19 יוני 2007 | 18:27 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

שוברים (״סוף העולם שמאלה״, ביקורת)

הביקורת שלי על "סוף העולם שמאלה" (הביקורת התפרסמה בשבוע היציאה של הסרט, לפני שמישהו ידע שהוא יביא 450 אלף צופים).

פורסם ב"העיר", 24.6.2004

כל כך הרבה מעגלים ייסגרו בפסקאות הבאות, שקשה יהיה שלא לחוש סחרחורת. אחרי שנים שיצא לי כתוב באופן ספורדי על סרטיו של אבי נשר אנסה לנצל את תזמון צאת סרטו החדש, "סוף העולם שמאלה", כדי לנסות ולנמק מה בסרטיו, גם הפחות טובים שבהם, הפך אותו לאחד היוצרים הישראליים המועדפים עלי, מיד אחרי אפרים קישון (ולמרות שנעשו בארץ לא מעט סרטים שאני אוהב, יש רק יוצרים בודדים שאני מעריך את גוף עבודתם הכולל. מלבד קישון ונשר מתבקש להוסיף לרשימה גם את אורי זהר, אך זה לא עד כדי כך פשוט). זה בוודאי אירוני, או שמא קוסמי, שנשר ביים באולפני הרצליה את סרטו הראשון, "הלהקה", בדיוק כשקישון צילם שם את סרטו האחרון, "השועל בלול התרנגולות".

המעגל הראשון נפתח, אם כן, לפני כשלוש שנים כשבסינמטק תל אביב התקיימה רטרוספקטיבה לסרטיו של נשר. כבר אז רציתי לא רק לכתוב סקירה מקיפה על סרטיו הישראליים והאמריקאיים, אלא לקיים איתו שיחה ארוכה, העוקבת אחר הנתיב בו צעד בקריירת ההלוך-ושוב שלו. שיחה כזאת מעולם לא קרתה, אך המחשבות עליה עוררו מחדש את סקרנותי לגבי הקולנוע הישראלי של שנות השבעים, אולי התקופה הקולנועית המרתקת ביותר שקרתה כאן, שסרטיו הראשונים של נשר מסמנים את סופה.
המעגל השני נפתח עוד קודם: ב-1993, ואני סטודנט לקולנוע, מגיעים לאוזן השלישית הסרטים "פצצת זמן" ו"דופלגנגר" שביים נשר באמריקה, סרטי ז'אנר דלי תקציב, בי-מוביז גאים, שפשוט הקסימו אותי. נשר, ציינתי לעצמי, הוא וולטר היל הישראלי. ואחרי "דופלגנגר", בכיכובה של דרו ברימור המתקמבקת, הייתי משוכנע שדרכו של נשר לעבר שובר קופות הוליוודי רשמי היתה קצרה. חלמתי על המפגש הישראלי האולטימטיבי: נשר מביים, ארנון מילצ'ן מפיק, אדם גרינברג מצלם, דב הניג עורך, עקיבא גולדסמן, דן גורדון ובועז יכין כותבים. אך הבלוקבסטר של נשר מעולם לא קרה. התסריט שכתב לג'יימס קמרון מעולם לא הופק. והתקווה, שהסטודנט הצעיר הזה חש, על כך שאפשר להתחיל בסרטי להקות צבאיות בישראל ולגמור עם להיט מדע בדיוני אמריקאי, החלה להתפוגג.

המעגל השלישי, ואולי המעגל שהכי גורם לאצבעותי לרטוט בעת הכתיבה, נפתח לפני שנתיים. במשך מחזור אחד ישבתי כיועץ אמנותי בקרן הקולנוע הישראלי (לפני שמישהו נזכר שם שלתת למבקר ולעיתונאי גישה כה בלתי אמצעית למנגנוני הכוח וקבלת ההחלטות של הקולנוע הישראלי היא אולי לא רעיון כל כך מוצלח). באותו קיץ קראתי קצת יותר ממאה תסריטים, ואחד התסריטים הכי טובים שקראתי היה "סוף העולם", מאת אבי נשר, שרה עזר ורובי פורת שובל (ואז התסריט הפך ל"העולם הזה", ומשם ל"סוף העולם שמאלה"). אני מקדים את המאוחר ומוסיף, בטון אפולוגטי משהו, שאהבתי את התסריט יותר מאשר את התוצאה הסופית, אבל עוד נגיע לזה. שני הדראפטים הראשונים של "סוף העולם" הקסימו אותי – בעולם שהם בראו, ובשילוב המרגש שלהם בין דרמת מהגרים ובין דרמת ספורט. כנהוג בקרן, גם לתסריט הזה כתבתי חוות דעת מנומקת ומפורטת בה אני מסביר מה עובד בתסריט ומה לא. חוות הדעת הזאת, שהייתה אוהדת מאוד, אבל גם ירדה לפרטים ביקורתיים דקים מאוד, הפכה כמדומני את מערכת היחסים שלי עם נשר מאחת של הערכה מרוחקת, לאחת של הערכה – בואו נגיד – כמעט ידידותית. אחרי שנתבקשתי לקרוא גרסה שנייה של התסריט, עזרתי אומץ גם לבקש חוות דעת נגדית לגבי תסריט שלי, הנמצא בכתובים (או, בעצם, הנמצא מזה חודשים ארוכים בתקועים). עד היום, אגב, אין לי מושג אם מישהו אי פעם עשה שימוש בחוות הדעת האלה בתהליך שכתוב התסריט.

הקשר שנוצר עזר לי לגרור את נשר לכמה הופעות אורח חינניות ברחבי "העיר" (ומעניין אם הוא יסכים לכתוב כאן גם אחרי פרסום ביקורת זו), כשזכור במיוחד הטקסט המשעשע עד מאוד שכתב על "דיזנגוף 99" בו בא חשבון עם מורשתו של אורי זהר, שהדור של נשר יצר בצילו וש"דיזנגוף 99" היה ניסיון לכבוש מחדש טריטוריות שהיו מזוהות עם זהר ושות' (ואת התסביך הקולנועי, הבין-דורי, של נשר עם זהר הוא הביא כמובן גם ל"הלהקה", שם מופיע זהר בתפקיד עצמו, כמין סנדק-על שנותן את ברכתו לבכורת הדור הצעיר). סגירת המעגל הזה מלחיצה למדי, כי לעיתים נדירות למדי מזדמן לי לכתוב על סרט שלבמאי שלו יש את הטלפון שלי.

המעגל הרביעי מהווה סיכום ביניים, בן חמש שנים, של הקשר העיתונאי-וירטואלי שלי עם נשר. כשיצא ב-1999 בניו יורק סרטו "חוקר המס" נתבקשתי לכתוב ביקורת על הסרט ל"טיים אאוט ניו יורק". בשש השנים שחלפו בין "דופלגנגר" ל"חוקר המס" נעלם נשר מהראדר שלי, והוא התרכז בבימוי סרטי פעולה שהופקו ישירות לערוצי הכבלים האמריקאיים. "חוקר המס", אני חייב להודות, שבר את ליבי. לא הבנתי איך מי שקיוויתי שיהיה ג'יימס קמרון הבא החליט לקחת את ג'ו פנטוליאנו המצוין ולביים איתו מה שנראה כמו סרט ישראלי בברוקלין. ואכן, הביקורת שלי על הסרט היתה ספוגת אכזבה, ולרגעים ממש תוקפנית. לפני כשנה, כשיצא "חוקר המס" בדי.וי.די בארץ, התפייסתי קלות עם הסרט בעיקר בזכות ערוץ הקומנטרי הכריזמטי של נשר, בו הוא משווה בין הדמות של פנטוליאנו לזו של גידי גוב ב"דיזנגוף 99". זה היה הרגע בו הבנתי לראשונה ש"דופלגנגר" ו"פצצת זמן" לא היו הכנות של נשר לקראת בימוי "שליחות קטלנית 3", אלא ששאיפתו האמיתית היתה אולי להביא להוליווד את "הלהקה", עם דרו ברימור במקום חלי גולדנברג. אני מזכיר את עניין הביקורת ההיא כאן, לא רק כווידוי – נדמה לי שנשר עצמו מעולם לא קרא אותה – אלא כי בדיעבד "חוקר המס" גרם לי לבחון מחדש את מכלול יצירתו של נשר, ולצקת לתוכה משמעות אחרת לגמרי מזו שראיתי במבט ראשון.

הקו-פרודוקציה הישראלית-צרפתית של "סוף העולם שמאלה", עם השחקנים הישראלים, ההודים והצרפתים, והסטים השאפתניים למדי היא אולי הדבר הכי קרוב בינתיים ל"הלהקה" הוליוודי. סרט הקאמבק של נשר בתעשייה הישראלית הוא גם יצירת רטרו מפוארת, שמחזירה את הקולנוע הישראלי לשנות השבעים, על כל הטוב והרע בכך (ובין "סוף העולם שמאלה", "סימה וקנין מכשפה" ו"מתנה משמים" כדאי בהזדמנות לעמוד על הקאמבק של הסבנטיז לקולנוע הישראלי).

מדובר, בראש ובראשונה, בהפקה מרשימה. בעידן בו יותר ויותר סרטים ישראליים מצולמים בווידיאו ונראים כאילו הם מיועדים למסך הטלוויזיה ושרק בטעות נקלעו אל מסך הקולנוע, מגיע הסרט הזה שלא רק מתרחש בעבר, אלא יש בו גם את ההדר הקולנועי של פעם. "סוף העולם שמאלה" הוא קודם כל שואו קולנועי. אחר כך, ותוך עיון מדוקדק יותר, זהו גם סרט אבי-נשרי פר-אקסלנס. הוא מתרחש במדבר (כמו "שוברים"), הוא סרט נעורים (כמו "דיזנגוף 99"), והוא עוסק בבנייתה של קהילה של פרטים המנסים להתחבר כדי להגשים מטרה משותפת (כמו "הלהקה"). האבי נשריות הזו הופכת את "סוף העולם שמאלה" לסרט מרתק בהרבה ממה שנדמה לראשונה.

אם היתה אכזבה מסוימת, או אולי אנטי-קליימקס, בצפייה הראשונה שלי ב"סוף העולם שמאלה" היא הגיעה בוודאי בגלל ההיכרות המוקדמת שלי עם התסריט. הסיבה שכל כך התלהבתי מהתסריט, שכל כך התרגשתי ממנו, היתה בגלל החיבור שהוא עשה בין תרבויות של מהגרים שמוצאים נקודת שיווין כשהם הופכים יחד לנבחרת ספורט. ה"יחד" הזה הוא לא רק תימה חוזרת בסרטיו של נשר, אלא הוא גם תורגם לרגע שיא דרמטי מצוין על הנייר. זה סיפורה של משפחה ממוצא הודי שעולה ארצה בסוף שנות הששים, רק כדי לגלות שבמקום דירה במרכז הארץ הם קיבלו דירה בשיכון מאובק סחוף רוחות בלב המדבר. המתיחות בין המהגרים ההודים למהגרים הוותיקים יותר ממרוקו גואה ככל שהטמפרטורות מאמירות. אבל כשההודים מקימים נבחרת קריקט, קורה הלא יאומן: נבחרת אנגליה מחליטה להגיע למשחק ידידות, מה שמכניס את השכונה לריגוש ומכריח את ההודים והמרוקאים לשתף פעולה בפעם הראשונה. זה הרי נשמע כמו ה"שחקי אותה כמו בקהאם" הישראלי. הבעיה היא שמאז שנכתב התסריט לראשונה ועד הצילומים התווספו לא מעט דמויות ועלילות משנה – או שלא ממש התווספו, כמו שנוכחותם העלילתית צמחה – ורגע השיא הספורטיבי, אותו משחק גורלי, הולך לאיבוד בסרט. מה שהיתה יכולה להיות הסצינה החזקה ביותר בסרט, קצת נעלמת בעננת אבק מדברית.

בצפייה שנייה, כשכבר ברור יותר האופי הפסיפסי של הסרט – לעומת האופי הליניארי המובהק יותר של התסריט – קל יותר לקחת צעד אחורה ולבחור על מה להסתכל מתוך התמונה המלאה והגדושה שהסרט מציג. נשר, נדמה לי, התאהב בדמויותיו ובשחקניו, ונתן לעצמו להיסחף איתם, לא תמיד באופן שקול. התוצאה היא שדמויות המשנה זוכות לזמן מסך מסיבי למדי. אבל בכל הקשור לכתיבה ולהתפתחות דרמטית, הדמויות שמגלמים ישראל קטורזה, רותם אבוהב ומריאנו אידלמן אינן מושקעות כמו הדמויות הראשיות יותר (דווקא דמותו הקריקטורלית של נדב אבוקסיס זוכה לרגע מקסים של חסד על מגרש הקריקט). המטען הדרמטי העיקרי, ושיאיו של הסרט, נמצא אצל צמד הבנות בתפקידים הראשיים (לירז צ'רכי ונטע גרטי), שמתפקדות מצוין בתור העדשה הממקדת של העלילה, זו שמספקת את נקודת התצפית על האירועים ומכילה בתוכה את התהליך הדרמטי העמוק והשלם ביותר. השחקנים המגלמים את אבותיהם של שתי הבנות – ז'אן בן גיגי הצרפתי ופרמיט סתי ההודי – גונבים באופן נפלא את ההצגה כשהם מרכזים לתוכם את הטרגיות וחוסר האונים של מה שהסרט מכנה "הדור האבוד", דור ההורים שהגיע לישראל בחיפוש אחר חיים חדשים וגילה שאיש אינו באמת מעוניין בו, אלא רק בילדיו. השוט בו צועד האב ההודי על קצה המצוק ומגלה לראשונה לאיזה חור – במובן הכי מילולי של המילה – הוא הגיע, הוא מהרגעים היפים והחזקים של הסרט, שברגעיו היפים נוטש את הריאליזם התקופתי לטובת איזו השקפה סוריאליסטית על החיים ההזויים כאן. לצד ארבע הדמויות האלה, עם העוצמות שלהן, שאר השחקנים מתפקדים לא פעם כהסחה.

ואולי הבעיה העיקרית של הסרט אינה בעיה בכלל, אלא אחת התכונות המעניינות ביותר בקולנוע של נשר: "סוף העולם שמאלה" מעמיד פנים שהוא דבר אחד, בשעה שהוא בעצם דבר אחר. נכון, הסרט איבד את האופי הקומי שלו. על המסך, "סוף העולם" רציני בערך ב-30 אחוז יותר מאשר על הנייר. נכון, קל לשווק את "סוף העולם שמאלה", עם כרזותיו הצבעוניות והפולקלוריסטיות, כקומדיית מהגרים ומבטאים עממית, כדרמת ספורט מרגשת וכסרט התבגרות הורמונלי. אבל הוא לא באמת כזה. למרות שדמויות המשנה גוררות את הסרט מדי פעם, ושלא לטובתו, לכיוון הפארסה, יש בסרט מימד כה מלנכולי, שקשה שלא לחוש שההפי-אנד של הסרט הוא בעצם סוף די טראגי, בו כמעט כל הגיבורים נאלצים לוותר על חלומותיהם (והסוף, תגידו מה שאתם רוצים, עובד מצוין. קשה שלא להשתנק קלות מהסצינה היפה והמדויקת בין שתי הבנות בתחנת האוטובוס בסוף הסרט).

ממש כמו שגידי גוב ויתר על החלום האמריקאי שלו ב"דיזנגוף 99", ממש כמו שג'וליאנו מר איבד את חייו ב"זעם ותהילה", ממש כמו שג'ו פנטוליאנו הרים ידיים בסוף "חוקר המס", וממש כמו הסוף המקברי-אפוקליפטי של "פולחן", סרטו האמריקאי האחרון, כך גם "סוף העולם שמאלה" משתמש במודלים נרטיביים של ז'אנרים מוכרים אבל שובר אותם לרסיסים (והשימוש של נשר בז'אנרים – מיוזיקל ב"דיזנגוף 99" ו"שוברים", פילם נואר ב"זעם ותהילה" ו"חוקר המס" – נערץ בעיני). נשר, שכתב בעברו ביקורות קולנוע מבריקות ומורכבות למדי, והמעריץ במאיי בי-מוביז משנות הששים כמו דון סיגל, סאם פולר ובאד בוטיקר, משתמש בחיצוניות מעודנת, אבל כמו אצל הבמאים האהובים עליו, גם הוא מייצר סרטים קשוחים למדי. לכן הוא מתייחס באופן די שיפוטי כלפי דמויותיו, והוא לפעמים גם לא עדין ולא תמיד הוגן איתם. כך למשל, נמנע הסרט להעניק להורים חסד, והוא ביקורתי מאוד כלפיהם, כשהוא מציג אותם כעיוורים, שוגים, שמרנים, אך גם כאנשים חלשים וחסרי אונים, שהוקרבו על מזבח האידיאלים, רק כדי שילדיהם יוכלו – אולי – לשגשג. הנקודה הזאת, הכל כך לא הוליוודית, די שברה אותי בצפייה ראשונה, אבל נראתה בלתי נמנעת, ואף הגיונית, בצפייה שניה; אולי בגלל זה הקדיש נשר את סרטו לאביו המנוח, כשסיפר בראיונות שגם הוא לא זכה לחסד בימיו.

תחושה דומה עולה גם מצפייה בסרט התיעודי החדש של נשר, "אוריינטל" (עליו תוכלו לקרוא בהרחבה במוסף הקולנוע שיצורף ל"העיר" בשבוע הבא). גם שם הסרט נבנה כמיוזיקל, ומוביל את משתתפיו אל הפי אנד מוליירי, אלא שההפי אנד הזה מזויף, ומתחתיו אנו חשים תחושה עזה של תסכול, חוסר אונים ועצב.

אפשר להגיד שבכל אחד מהסרטים של נשר ממתין סוף אופטימי, אי שם אחרי הכותרות, ובמידה מסוימת הסרט עצמו מתפקד כ"הפי אנד" של הסיפור (כי ברגע שהסיפור מסופר – ורוב סרטיו "הרציניים" של נשר מבוססים על גרעיני סיפור אמיתיים – הוא זוכה לתהילה שנמנעה ממנו כשהוא התרחש), אבל הנקודה בה הוא בוחר לסיים את סרטיו יוצרת תחושה של פסימיות, ואם לא פסימיות, אז אולי "אופטימיות מסויגת". ואולי אצל אבי נשר צריך תמיד שיהיה "הפי" ו"אנד", אבל לאו דווקא יחד.

3 תגובות ל - “שוברים (״סוף העולם שמאלה״, ביקורת)”

  1. רון 19 יוני 2007 ב - 19:32 קישור ישיר

    ומה אתה רוצה להגיד בזה? שאתה חוזה הצלחות של סרטים?
    להזכירך, גם מ"הבועה" סרטו המביך של איתן פוקס התלהבת, יצאת מגדרך, הנפקת צרור אורגזמות מילוליות וגם הוספת כמה פליק פלאק לאחור מרוב עליצות וחדווה, מה שכמובן לא עזר לסרט, שנכשל אצל הקהל והביקורת.
    אם אתה מצהיר בזאת ש"הסודות" יהיה שלאגר, אז בסדר, זה עדיין לא הופך אותו לסרט טוב.

    רוה לרון: חס וחלילה, אני לא מתיימר לנבא הצלחות כלל. אני רק מדגיש שהטקסט הנ"ל נכתב לפני שהסרט יצא וזכה להצלחה עצומה, ועדיין ראיתי צורך להתייחס אליו כאל טקסט קולנועי בעל חשיבות, למרות שהיו לי הסתייגויות ממנו (אני חושב ש"הסודות" שלם וטוב ממנו). אחרי הצלחתו נכתבו עליו לא מעט מאמרים המנתחים אותו מכל מיני כיוונים. אין קשר בין אהדתי סרט ובין מידת הצלחתו. "שנת אפס", "עטאש" ו"הדברים מאחורי השמש" לא הצליחו אבל אהבתי אותם מאוד. הצלחה או אי הצלחה בקרב הקהל ראויה לתשומת לב ולמחקר, בניסיון להבין מה מתקשר עם קהל רחב ומה לא (ולמה), אבל היא לא משפיעה על טעם ודעה.

  2. רון 19 יוני 2007 ב - 19:34 קישור ישיר

    ללא כל קשר, אני נהנה לקרוא את הביקורות שלך, שגם אם אני לא מסכים איתן, הן מנומקות להפליא ורוויות פרטי טרוויה.

  3. ח ל י 19 יוני 2007 ב - 19:58 קישור ישיר

    טוב, אני חייבת 🙂
    אהבתי את חוקר המס מהפעם הראשונה בקלטת וידאו שהוא שלח לי…
    והולכת ממש תכף לראות את "הסודות" –
    חודש האקדמיה, כיף גדול.
    היה מעניין, מאד, לקרוא שוב, אחרי שלוש שנים…

    הכל בהא הידיעה אצל הבחור הזה 🙂

    רוה לחלי: יופי, אחרי שאמרו שאני על הפיי-רול של אבי ולכן אני אוהב את סרטיו, עכשיו יגידו שאני מחבב את "הלהקה" כי הזאתי משם קוראת את הבלוג שלי. קשה כאן. אני צריך להעלות את תעריפי האתנן שלי.


השאירו תגובה