ארי אסטר ("מידסומר"), ג'ניפר קנט ("הזמיר") ורוברט אגרס ("המגדלור"): גל חדש של אימה פסיכולוגית
"מידסומר". בתיאבון
בשבוע הבא יוקרן בפעם השלישית בקולנוע לב בהקרנה מיוחדת הסרט "מידסומר" שביים ארי אסטר. הסרט, שהוקרן בבכורה בפסטיבל קאן, כבר מילא את קולנוע לב פעמיים בהקרנות טרום בכורה. מפיצי הסרט, יש להניח, בודקים על הקהל האם יש לסרט הזה סיכוי מסחרי – סרט יוצא דופן בכך שהוא נע על קו התפר המאוד דק שבין סרט פסטיבלים איכותי ומהורהר ובין סרט אימה שמציג כמה מהרגעים האלימים והמזוויעים שתראו השנה בקולנוע. "מידסומר" זכה לתשומת הלב שלו כי אסטר התגלה בשנה שעברה עם סרט הביכורים שלו "תורשתי" (שדילג בארץ על בתי הקולנוע והוקרן בערוצי הסרטים של יס).
ארי אסטר לא לבד. הוא אחד משלושה יוצרים מסקרנים ומרתקים בתחילת דרכם, שמשתמשים באוצר המילים של סרטי האימה – כישוף, רוחות ומפלצות – כדי לעסוק בנושאים רגשיים ופוליטיים מורכבים למדי.
ג'ניפר קנט ביימה ב–2014 את סרט הביכורים שלה "הבאבאדוק", ובאחרונה הציגה בפסטיבל ירושלים את סרטה השני, "הזמיר" (גם הוא סרט של קולנוע לב, שבינתיים משובץ להקרנות טרום בכורה בספטמבר בסינמטק תל אביב). רוברט אגרס ביים ב–2015 את סרט הביכורים שלו, "המכשפה", והציג בפסטיבל קאן את סרטו השני, "המגדלור" (שאמור לעלות בארץ בסתיו).
לסרטי הביכורים של שלושתם יש קווי דמיון רבים, כמו למשל העובדה ששלושתם סרטי אימה העוסקים בנשים. "הבאבאדוק" ו"תורשתי" עסקו באם שמתמודדת עם טרגדיה משפחתית, שמובילה לסדרה של אירועים על–טבעיים שמציבים את ילדיה בסכנת חיים; ושניהם המשיכו עם המוטיב הנשי גם בסרטם השני. "המכשפה", שסיפר סיפור די דומה לשני אלה, מתמקד דווקא בנערה צעירה בחברה נוצרית דתית באמריקה של המאה ה–17. בעוד היא מגלה את שלב הבגרות המינית שלה, משפחתה מתחילה להיות מותקפת תחת כוחות כישוף. בסרט, הכוחות האלה אמיתיים וקטלניים, אבל עבור הצופים, הקצב המתון והנוכחות של הטבע והאווירה מבהירים לנו שיש כאן מטאפורה על חרדה פוריטנית מפני מיניות נשית. שלושת היוצרים האלה עוסקים בנושאים גותיים, ויוצרים סרטים ברוטאליים ספוגים באלימות קיצונית. שלושתם יוצרים שמציגים באופן מזוויע מלחמות הישרדות של נשים בעולם של גברים, ועולם שבו הנשים הן אלה ששורדות (אגרס ממקד את סרטו השני, "המגדלור", בשני גברים, בגילומם של ווילם דפו ורוברט פטינסון; אחרי ש"הזמיר" ו"מידסומר" בלטו בתוכניה של פסטיבל ירושלים, אנחנו מקווים למצוא את הסרט הזה משובץ בפסטיבל חיפה הקרוב. טרם צפינו בו).
למרות שהיא אוסטרלית והוא אמריקאי, החיבור הכמעט מיסטי בין קנט ואסטר ממשיך גם בסרטם השני. אם בסרטם הראשון הם עסקו במשפחה, כשהבית היה מקור האימה והזוועות, הרי שבסרטם השני הם יוצאים אל הטבע, ומעמתים את הגיבורות שלהם עם תרבויות זרות להן. "הזמיר" מתרחש במאה ה–19, כשאשה אירית מובאת בעל כורחה לאוסטרליה עם משפחתה כחלק מעונש המאסר שלה. הסרט מציג באופן סמלי את האופן שבו הצבא הבריטי לא רק כבש את היבשת אלא אנס אותה. אחרי שהאשה מאבדת את כל משפחתה, היא יוצאת שטופת זעם למסע כדי לנקום בקצין שעולל לה את זה, ובדרך היא מתוודעת לא רק לטבע הפראי (יערות אוסטרליה) אלא גם לתרבות הילידית של המקום. שני הכבושים, האירית והאבוריג'יני, פוצחים למעשה במלחמה נגד האויב המשותף לשניהם: הגבר הבריטי הלבן. הסרט יוצר חיבור בין היחס לאוכלוסיות ילידיות מצד כובשים לבנים ולנשים מצד הגברים, שהם אותו איש, ומסע הנקמה הזה מכיל כמה מרגעי האונס והאלימות המחרידים שנראו השנה בקולנוע. המסע הארוך הזה חוזר על עצמו עד כדי יסורים לאורך הסרט ומוכיח שגם הבמאית התלבטה איך בדיוק לסיים אותו – האם לתת לאשה להיות אלימה כמו הגבר שאותו היא רודפת, וכמה מקרי אונס וטבח היא צריכה להעמיס על האנטגוניסט שלה כדי להצדיק את הגורל שממתין לו (את הקצין מגלם סם קלאפלין מ"ללכת בדרכך", שבכנות אין לי מושג למה הוא הסכים לגלם דמות כה מזוויעה ונטולת שום רגעי חסד והזדהות). זעם הוא המנוע העיקרי שעומד בבסיס סרטה של קנט, ויותר משזה טקסט פוליטי במסווה של סרט אימה, זה טיפול בהלם לצופים.
"הזמיר". נגד הכיבוש
הלם הוא גם האפקט שאסטר מחזר אחריו בסרטיו. גם ב"תורשתי" וגם ב"מידסומר" אסטר הוכיח שהוא הבמאי הטוב ביותר מהשלישיה – בשימוש שלו במצלמה, במוזיקה ובשחקנים. יש לו חוש מעולה לעיצוב, והוא מצליח לספר סיפור מטאפורי באמצעות אלמנטים עיצוביים בסרט – הבתים המיניאטוריים ב"תורשתי", עיצוב בתי הכפר וציורי הקיר ב"מידסומר" (האם כבר אפשר לדבר על מועמדוות לאוסקר על עיצוב ותלבושות לסרט?). אסטר הוא במאי שצריך לשים לב אליו – הוא רומן פולנסקי קטן – ונראה שיצירותיו הגדולות עוד לפניו, אבל יש בו גם צד סדיסטי מעט תמוה, שנהנה באופן כפייתי להציג לקהל את ההשלכות הזוועתיות ביותר של מעשי האלימות שבסרטיו. הראש הכרות ב"תורשתי" הוא אולי אחד הדימויים הכי מעוררי טראומה שנראו בעת האחרונה בקולנוע, ואסטר ממשיך עם המגמה שלו בתצוגה מחליאה של גופות מרוטשות ב"מידסומר". אבל גם כאן, האלימות והזוועה הן בסך הכל יצוג חיצוני למצבה הנפשי של הגיבורה. גם בסרט הזה, בדומה לכל הסרטים האחרים ברשימה, הסרט מתחיל עם אירוע של מוות טראומטי, ושל גיבורה אבלה שצריכה למצוא דרך להתאושש ולהמשיך בחייה. היא מתחילה להבין שהחברה שבה היא מסתובבת – הבן זוג האטום שלה וחבריו – היא לא הסביבה הכי בריאה עבורה. כשהיא מצטרפת לחבורת הגברים הזו למסע אנתרופולוגי לשבדיה, לחיות במחיצת כת שחוגגת את יום ההיפוך הקיצי, היא מתוודעת לתרבות שונה לחלוטין, שמתייחסת אחרת למיניות ולמוות. החיוכים של חברי הכת ואור השמש היפה במתחם שלהם מסווים היטב את אורחות החיים המפלצתיים שלהם. אם ראיתם את "המכשפה" אז הכינו את עצמכם – באופן משונה למדי, המהלך העלילתי של שני הסרטים די דומה. ב"המכשפה" וב"מידסומר" יש מהלך שלם של מלחמת דת בין פאגאניזם ובין נצרות. העובדה שלחבר של הגיבורה ב"מידסומר" קוראים "כריסטיאן", והוא מתווע לעולם של ריטולי דם ומוות פגאניים נורדיים, ממחישה את הרעיון הבסיסי שיש כאן לא רק מלחמה קניבליסטית בין גברים ונשים, אלא בין תרבויות ודתות. אסטר היהודי כבר הבהיר בראיונות לסרטו הקודם שהמשיכה שלו לעולם הכישוף וריטואלים של כתות מגיע ממקום שונה מזה של רוב במאי האימה שיוצאם מתוך טרמינולוגיה ויזואלית נוצרית, שהוא חף ממנה. וזה מה שמחבר את שלושת היוצרים האלה, שבעוד שעבורנו הצופים האלימות והזוועה מוחשית, קשה לחמוק מהתחושה שעבור הגיבורות, האימה היא פנימית, וכל מה שמוצג בפנינו הוא בעצם פורטרט של קריסה נפשית.
(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 15.8.2019)
תיקון: הגרסה המקורית של הטקסט הזכירה בטעות את טוני קולט כאחד השחקניות ב"באבאדוק".
מידסומר לא שיחק בקאן.
הסרטים שהזכרת בהחלט מהנים, יש לי השגות אישיות לגבי כל אחד מהם, אך בגדול, אני 'מסדר' אותם כך:
– הבאבאדוק – סרטה הראשון של קנט, מבחינתי, אחת הפסגות הייחודיות של סרטי שנות האלפיים. תסריט מופלא ואמיתי לדרכו, אסי דיוויס נותנת תצוגת משחק משובחת ביותר, והבימוי הפנטסטי שלוקח קונספט מרתק ומעביר אותו באופן חד וברור אל המסך. ולמרות שזה עטוף בצורה כל כך ייחודית השורש הבסיסי כל כך רלוונטי ומציאותי.
– המכשפה – כאמור סרטו הראשון של אגרס, וואו איזה סרט מהפנט. כמו הבאבאדוק, גם כאן לטעמי מדובר באחת מהפסגות הקולנועיות של שנות האלפיים. לגמרי. מכל הבחינות. מעשיית פולקלור כל כך קטנה, כל כך נידחת וכל כך מושלמת. מהפתיחה מול מועצת הכפר והשוט על העגלה ששערי העיר נסגרים מאחוריהם ועד הסיום עם המדורה והשוט שלוקח אל מעלי העצים. המשחק המרשים של אב המשפחה, תומאסין ובכלל הילדים הקטנים, האימה במבט אם המשפחה, משחקי המוח שהילדים משחקים עם החיות ועם הצופים, העז השחור, העורב. וגם ללא הסאונד, הסט עצמו, תנועת המצלמה, הקומפוזיציות יפיפיות ופוגעות בול במטרה. שעה וחצי של חוויה קולנועית שהייתה בקלות יכולה להימשך לכיוון השעתיים פלוס, אבל נשארת מזוקקת וטהורה שעה וחצי, וטוב שכך.
– תורשתי – מבחינתי זה הסרט היותר קונבנציונלי מבין שלושת סרטי הבכורה המדוברים. בהחלט בימוי מרשים אם כי לא מתעלה לרמת הייחודיות של הבאבאדוק או השלמות הנידחת של המכשפה, בטח ובטח עם אקורד הסיום. לטעמי הבעיה המרכזית של הסרט, מעבר לתסריט, היא שהוא נמתח ליותר מדי כיוונים בו זמנית (שמוביל לקלישאות פה ושם) במקום להיות מפוקס ולחקור כיוון אחד ברור וחבל. ועדיין מרשים כסרט בכורה למרות שמאכזב.
זה מבחינתי על שלושת סרטי הביכורים.
לגבי סרטיהם הבאים:
– הזמיר – בלי לתת ספוילרים (לא הצלחתי להבין אם זה הגיע לישראל או לא והאם ראית), רק אגיד שעבודת הבימוי מעולה, הסרט מצליח להעביר את המציאות הקשה בטזמניה (אי קטן ונפלא כיום) שהייתה בתקופת הסרט. יש לי עוד מה לומר, אבל נעצור.
– המיגדלור – אוי כמה שאני מחכה לסרטו השני של רוברט אגרס. מצד אחד אני קצת סקפטי, כי השחקנים מתחילים להיות יותר מדי הוליוודים, מצד שני זה ווילאם דפו (גם פטיסון הולך ומשתפר). סרט שחור לבן, מגדלור, חשכה, ים סוער. המרכיבים בהחלט שם ועל סמך העולם שהוא יצר במכשפה, הפוטנציאל ללקק את האצבעות קיים בהחלט. אם אגרס ייקח את זה שוב מזוקק אין לי ספק שזה יהיה נהדר. מבחינתי אגרס הוא הבימאי הטוב מבין השלושה. הכל תלוי בסיפור. נמתין.
– מידסומר – עלית מדרגה מבורכת של ארי אסטר. בהחלט הרבה יותר מפוקס מתורשתי. בגדול, נהנתי, אם אפשר לקרוא לזה כך וזה יותר טוב מסרטו הראשון. עבודת הבימוי נפלאה, הקומפוזיציות שודרגו פלאים לעומת תורשתי. המנה המוגשת הרבה יותר 'טעימה' וממוקדת. השחקנים סביר, אם כי יש פה ושם רגעיים טיפשיים יתר על המידה. הבימאי במגמת עלייה מכובדת בהחלט.