01 יולי 2010 | 09:48 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

"דמדומים 3 ", ביקורת

 

 

בשעה טובה, גם בישראל הבינו שיש קהל ל"דמדומים" ומנסים להסתנכרן לקדחת. "דמדומים 3 " הוא הסרט הראשון בסדרה שיוצא בישראל במקביל לעלייתו באמריקה ולא בעיכוב מהוסס. ובאמריקה, מדווחת ניקי פינק, זו ההפצה הגדולה ביותר אי פעם – לא רק הכי הרבה אולמות, אלא גם הכי הרבה הקרנות. המטרה: לכבוש בסערת את סוף השבוע הארוך של ה-4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, ולנסות לעקוף את השיא של "ספיידרמן 2 " עם 180 מיליון דולר בסוף השבוע הארוך (ששה ימים, רביעי עד שני). יהיה מעניין לראות עד כמה רחוק הולך הטירוף והפנאטיות של מעריצות (ומעריצי) "דמדומים". את קדחת "ספיידרמן" הבנתי היטב. הסרט השני היה מצוין. "דמדומים" היא אחת התופעות התרבותיות האמריקאיות שאני הכי מנותק מהן. אני פשוט לא מבין על מה העניין. הסרטים עצמם סבירים. בסרט הראשון היתה סצינת חיזור יפה על צמרות העצים. הסרט השני ניסה להיות מעין "אנקת גבהים". והסרט השלישי, בשעה טובה, נזכר שהוא גם סרט אימה/ערפדים ומכניס קצת דם ואלימות – לרגעים די אינטנסיבית – לסיפור אהבת האופרת-סבון הנורא מתיש הזה. לא סרטים גרועים, סתם סרטים בינוניים עם רגעים בודדים של חן בכל אחד מהם, אז די ברור לי שקדחת המעריצים לא ממש קשורה לאיכות הסרטים, אלא לחוויה חוץ קולנועית. אני תוהה האם זה בגלל ההיקשרות לספרים, או בגלל קראש אוניברסלי על רוברט פטינסון (עוד דבר שאני לא מבין). אבל אם יש עניין שאחד שבגללו אני קצת סולד מסדרת "דמדומים" זה בגלל שהם די ממאיסים עלי את עניין הערפדים. וזה די ביג דיל: עלילת ערפדים היא אחת המיתולוגיות הרבותיות שאני הכי אוהב וקשור אליהן, מאז נעוריי (כן, מאז שהייתי בגיל שבו נמצאים רוב מעריצי "דמדומים" כיום). ומשום כך, אני לא יכול שלא לתהות שוב ושוב האם גם אני, לו הייתי בן 15 כעת, גם הייתי מתאהב בסדרת הספרים הזאת. חי נפשי, אני מקווה שלא.

 

צדקה סטפני מאייר, סופרת הסדרה המקורית, שידעה לחבר בין שברוני לב ההורמונליים של גיל ההתבגרות ומיתוס הערפד. כבר מתיש לחזור על כך שמאייר המורמונית ניסתה בתחילה להעביר דרך הסיפור הזה את מסריה על הסכנה שבגילויי מיניות בין בני נוער, והמלצתה לנהוג בדרכו של אדוארד קאלן: אין סקס לפני החתונה. הסרט השני בסדרה בא וקרע את הרעיון הזה לגזרים כשהחדיר לעלילה את דמותו של ג'ייקוב איש הזאב, היחיד בסרט הזה עם דופק וליבידו. ומכיוון שהוא מופיע רוב הזמן ללא חולצה – נשבע לכם שבהקרנה שבה הייתי, חמש בחורות בנות עשרים ומשהו ציחקקו כמו נערות תיכון בכל פעם שהוא הופיע – אני בספק אם צופות (וצופי) הסרט יצליחו לעמוד בהמלצות ההתנזרות והאיפוק של מאייר.

 

 

אחת הבעיות של סדרת "דמדומים" בעיניי היא העובדה שמפיקיה מעולם לא ממש ידעו להינעל על הטון המדויק שלה, וזה בא לידי ביטוי בליהוקים נורא משונים של הבמאים. על פי רוב, סדרות כאלה או שנמסרות לידיו של במאי אחד (סם ריימי ב"ספיידרמן", גור ורבינסקי ב"שודדי הקריביים", וכו'), או שהן מתפקדות כמעין חלון ראווה לבמאים בתחילת דרכם (סרטי "סיוט ברחוב אלם") או עם רקורד מבוסס (ארבעת הסרטים הראשונים בסדרת "הארי פוטר"). אבל מפיקי "דמדומים", כך זה נראה, יורים באפלה. קתרין הארדוויק התחילה את העסק. אני לא מחובביה, אבל זה היה רעיון לא רע לתת את הסדרה לידיה של במאית שכבר נגעה בכאבי ההתבגרות. אבל אז הם בחרו בפול וייץ ("רווק פלוס ילד", "מצפן הזהב"). ועכשיו בדיוויד סלייד. ולסרט הבאה הם הולכים על ביל קונדון, במא ותסריטאי שאני מאוד אוהב (בעיקר את "אלים ומפלצות" ואת "קינסי" שלו), אבל ליהוק נורא משונה לסרטי "דמדומים". אולי זו הודאה של המפיקים בכך שהם לוקחים במאי שהוא גיי מוצהר, שמתעסק בשנים האחרונות בעיקר במיוזיקלס, שזה קהל היעד האמיתי אחריו הם מחזרים? שכמו "סקס והעיר הגדולה" גם זה סרט שמיועד לבנות ולהומואים שבאים ללטוש עיניים בגברים חשופי חזה? ואולי אני מקדים את הביקורת ל"דמדומים 4 " וקונדון – שהוא באמת נורא מוכשר בעיניי – יפתיע את כולנו ביצירות עמוקות ונפלאות. נחכה שנה.

 

אבל דיוויד סלייד, לתחושתי, הוא ליהוק מושלם לתפקיד הבמאי. הוא היה צריך להיות הבמאי מלכתחילה. לפני שנתיים דיווחתי כאן בהתלהבות אחרי שראיתי את סרט הערפדים שלו "30 יום של לילה". חתמתי במילים "נראה לי שזה מישהו סופר-מוכשר שצריך לשים אליו לב טוב טוב". נו, לא בטוח ש"דמדומים 3 " היא התגשמות ההבטחה שחיכיתי לה. לכל הפחות, אני מקווה שלסלייד יש אחוזים מסוימים מההכנסות, כי עם הכנסות גלובליות צפויות של בסביבות 700 מיליון דולר, הסרט הזה אמור להפוך אותו לאיש נורא עשיר. מה שכן, אני יכול להבין למה הוא הסכים. "30 יום של לילה" לא ממש הצליח, אבל היו לו שם כמה רגעים קולנועיים נורא יפים. די על ההתחלה של "דמדומים 3 " הוא ממחזר את הסצינות ההן, כדי שלפחות יהיה להן קהל. ומאותו רגע הסרט מתפצל לשפגאט: בכל פעם שיש סצינות קרב והתקפת ערפדים, סלייד והצלם שלו, חאווייר אגירסארובה ("דבר אליה"), חוגגים. אבל בכל פעם שהדמויות עוצרות לדבר בלחש דומע על יחסיהן – כבר שלוש שנים הם מדברים על אותו דבר – הסרט טס על טייס אוטומטי, כמו אופרת סבון משוחקת רע וכתובה רע. ייאמר לזכות הסרט הזה שסוף סוף, בסרט השלישי, מישהו נזכר שם שאנחנו עוסקים בערפדים. הסרט הזה, יחסית לשני הסרטים הצמחוניים שקדמו לו, מפתיע מאוד באלימות שלו. אבל האלימות הזאת עובדת רק כשמצלמים אותה מרחוק. מקרוב כולם נראים בלתי מאיימים. בייחוד דקוטה פנינג, שממשיכה כאן את דמות ערפדית-העל שלה מהסרט הקודם. היא נראית כמו גרסה ממוזערת של מדונה וכשהיא הולכת באיטיות אני מניח שאנחנו אמורים לפחד ממנה, אבל חוץ מסצינת דארת ויידר אחת שלה, לא ברור למה אנחנו אמורים לפחד ממנה. היה יכול להיות שנון לשחק עם הציפיות שלנו (שוב, אחרי "דמדומים 2 ") ולהראות שנערה כה קטנה יכולה להיות כה קטלנית, אבל זה לא קורה.

 

אבל כל הנ"ל שטויות. כי עם התסריט נטול ההברקות של מליסה רוזנברג נדמה שאף אחד לא באמת מתאמץ ב"דמדומים". וחבל, כי היו לא עט מקרים בהם במאים טובים לקחו מותג שאמור להיות מסחרי בלבד והכניסו בו משהו איכותי, אמנותי ועמוק יותר. בשליפה: אלפונסו קוארון ב"הארי פוטר" השלישי, ניל ג'ורדן ב"ראיון עם ערפד", סם ריימי ב"ספיידרמן 2 ", אנשי פיקסאר ב"צעצוע של סיפור 3 ". זה קורה וזה אפשרי, ואלה הרגעים הטובים של המפגש בין אמן ובין תאגיד. אבל אחרי שהם כנראה הבינו שהם קלעו בול עם הליהוק ושמעריצי הספרים התאהבו בשחקנים, מפיקי "דמדומים" נותרו רק התאגיד. אבל אחרי שלושה סרטים, אני מניח שהם הצליחו להביס אותי. ה-2-3 סצינות המרשימות בסרט גרמו לי לחשוב שהוא סביר, לא נורא, אכיל, אפילו – סליחה – לרגעים מהנה. אבל ממש לרגעים.

 

וגם:

 

א. בהקרנת העיתונאים ישבה לידי חבורת בנות – בנות עשרים ומשהו – שבכל פעם שג'ייקוב הופיע ללא חולצה, הן ציחקקו במבוכה. מישהי ממעריצות הסדרה חייבת לנסות להסביר לי כאן בסדרה מה הקטע שלכן עם הסרט הזה, כי תגובות כאלה גורמות לי להפוך לאנטי-פמיניסט לכמה רגעים. וגם אתכן, אגב. ובכלל, הסרט הזה גורם לי לרצות לתקן חוק שקובע שדין גבר בלי חולצה בסרט קולנוע יהיה כדין אשה ללא חולצה בסרט. אם האחד נחשב כחומר צפייה למבוגרים בלבד, אז שגם השני. די לחיפצון הגברים.

 

 

ב. ואם אנחנו כבר בנושא. מכיוון שאני מבין שעולם מעריצות "דמדומים" מתחלק ל"נבחרת אדוארד" נגד "נבחרת ג'ייקוב" (ביאור למי שרק קורא את הביקורות ולא רואה את הסרטים: המעריצים חלוקים בדעתם במי בלה סוואן צריכה לבחור – באדוארד, הערפד החיוור שנולד במאה ה-19, או בג'ייקוב, איש הזהב השזוף, האינדיאני ונטול החולצה). אז פור-דה-רקורד: אני לגמרי בנבחרת ג'ייקוב. והייתי מהמר שגם דיוויד סלייד. אדוארד כל כך מעצבן בסרט הזה שאני לא מצליח להבין למה היא בכלל עוד טורחת איתו.

 

 

ג. אני פשוט מטורף על הקרנות דיגיטליות. אני לא מצליח להסביר את זה. הן כל כך קריספיות ויפות. ראיתי את הסרט באולם יחסית קטן בסינמה סיטי (אולם 4) ופשוט התענגתי על איכות התמונה בהקרנה. כבר שנים לא ראיתי מקרנת פילם שמוציאה כאלה הקרנות חדות ומדויקות ונטולות פגמים.

נושאים: ביקורת

22 תגובות ל - “"דמדומים 3 ", ביקורת”

  1. אביגיל 1 יולי 2010 ב - 10:10 קישור ישיר

    מוזר, אני לא זוכרת שום תמיהה כשסרטים כמו רובוטריקים 2 משכו אליהם קהל רב של גברים צעירים.

    ============

    רוה לאביגיל: את עולמם של הגברים הצעירים אני מכיר היטב, אני לא זקוק למתווכים לגביו. את עולמן של נערות צעירות לא רק שאני לא מבין, אלא שאני פחות ופחות מבין את מה שממילא לא הבנתי (אולי בעוד כמה שנים, כשבנותיי יהיו בגיל הזה אוכל לבדוק את זה מקרוב וללמוד). לכן אשמח, באמת, לסוג של מקרא או מפתח. מה בסרט הזה גורם ללא מעט בנות להתעלף? את המשיכה ל"סקס והעיר הגדולה" אני מבין. ל"דמדומים", פחות. האם זה באמת, מבחינת הבנות, "אנקת גבהים" של המאה ה-21?

  2. .JNH 1 יולי 2010 ב - 11:17 קישור ישיר

    עוד בעיה של סדרת הסרטים הזאת היא הזגזוג המעצבן בין מלחינים, שנובע מן הסתם מהזגזוג בין הבמאים. אם פעם סדרות סרטים היו מולחנות על ידי אותו אדם, ואז היתה להן איזו קונסיסטנטיות מוזיקלית, בשנים האחרונות אוהבים ללהק מלחין שונה לכל סרט, ורוב הזמן אין כל קשר בין הפסקולים השונים. ראינו את זה בשנים האחרונות בהארי פוטר (שם שלושת הסרטים הראשונים הולחנו ע"י ג'ון וויליאמס, והשאר כבר עברו לידי מלחינים אחרים, מוכשרים הרבה פחות מן הסתם), בספיידרמן (שם השניים הראשונים הולחנו ע"י דני אלפמן, והשלישי ע"י כריסטופר יאנג, שלפחות שמר על הטון המקורי ונעימת הנושא של אלפמן), בסרטי אקס-מן, ובקרוב גם בנרניה (שגם שם החלפת הבמאי גוררת החלפת מלחין – אנדרו אדאמסון ומלחין "שרק" שלו הארי גרגסון-וויליאמס מוחלפים במייקל אפטד ומלחין "העולם אינו מספיק" שלו דייויד ארנולד).
    זה בעייתי כי זה מעלים מהסרטים האלו כל שמץ של זהות מוזיקלית, שבהרבה מקרים אחראית ללא מעט מההצלחה והייחוד של הסרטים. שמישהו ינסה לדמיין, למשל, את סרטי "אינדיאנה ג'ונס", "סטאר וורס" או "בחזרה לעתיד" בלי הפסקולים הכל כך מזוהים שלהם. ספק אם הם היו נחרטים בתודעה באותו אופן.
    לזכות "דמדומים" ייאמר שלפחות הם בוחרים במלחינים מוכשרים, רק שכל מלחין מושך לסגנון שונה לגמרי ולמעשה מתעלם לחלוטין ממה שקודמו בתפקיד עשה. קרטר בורוול הלחין לסרט הראשון פסקול אדג'י מחוספס ואלקטרוני ברובו, אלכסנדר דספלה בשני הלך על גותיקה רומנטית, ובשלישי הווארד שור נכנס לטריטוריות אפלות ומאיימות יותר. וככה, במקום לתת למלחין אחד לפתח את הרעיונות שלו ולהרחיב אותם מסרט לסרט באופן כזה שייצור אפיון מוזיקלי אחיד וזכיר לסדרה, הם גורמים למוזיקה להישמע אנונימית ומנותקת וכל סרט מקבל אווירה וטון משלו, כאילו אין קשר ביניהם.
    אגב, סביר מאוד שקרטר בורוול יחזור לסרט הרביעי – שכן הוא מלחינו הקבוע של ביל קונדון. ככה שלפחות תהיה כאן סגירת מעגל.

  3. יצחק 1 יולי 2010 ב - 11:34 קישור ישיר

    יאיר – אתה בטוח שמדובר בהכי הרבה אולמות והקרנות? לפי ידיעתי מדובר רק בשיא במספר בתי הקולנוע.

    Eclipse's overall screen count, though, is estimated at 7,600, which is far from a new high.

    http://boxofficemojo.com/news/?id=2843&p=.htm

  4. אביגיל 1 יולי 2010 ב - 12:05 קישור ישיר

    האמת, לא צפיתי בסרטים או קראתי את הספרים, אבל באמת כל כך מפתיע שמלודרמה רומנטית מושכת אליה קהל רב של בנות? אנקת גבהים למאה ה-21 נשמע לי די מדויק, וזה לא כאילו שיש ערב רב של סרטים שפונים לקהל הזה. גברים צעירים יכולים לבחור בין רובוטריקים 2 לסטאר טרק לאוואטר. לבנות צעירות, דמדומים זה הכל.

  5. הארכיבאי 1 יולי 2010 ב - 12:33 קישור ישיר

    יש לבנות גם true blood סדרת הטלוויזיה של אלן בול (גם היא מבוססת על סדרת ספרים של סופרת, ועם גיבורה ראשית, ערפדים, אנשי זאב וגברים חשופי חזה). נראה לי שTB איכותית בהרבה מ"דמדומים" (אם כי עוד לא הספקתי לטעום מ"דמדומים").

  6. חיים 1 יולי 2010 ב - 12:35 קישור ישיר

    אז לא רק אני חושב שהארי פוטר 3 של אלפונסו הוא הכי טוב!!

    חשבתי כבר שאני אאוטסיידר

  7. בנדר 1 יולי 2010 ב - 15:18 קישור ישיר

    מעולה כבר בhard candy, שם גם כיכבה ההיא מג'ונו, שעכשיו שכחתי איך קוראים לה. אה כן, אלן פייג'. בקיצור – סלייד הוא אחלה במאי. אחד שיודע לקחת לוקיישן סגור, שתי דמויות ועדשת סינמסקופ ולהפוך את זה למענין. הלוואי שכולם היו יודעים להשתמש כך בסינמסקופ.

  8. תום 1 יולי 2010 ב - 15:22 קישור ישיר

    ^איזה עוד סרט יכול להיחשב הכי טוב? שאר הסרטים נעים בין הגרוע (הראשון), המשעמם (השישי) והבינוני (הרביעי).

  9. סבסטיאן 1 יולי 2010 ב - 15:43 קישור ישיר

    יאיר, התבלבלת בין כריס ופול וויץ. כריס ביים את ירח חדש ופול ביים את רווק פלוס ילד.

    ואגב, אתה עוד זכית. אני ראיתי את ההקרנה בירושלים ובשוטים של ג'ייק הבנות צרחו בכזו רמה שאי אפשר היה לשמוע את הסאונד של הסרט. כנ"ל בכל סצינת נשיקה ובכל סצינת הצעת נישואין. כ70 אחוז מהסרט, בערך. זה היה כל כך נורא שפשוט התחלתי לצחוק באיזשהו שלב עם כל "אדוארד תעשה לי ילד" שנזעק מכיוון הקהל.

  10. סבסטיאן 1 יולי 2010 ב - 15:44 קישור ישיר

    וגם אני טעיתי – שניהם חתומים על רווק פלוס ילד. כריס לבדו על מצפן הזהב וירח חדש.

  11. איתן (בחופשה) 1 יולי 2010 ב - 16:50 קישור ישיר

    פראג – במלון שלי היו כל מיני פלאיירים. אחד מהם הבטיח 15% הנחה לפיצריה מסוימת. דווקא בא לי פיצה, אז הלכתי. לקח לי זמן למצוא אותה, אבל הגעתי. היה טעים (באירופה שמים הרבה אנשובי. לא מתקמצנים כמו בארץ).
    ברחוב של הפיצריה מצאתי גם את הבניין של FAMU, מבתי הספר לקולנוע המפורסמים בעולם. בחורה צעירה שישבה בכניסה סיימה את הסיגריה ונכנסה פנימה. כנראה גמרה את ההפסקה, וחזרה לחדר העריכה, לעבוד על הסרט שלה.

    כיסיתי שטח לא קטן של פראג ברגל במשך יומיים. כמעט לא ראיתי בתי קולנוע (אולי הם מתחבאים בתוך הקניונים. לא נכנסתי).

    אירופה: נסיעה באוטובוס מפראג לקארלובי-וארי. לא נסיעה ארוכה, אבל היחס הוא כמו לטיסה. מקומות מסומנים (היה לי כרטיס לאוטובוס של 10 בבוקר. לא נתנו לי לעלות על האוטובוס של 9:30); דיילת שמחלקת קפה/תה/שתייה קרה; ומסכים שמקרינים סרטים (הוקרן "היי היי אסתר בלוברגר". סרט אוסטרלי חמוד מאוד, שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים. עם טוני קולט, וההיא מ"לרכב על הלוויתן"). וכל זה לנסיעה של שעתיים (מתוכם חצי שעה עד שיצאנו מהעיר הגדולה פראג).

    קארלובי וארי: לא עיר גדולה, אבל כבר ראיתי יותר בתי קולנוע ממה שראיתי בפראג. מרכז הפסטיבל הוא קומפלקס גדול, שהוא גם מלון. סרט הפתיחה, מחר, הוא "לב משוגע", זה שהביא את האוסקר לג'ף ברידג'ס. סרט הנעילה, אגב, הוא סרט הרבה פחות מעניין: "שובר הלבבות" הצרפתי. לא סרט רע, אבל ממש לא מתאים לאירוע כזה.

    המלון שלי קצת מרוחק מהמולת מרכז העיר. מחר ב-8 בבוקר מתחילים לחלק אשרות עיתונאים (אני כותב בעבור אתר אינטרנט קנדי על הפסטיבל. וגם כאן, אם תרצו. אל תספרו לעידן וילנצ'יק).

    ============

    רוה לאיתן: בתי הקולנוע הנהדרים של פראג מסתתרים בפסאז'ים התת קרקעיים של הבניינים העתיקים. ונשמח לעדכונים מקארלובי וארי.

  12. Eran 1 יולי 2010 ב - 19:49 קישור ישיר

    Ghostbusters as a silent movie??
    http://www.youtube.com/watch?v=YBs_ixR0Z68&feature=player_embedded

  13. Eran 1 יולי 2010 ב - 19:58 קישור ישיר

    מה קורה כשאמן מפיקסאר מאייר גלויות מתוך סרטים למבוגרים?

    http://nerve.com/photo-features/ten-classic-movies-drawn-as-little-golden-books

  14. שרון 1 יולי 2010 ב - 20:14 קישור ישיר

    אחח יאיר יקר,אני לא חושבת שזה שונה מהערצה הגדולה שהיתה לבנות נוער כלפי הביטלס או אלביס פרסלי. הדמיון המיני של נערות עד גיל 14 מסתיים בהורדת חולצה… כמו שבנים בגיל הזה (ולא רק…) מתלהבים מחזה נשי. יש בזה משהו שאני מוצאת תמים (אצל נערות הכוונה). יום אחד הן יתבגרו ויורידו את פוסטר הערפד או איש הזאב מהקיר…. לכל תקופה יש אליל בנות משלה ואז זה לא באמת משנה אם הסרט טוב או לא הן רק רוצות לבלות זמן איכות במחיצתו…  מצד שני, אם הכוכב שמועדף עליהן יתגלה גם כשחקן לא רע, הן ימשיכו איתו גם לסרטים הבאים ובמקרים מסוימים גם יחשפו לסרטים טובים (לדוגמא ג'וני דפ שהחל את דרכו כאליל נוער).

  15. יצחק 1 יולי 2010 ב - 20:41 קישור ישיר

    כהמשך לתגובתי הקודמת (מס' 3):
    Playing on approximately 8,000 screens at an opening-record 4,416 locations

    http://boxofficemojo.com/news/?id=2845&p=.htm

  16. מיקי 1 יולי 2010 ב - 22:33 קישור ישיר

    איתן, בבקשה תכתוב. אני נהנה לקרוא את מה שאתה כותב גם ככה. ואם אפשר אז לינק גם לאתר הקנדי. תודה 

  17. אורון 2 יולי 2010 ב - 13:25 קישור ישיר

    איתן – אנא המשך לדווח מקארלו 🙂

    (פשוט קצת נמאס לי לקרוא על אבי נשר והסרטים שיש עכשיו בקולנוע מעניינים בערך כמו דמדומים 3…)

  18. מאיה 2 יולי 2010 ב - 13:39 קישור ישיר

    אין ספק שהפרט היה לעוס ומעיק. משולש ג'ייקוב-בלה-אדוארד מיצה את עצמו בסצנת הסיום של הסרט השני. הצורך של שניהם להוכיח שהם אלה שראויים לה הציק וחזר על עצמו לאורך כל הסרט.
    גם הסצנה של הקרב הייתה דיי גרועה, והתמקדה שוב בקשרים של בלה עם הבנים במקום במערכות היחסי אהבה/שנאה בעולם הערפדים.
    בשלוש מילים- הטוב, הרע והנערה.
    אוה, ועם הכנסות כאלו, באמת נגמר להם התקציב לחולצות?

  19. ערפד זוהר בחושך 16 יולי 2010 ב - 16:47 קישור ישיר

    באמת שאני לא מבין את הפואנטה. המשיכה של בנות הטיפש-עשרה לסדרת ספרים רומנטית עם ערפדים עוד יכולה להיות מובנת, אבל הרי ברור שאדפטציה לסיפור של דמות מסוג "אנטי-גיבור" המסופרת בגוף ראשון לעולם לא תצליח להיות טובה במדיום הקולנועי בלי לעבור שינויים דרסטיים. לכן התוצאה שקיבלנו היא סרטים חסרי פואנטה, אפופי דיבורים לא אמינים ולא מרגשאים, שבעיקר מלאים את הצופה, בייחוד אם הוא גבר שאין לו כל זיקה לספרים. בסוף השני הם מחליטים להתחתן. סוף הסרט השלישי הם קובעים תאריך. חוץ מזה לא קרה שום דבר חדש, משולש האהבה המגוחך לעיתים לא התקדם לשום מקום חדש, אין גיבור בסיפור – כי בלה לא עוברת שום שינוי מעניין ואין כל הזדהות רגשית איתה; ומהסיבה הזו זה פשוט לא מעניין.
    מבחינתי זה היה בזבוז מוחלט של זמן וכסף.
    באשר לבמאי – היו כמה רגעים מעניינים, אבל עם תסריט כל כך חלש ולא קולנועי הבמאי נעלם ונבלע במהירות בתוך ים השעמום חסר התכלית.
    "שרק לנצח" השפיע עלי יותר…

  20. מור 10 אוגוסט 2010 ב - 18:39 קישור ישיר

    צפיתי בסרט והא מהממם כמו הסרטים הקודמיםם !!!

  21. איריס 24 יולי 2011 ב - 13:05 קישור ישיר

    השאלה שלך: "מישהי ממעריצות הסדרה חייבת לנסות להסביר לי כאן בסדרה מה הקטע שלכן עם הסרט הזה"
    הצחיקה אותי מאוד, כי על אף גילי (אני כבר מזמן לא בת 15) אני הייתי אחת מאלה שהתלהבו באולם הקולנוע ללא בושה למראהו של ג'ייקוב והתרגשו עד מאוד כשג'ייקוב אמר לאדוארד בלילה הקפוא ההוא באוהל עם בלה "after all, I am hotter than you"…
    מילת המפתח היא "כמיהה": בלה כמהה למגעו של אדוארד, אדוארד כמה למגעה של בלה, ג'ייקוב כמה לבלה, וכך הלאה והלאה.
    עלילת הסרט (והספר) מדגימה היטב את רחשי ליבן של מיליוני נערות מתבגרות- הכמיהה הזו לתשומת ליבו של הבחור שמאוהבים בו באותה תקופה. כי כמו שבלה מתארת את אדוארד בספר שוב ושוב כ- GODLIKE CREATURE, כל נערה ממוצעת תוכל לתאר בפניך עד כמה "מדהים" ו"מושלם" אותו בחור שהיא מאוהבת בו.

    התיאורים האינסופיים בספר של רגעים קטנים ומבטים ארוכים, שיעייפו עד מהרה כל נער מתבגר, הם העתק מדוייק של כל שיחת נערות מתבגרות על הדייט האחרון- איך הוא הסתכל עליה ולמה הוא הסתכל עליה ולמה הוא חייך ואיך הוא חייך ועוד ועוד. בסרט זה מתבטא במה שתיארת"כבר שלוש שנים הם מדברים על אותו דבר". אז זהו, שעבור הבנות זה אף פעם לא אותו הדבר- כל שיחה עם האהוב היא עולם ומלואו, במציאות ובסרט.

    ואומר לך את האמת- אם הבן שלי פעם יבקש ממני להסביר לו איך בנות חושבות, אני אשלח אותו לקרוא את הספר ולראות את הסרט – כי עולמה הפנימי של נערה מתבגרת הוא בדיוק המציאות שבה בלה חיה- הכמיהה לאהוב בילתי אפשרי, הדילמה בין שני בחורים נאים עד להתעלף ואפילו שאלת הסקס. וזו לדעתי הסיבה להיסטריה הגדולה.

    ולגבי התגובה הבילתי רציונלית לסרט של הבחורות שכבר מזמן אינן נערות- אז אני דוגמה מובהקת- אני בת 33(!) ונשואה באושר+ילדים ובכל זאת ליבי החסיר פעימה כאשר ג'ייקוב פשט את חולצתו לטפל בבלה הפצועה. אני כבר מזמן לא בעולם הדייטים, אבל התחושה הנפלאה הזו של סיפור אהבה מרגש היא תחושה שאני זוכרת היטב. ההתעסקות האובססיבית סביב הרגעים הקטנים בתחילתו של רומן היא משהו שעדיין ירגש אותי כי אני זוכרת את ההרגשה הזו…

  22. איריס 4 אוקטובר 2011 ב - 21:46 קישור ישיר

    בהתרגשות רבה לקראת נובמבר 2011 וחתונת הדמדומים הקרבה ובאה- הערה על הליהוק המוצלח של טיילור לאוטנר: בספר מתארת בלה את ג'ייקוב:"
    The shadows did not seem as dark as usual, not with my personal sun along
    ובאמת יש משהו בלאוטנר הזה שהוא פשוט זורח וחם, בייחוד כשהוא מחייך…


השאירו תגובה