה אל עולמו היה הרצח של שרון טייט וחבריה על ידי חברי הכת של צ'רלס מנסון, כנראה בגלל שזה בעצמו נראה כמו תקציר לסרט אימה שחקנית הוליוודית בתחילת פרסומה נרצחת בהוראתו של פסיכופט שנתפס שבועות אחר כך כשהוא חלק מכנופיית אופנוענים במנוסה. אלה לא החדשות, זה "איזי ריידר".

יש משהו אליפטי ולא ממוקד ב"היו זמנים בהוליווד", סרט עם סצינות שלא תמיד ברור לאן הן מובילות, סרט עם דמויות שצצות לרגע ונעלמות, סרט שלרגעים נראה כמו אינדקס של תקופה יותר מאשר עלילה רצופה. מבחינת עריכה וכתיבה זה הסרט הכי לא ממוקד שטרנטינו עשה, סרט שהסצינות המאוד ארוכות שלו נראות לרגעים כמו סרטים קצרים שיכולם לעמוד בזכות עצמם ולא תמיד ברור איך הן משתלבות בסרט השלם. חוויית הצפיה בסרט מרתקת כשם שהיא מתסכלת, כי חלקי הפאזל לא נראים כמתחברים, והעלילות נעות זו לצד זו מבלי שנדמה שהן משפיעות האחת על השניה. החוויה הקולנועית הכי דומה לזאת היא "המאסטר" של פול תומס אנדרסון, סרטים שמזכירים זה את זה מבחינה קולנועית. גם "המאסטר" היה אמור להיות שערורייתי ומבוסס על דמויות אמיתיות בשמות בדויים, וגם הוא לרגעים נראה כמו יצירה עם מבנה רנדומלי. בשני המקרים, לא נתפלא לגלות בעתיד גרסאות ארוכות יותר של הסרטים האלה, עם עריכה אחרת. אבל שני הסרטים – שעוסקים בין השאר בגורואים ובאנשים שנמשכים אחריהם – מציגים את תהליך ההרהור של יוצריהם לגבי הנושא והתקופה שבה הם עוסקים. סרטים שמציגים מיתולוגיה אלטרנטיבית, ושמבחינה נראטיבית נעים הצידה ולא דוהרים קדימה.

אני מחבב את טרנטינו באופן סלקטיבי. את "ממזרים חסרי כבוד" הערצתי, את "שמונת השנואים" שנאתי, את "ג'נגו חסר מעצורים" חצי-חצי. לעיתים קרובות מדי יש בסרטיו של טרנטינו אלמנטים ילדותיים, של יוצר שמנסה לבדוק את הגבולות של הבוסים ושל הקהל שלו, עד כמה רחוק יתנו לו ללכת עם אלימות וניבולי פה, והתחושה היא שהוא עושה סרטים תקופתיים כדי שיוכל להתחמק מכל שיח הפוליטיקלי-קורקט ולהתמקד בדימויים ובדיאלוגים כפי שהם היו בתקופתם, ולא כפי שהם מקובלים היום. אבל דווקא בסרט הזה טרנטינו לראשונה מפגין בגרות ורצון אמיתי לחקור את דמויותיו ואת התקופה שבה הם חיו. העובדה שהסרט עוסק לא מעט בחוויה של אנשים הצופים בסרטים ומגיבים אליהם היא עדות ראשונה לכך שטרנטינו הוא יוצר פיקח שמבין את האופן שבו הסרטים יוצרים ומנציחים דימויים, סטריאוטיפים וקלישאות.

קוראים לסרט "היו זמנים בהוליווד", אבל זה בעצם "יומיים בהוליווד". הסרט מתמקד בשני אנשים ריק דולטון (ליאונרדו דיקפריו), כוכב בדעיכה, והפעלולן שלו, קליף בות (בראד פיט), שמתפרנס בעיקר בתור הנהג והאסיסטנט של הכוכב לשעבר. יומיים בחייהם: יום ראשון אחד בפברואר 1969, ויום שישי אחד באוגוסט, חצי שנה אחר כך. הסרט ממחיש לא רק את הכימיה המצוינת בין דיקפריו ופיט, אלא גם את הדמיון הפיזי בין השניים, בסרט שמציג שני אנשים כוואריאציות למה שכל אחד מהם היה יכול להיות. בות היה בקלות יכול להיות בעצמו כוכב יש לו את המראה ואת הכריזמה אבל האימפולסיביות האלימה שלו בלמה אותו. בות הוא זה שלוקח את חייו בקלילות ומחפש בשמחה את ההרפתקאה הבאה, בעוד דולטון מיוסר על ידי האגו שלו. ובעוד השניים מנהלים מעין זוגיות סימביוטית, בבית השכן נרקם לו סיפור אחר, שעליו אנחנו כבר יכולים להגיד "בסרט הזה כבר היינו". ריק דולטון גר בבית קטן בסיילו דרייב, ליד הבית הגדול ומוקף השערים והגדרות שבו גרים רומן פולנסקי ושרון טייט. בות מסתכל על טייט, אבל דולטון חושק בכך שפולנסקי יגלה אותו ויעניק לו קאמבק. שלוש הדמויות האלה ייצאו כל אחת למשימה אחת במהלך יום ראשון אחד, בשלושה סיפורים שמסופרים במקביל, מבלי שבכלל ברור מה הקשר ביניהם – טייט הולכת לקנות ספר מתנה לפולנסקי (את "טס", שהוא יעבד בסופו של דבר לסרט עשר שנים אחר כך עם בת זוגו הבאה) ונכנסת לסרט בהשתתפותה; דולטון הולך ליום צילום בסדרת טלוויזיה בה הוא מופיע בתפקיד אורח קטן בתור הנבל; ובות לוקח טרמפיסטית לחוות הסרטים של ספאן, אתר צילומים ישן שנכבש על ידי הכנופיה של מנסון והפך לביתם. האחד הולך למקום שבו פעם היתה לו קריירה כפעלולן, והוא מנסה להיות השריף שמגיע לעיירה; השני מנסה לשקם את הקריירה שלו בסט צילומים אחר שבנוי כמו עיר מערבונים; השלישית הולכת לראות את עצמה בסרט. שלוש בבואות של שלוש דמויות שבאופן הכי ליטרלי של המושג "חיות בסרט". ועוד בסרט של טרנטינו.

"היו זמנים בהוליווד" מאפשר לטרנטינו לעסוק בקולנוע של 1969 באופן כמעט כפייתי. זאת יצירה שכולה מחוות לאנשים, לסגנונות ולסרטים של התקופה. הסרט הוא כמו עיבוד קולנועי לגיליונות "וראייטי", עיתון התעשייה המרכזי של הוליווד. מי מפיק מה, מי חתם איפה, מי עובד עם מי, בעיר שבה כולם מעמידים פנים ומעצבים לעצמם פרסונה (אל פצ'ינו מגלם סוכן שמקפיד לבטא את שמו "שווארז", כדי שחס ושלום לא יחשבו שהוא "שוורץ"). מבחינת טרנטינו, הסרט הוא הזדמנות עבורו להגשים בקטן כמה רעיונות שבוודאי התהלכו איתו בשנים האחרונות. כשאנחנו מתוודעים לקריירה הלא אחידה של גיבור הסרט, ריק דולטון, אנחנו גם נחשפים לסצינות מרכזיות בפילמוגרפיה שלו, שמאפשרת לטרנטינו לכתוב ולביים עוד סצינות (ארוכות) ממערבונים וסרטי מלחמה באופן נאמן למקור ונטול אירוניה. אם ב"ג'נגו חסר מעצורים" הוא עשה מחווה אירונית ואישית למערבוני הספגטי של סרג'יו קורבוצ'י, הרי שבסרט הנוכחי הוא יכול להיטמע לחלוטין בתוך החלום שלו להיות "במאי מערבוני הספגטי השני הכי טוב בעולם" (הראשון הוא כמובן סרג'יו ליאונה, ששמו לא נאמר בסרט, למרות שהוא זה שכבר ביים את "היו זמנים במערב" ו"היו זמנים באמריקה"). במידה רבה ריק דולטון יכול להיות מעין בן דמות של קלינט איסטווד, שסיפור הקריירה שלו דומה למדי: מתפרסם בזכות תפקיד מצליח בסדרת מערבונים בטלוויזיה, חוסר היכולת שלו להשיג תפקידים בקולנוע ההוליוודי (שם מעקמים כלפיך את האף אם אתה מהטלוויזיה) ואז הצלחה בזכות הקולנוע האיטלקי, והגרסאות שלו למערבונים ולסרטי המלחמה והפשע ההוליוודיים. דמותו של דולטון מכילה גם משהו מהקריירה של ג'ק ניקולסון, שהיה צריך להיגרר שנים בהפקות הזולות והנידחות של רוג'ר קורמן, ורק הידידות שלו עם שרון טייט ורומן פולנסקי עזרה לו לצאת מהרחוב ללא מוצא שבו נתקעה הקריירה שלו. כך גם דולטון. הוא גיבור הסרט הזה, אבל הוא גר בשכנות לרומן פולנסקי ושרון טייט, ולכן הסיפור שלהם שוב ושוב נדחף לתוך הסיפור שלו.

שתי הדמויות הגבריות, האחד כפיל של השני, חושפות את הפרט השני במערכת ההפעלה של טרנטינו: ההיקסמות שלו מבריאתה של היסטוריה חלופית. טרנטינו מספר על דמויות בדיוניות שמסתובבות ליד דמויות אמיתיות, בתוך אירועים שאולי קרו ואולי לא. באחת הסצינות המוצלחות בסרט, קליף בות מכסח את ברוס לי במכות על הסט של "הצרעה הירוקה", אותו ברוס לי שלימד את שרון טייט קראטה לפני צילומי קומדיית הריגול של דין מרטין, "The Wrecking Crew", סרט שמוצג בתוך הסרט באופן נרחב. דולטון, לעומת זאת, הגיע לשלב בקריירה שלו שבו הוא מפורסם יותר בזכות מה שהוא לא עשה. למשל, לא קיבל את התפקיד הראשי ב"הבריחה הגדולה", מה שמאפשר לטרנטינו להציג סצינה ארוכה מתוך הסרט ההוא, עם דיקפריו במקום סטיב מקווין (וגם למקווין היה סיפור עם שרון טייט, השמש שסביבה כל הדמויות בסרט חגות). וכשם שב"ממזרים חסרי כבוד" המחתרת היהודית מחסלת את היטלר (בבית קולנוע), וב"ג'נגו חסר מעצורים" העבד השחור מכסח את הצורה לבעלי העבדים הלבנים, כך גם ב"היו זמנים בהוליווד" הסיפור ההיסטורי של צ'רלס מנסון וחבורתו מוצג באופן אלטרנטיבי, לא נאמן למציאות. אם סרג'יו ליאונה רצה לספר סיפורים מההיסטוריה האמריקאית כשקרא לסרטיו "היו זמנים במערב" ו"היו זמנים באמריקה", הרי שטרנטינו משתמש באותו שם על משקל "היה היה" – זו לא ההיסטוריה, ואף לא המיתוס, זו אגדה פרי המצאתו, זה לא פול תומס אנדרסון, אלא הנס כריסטיאן אנדרסון. אנשיו של מנסון יצאו לרצוח כוכבים כדי להמחיש שהטלוויזיה והקולנוע הם אלה שמלמדים את האומה איך להיות אלימים, הם ראו בקולנוע סם מוות ויצאו לנקום. טרנטינו, לעומת זאת, זונח את הניהילזם המוכר שלו ומשתמש הפעם בקולנוע כדי להקים את גיבוריו לתחייה. לראשונה בקריירה שלו הוא יוצר סרט שמסתיים בחיבוק מנחם, ומעניק לגיבוריו אפשרות לגאולה שהמציאות הטראגית לא נתנה להם. עבורו הקולנוע הוא סם חיים.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט" ב-19.8.2019)

===================

בגלל שזה סרט על שחקן טלוויזיה שלא מצליח להיכנס לסרטי הקולנוע ההוליוודיים הגדולים, אולי זה לא מקרי שטרנטינו מעניק בסרט הזה הזדמנות לשלוש שחקניות המוכרות מסדרות טלוויזיה לגלם שלוש מהנשים במשפחה של מנסון: מרגרט קוויילי הבת של השריף מ"הנותרים" מגלמת את פוסיקאט, מייקי מדיסון, הבת הבכורה של פמלה אדלון ב"דברים טובים" היא סיידי ולינה דאנהם ("בנות") היא ג'יפסי. וגם לוק פרי המנוח מסתובב שם. את דניאלה פיק-טרנטינו תראו במצמוץ העין בתור הכוכבנית דפנה בן-קובו שריק דולטון יוצא איתה לרגע לבית קפה ברומא.

==================

ועוד דבר: אם כבר ראיתם את "פרזיטים", שיש לא מעט מן המשותף בינו ובין סרטיו של טרנטינו, הנה הביקורת עליו, כולל חיבור אפשרי אחד בינו ובין טרנטינו (שדי מפתיע שהם יוצאים יחד בארץ).

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה