מעגלים והרים. עיון ב״הסודות״
מה זה אומר ששלושת הסרטים המצליחים האחרונים בקולנוע הישראלי התרחשו כולם בצפון הארץ ועל ראש הר? ב"אביבה אהובתי" לא יכולתי שלא להיות מוקסם מהשימוש שעשה שמי זרחין בטופוגרפיה ההררית של טבריה ובמסע של גיבורתו במעלה ובמורד העיר (והארץ). ב"בופור" צילם יוסף סידר את המוצב הצבאי באופן כמעט דתי ומיתי על ראש ההר. וב"הסודות" שוב עולה אוטובוס (זה שהוריד את אביבה קודם בטבריה?) מגוש דן להרי הגליל, שוב יש שימוש בפסגת הר כאלמנט צורני, ויזואלי. צירוף מקרים? אולי. אבל אולי יש כאן אלמנט רוחני. אולי גם כצופי קולנוע חילוניים, מציצניים, ציניים, שהולכים לסרטים בשישי-שבת, משהו מושך אותנו עדיין אל מעמד הר סיני, אם לא כמאמינים, לפחות כצופים.
=========
שתי הסצינות הכי טובות ב"הסודות" הן האחרונות בסרט: הסצינה שבה אדיר מילר בא לבקש מאניה בוקשטיין להגיע לחתונה שלו ושל מיכל שטמלר והסצינה הבאה, של החתונה. קודם כל, יש כאן אותו המבנה של "זעם ותהילה" במהופך: הסרט ההוא התחיל במסיבה עם ריקודים והסתיים במוות. הסרט הזה מתחיל במוות (של אמה של נעמי/אניה) ומסתיים במסיבה. אבל אבי נשר באופן עקבי בסרטיו מסרב לתת לגיבוריו את הסוף הטוב עם ה-Happily Ever After. הסופים של סרטיו תמיד מסמלים פירוק ולא איחוד, התנפצותו של חלום ולא הגשמתו. המעניין הוא שלמרות זאת יש בסרטיו תחושה של סגירה, של השלמה. אבל יש בהם משהו חמוץ, מעורר מחשבה, משהו מאוד ישראלי, כאילו מראית העין של הסוף הטוב היא רק ההקדמה לשברון הלב – או הכישלון – הבא, זה שכבר לא נמצא בסרט. מהבחינה הזאת, ל"הסודות" יש סוף ערמומי. הוא נראה עליז, שמח. הוא נראה כמו "סוף טוב" קלאסי – מסיבה, שמחה, איחוד, ריקוד, חיבוק, אקסטזה. אבל הוא מסתיר הר געש של רגשות וקונפליקטים.
(אני מדבר כאן על הסצינה האחרונה של הסרט, כן? אתם יודעים מה זה אומר).
בשורת הדיאלוג האחרונה מבקשת מיכל מנעמי שתסלח לה על ששברה את לבה, על שלא עמדה בהבטחתה, על שהשתפנה לה. היא שואלת "את סולחת לי?". ונעמי עונה לה: "לא". תשובה חזקה ולא צפויה. הרי אנחנו רגילים מהסרטים שחתונות הן שעת חסד, שבה ממלאים בקשות ומגשימים משאלות. והנה ה"לא" הרועם שלה. ובכל זאת, החברות מתחברות במעגל ופוצחות בריקוד, בשעה שבעלה הטרי של מיכל עומד על הבמה, הקלרניט הפאלי בפיו והוא משקיף עליהן מרחוק, במשהו שנראה כמו שילוב של התרגשות ותוגה, כאילו הוא מנגן בחתונה שלהן, ולא של עצמו. כאילו המעגל הזה שמיכל ונעמי רוקדות בתוכו חוסם אותן בפניו.
מעגל הנשים הזה היה מוטיב צורני עקבי לאורך כל הסרט. זהו מעגל של העצמה (empowerment) ועצמאות, והוא מסמל טריטוריה שהגברים מסרבים להכיר בקיומה ומנסים לרסקה. היחיד שמקבל את הטריטוריה הזאת הוא אותו ינקי (אדיר מילר). ומכאן אפשר רק לדמיין מה יעלה בגורל שלוש הדמויות האלה אחרי שוך הכתוביות: האם תיווצר זוגיות דה-פקטו בין נעמי ומיכל, מתחת לאפו של ינקי (ובפועל בהסכמתו השקטה), או שהמילה "לא" של נעמי, חוסר יכולתה לסלוח, היא בעצם גט הכריתות שלה ממיכל, ובעוד היא צוהלת בשמחתה, זהו למעשה הסיבוב האחרון שלהן יחד.
=========
לאורי קליין, כמו למבקרים נוספים, היתה בעיה חמורה עם סצינת המקווה. הם חשבו שחייבת להיות חוקיות בהצגת העירום. הטענה שלהם היא שברגע שהבמאי מראה את העירום של שתי הצעירות עליו להראות גם את העירום של המבוגרת (פאני ארדן), ואם השחקנית סירבה להתערטל, היה עליו לכבד גם את צניעותן של הבנות הצעירות. ואני אומר: נו, באמת.
קודם כל, ברמת התוכן והלוגיקה של הדמויות: מיכל ונעמי הן נערות מבתים דתיים, חוויית המקווה אינה זרה להן. הן כבר נכנסו עירומות למקווה מול נשים אחרות. לכן הן די טבעיות בכל הקשור לזה. אנוק אינה יהודיה, זו כנראה טבילתה הראשונה במקווה. חוץ מהסתייגויותיה האפשריות של השחקנית מהעירום, גם הסתייגותה של הדמות מחשיפת גופה מול הנערות נראית מובנת: היא לא רגילה לסיטואציה ומרגישה מבוגרת, חולה ונבוכה מול נעוריהן.
(עדכון: למרות שהתזה הנ"ל נשמעה לי טובה על הנייר, כנראה שאין לה ממש קשר למציאות. הדוסית הפרטית שלי מתקנת אותי במייל: "בחורה דתייה לא רואה מקווה עד ערב לפני החתונה, אין לה מושג איך הוא נראה ובטח ובטח שהיא לא רגילה להיכנס אליו עם חברות. הטבילה במקווה אף פעם לא נעשית בחברה של נשים אחרות אלא בחדר פרטי, עם משקיפה אחת (בלנית) שמאוד משתדלת לא להסתכל יותר ממה שהיא חייבת (היא שם בשביל לבדוק שכשהטובלת מכניסה ראש למים היא אכן כולה מתחת למים, כולל השיער). ובקיצור, לפנטזיות של נשר אין שום קשר למציאות. והרגע שבו נעמי טוענת שאמא שלה לקחה אותה למקווה בגיל שמונה נשמע מגוחך להחריד. אין מצב". טוב, נו. שיהיה. אז הסצינה מופרכת. וואט דו איי נואו. אבל התאורה יפה). סוף עידכון.
בעוד מבקרים אחדים עיקמו אף מול העירום בסרט, אני מצאתי אותו חיוני. לצלם סצינת מקווה בלי עירום נראית לי התחסדות. לצלם סצינת מקווה עם עירום נראית למבקרים אחדים נצלנות. אולי פשוט אסור לצלם סצינות במקווה?
אבי נשר יודע קולנוע. תאהבו את סרטיו או תשנאו, האיש יודע איך להפעיל על הקהל את מנגנוני המתח, ואחד מסוגי המתח האלה הוא המתח הארוטי. יש לקולנוע עוצמה ארוטית, מציצנית. בביקורות השכלתניות אנחנו לרוב נרתעים מזה, כי יש בזה משהו בסיסי, עממי, אנטי-אינטלקטואלי, אבל אי אפשר להתכחש לעוצמה שהרגעים האלה יוצרים. אחת הסצינות היפות בתולדות הקולנוע הישראלי היא של איילת זורר טובלת במקווה ב"אהבה אסורה" של יוסי זומר. אני יודע שאם בסצינה הזאת לא היה נחשף עירומה של זורר הייתי שונא את הסרט וחושב שהוא מזויף ופחדני. מצד שני, אני מבקר גבר; אולי אני סתם מנמק באופן רציונלי את הסטיות הפרטיות שלי. מצד שלישי, ההתרעמות של קיצ'לס-אלקריב-דנון-קליין על העירום נראית לי מטרידה לא פחות.
========
לפני כשבוע חלקתי מונית עם מיכל אנסקי. היא סיפרה לי על סרט חדש של איתי לב בשם "צ'ה צ'ה צ'ה" שצולם באחרונה בצפת ושבו יש לה ולמרינה שויף סצינת עירום שבה הן טובלות במעיין. דינג דונג! מיד הסרט הזה הפך לאחד הסרטים שאני הכי מחכה להם. אתם תגידו שאני סתם גבר טיפש וחרמן. אני אגיד שזה כוחו הפתייני והארוטי של הקולנוע. הוא תמיד שם.
=========
בביקורת שלי על "סוף העולם שמאלה" יצרתי אנלוגיה בין אבי נשר ובין וולטר היל ודון סיגל. יש משהו מהם בנשר. זה הכי גלוי ב"זעם ותהילה" ו"דופלגנגר". משהו מבמאי הבי-מוביז האמריקאי נותר בנשר. לעתים הוא נחפז מדי אל שיאי הדרמה ומוותר על ההתפתחויות העדינות של הדמויות, על התהליכים. יש רגעים של זבנג וגמרנו. שוב, לא פעם זה עובד מצוין בצפייה אבל מתסכל בשלב הפרשנות. והכי משונה: מכיוון שקראתי שלושה תסריטים של נשר (את "הסודות" לא קראתי), אני יודע שזה לא קיים בתסריט, כך שזה תהליך שקורה או בצילומים או בעריכה. מהבחינה הזאת "הסודות" הפוך לחלוטין מ"אביבה אהובתי", אף על פי שהם עוסקים בעולמות סמוכים וברעיונות דומים. "אביבה" מצויר במכחול עדין-עדין של צבעי מים פסטליים, בניואנסים, ההתפתחויות מעודנות והשיאים לא פעם קורים בתוך הדמות, כמעט ללא אפיון חיצוני. ב"הסודות" הדרמה סוערת יותר, בוערת, יצרית. לפעמים זה בוער חזק מדי, רץ מהר מדי, מדלג על אפיזודות גדולות מדי. אבל העולם שבו מתרחש הסרט בנוי באופן נורא ברור, וכך גם הדמויות שבתוכו.
המהלך הנוכחי של נשר משונה למדי, אבל מרתק: במאי גברי מאוד, שעסק בגבריות, נוגע בנושאים נשיים. נשר אינו ג'יין קמפיון. אבל אם אני משווה את "הסודות" ל"מוכרחים להיות שמח" אני גם רואה שהוא יותר פמיניסט מג'ולי שלז, הבמאית-אשה הכי בולטת בארץ כרגע. העיסוק בעולמות נשיים הוא כמובן טריטוריה בעייתית לבמאי – אם אתה לא ג'ורג' קיוקור או הרברט רוס – לכן ביקורת על הסרטים של נשר ראויה ומוצדקת, וזוהי גם ביקורת שאורי קליין די מיומן בה בדרך כלל. אבל כשזה מגיע לאבי נשר הוא בכלל לא טורח.
=======
אורי קליין ומאיר שניצר הם מבקרי הקולנוע הכי טובים בארץ. שניהם גם בקיאים בקולנוע, בוודאי יותר מרוב עמיתיהם בעולם, וגם כותבים מצוין. הבעיה היא ששניהם גם עושים נזק עצום ועקבי לקולנוע הישראלי. מכיוון ששניצר עוד לא כתב ביקורת על "הסודות" אין לי עדיין ויכוח איתו, אם כי שניצר בדרך כלל שש אלי ויכוח (כשערכתי לפני כמה שנים פאנל שבו ניסיתי לקיים רב-שיח ולהבין למה מבקרי הדור הקודם כה שטמו את אפרים קישון, הוא בא להגן על עמדתו בשמחה ובלהט. אורי קליין סירב).
ביקורת קולנוע, מה לעשות, מבוססת קודם כל על הטעם האישי של המבקר. אין לי שום ויכוח עם זה שקליין לא אהב את "הסודות". זה טעמו, וזו זכותו. מה שמרתיע אותי היא הדה-לגיטימציה שהוא עושה לקולנוע של נשר. סתם לדוגמה: אחת הביקורות הכי ארוכות שכתבתי מימיי היתה על "מלהולנד דרייב" של דיוויד לינץ' – סרט ששנאתי. אבל לינץ' הוא יוצר שאני רוחש כבוד לפועלו גם אם אני לא מסתדר עם סרטיו. הביקורת שלי ניסתה להתייחס אל סרטיו כאל מכלול. פיענחתי את הסרט, ניתחתי אותו, התייחסתי ללינץ' כאל אמן, אך הוספתי שבעיניי זה סרט בלתי נסבל. אלה הם הרגעים המרתקים של עבודת המבקר – ההתפלמסות מול הקאנון. זה גם יוצר שיח ציבורי מרתק בין אוהבים לשונאים וגם הופך את הסרט לאירוע – אמנותי, תרבותי, ביקורתי. "הסודות" צריך להיות אירוע כזה: סרט חדש, מרשים, מפואר, רב נוכחות, של אחד מבכירי הבמאים הישראליים. גם אם שנאת אותו, תן לו כבוד – לא רחמים, לא הקלה, תתייחס אליו באופן ביקורתי ראוי. אני הרי יודע שקליין מסוגל לזה, לפחות כשזה מגיע ליוצרים שהוא מעריך. אבל קליין, כנראה, בז לנשר כשם שהוא בז לקישון, לכן בעיניו סרטיו לא ראויים להתעמקות. וזה, בעיני, פשע תרבותי בעל ממדים היסטוריים. מה שהביקורת הישראלית עשתה לקישון היה פשע, לא פחות. ביזיון. לא לזהות בזמן אמת את גדול הבמאים הישראליים ולאחוז עד היום בטענות המיושנות ההן, מתוך אליטיזם והתנשאות, זה כישלון אדיר. אני באתי למקצוע הביקורת כמעריץ של קישון, כאוהד "זעם ותהילה", כבקיא ב"גבעת חלפון", כחובב "כץ וקרסו", כמסמפט "חגיגה בסנוקר". נשבעתי לעצמי שאני לא אתן לזה לקרות במשמרת שלי. קראתי בשנות התשעים לבואו של קולנוע ישראלי צעיר ועדכני, שאלתי בקול איפה הדור שלי, למה הוא לא עושה סרטים, ייחלתי כבר למהפכה. ואז, משנת 2000, התחילו להגיע יוסף סידר, ופיצ'חדזה, ודורון צברי, וניר ברגמן, ורענן אלכסנדרוביץ', ותאופיק אבו וואיל, והאני אבו אסעד. וכשהעסק כאן קם לתחייה, גם שבי גביזון, שמי זרחין ואבי נשר קמו לתחייה וחזרו בשיא כוחם. ואני באקסטזה, כי בקדנציה שלי, בזמן שאני מדווח על התחום, נרשמת אחת התקופות היפות בתולדות הקולנוע המקומי.
ואז אני קורא את הביקורות ב"הארץ" ולא מבין באיזו מדינה הם חיים שם. הנה, זה קורה שוב. נשר, אכן, הוא אחרון במאי שנות השבעים שעוד מתפקד באופן צלול ומגלה הבנה מופלאה ביחס למדיום שבו הוא עובד ולקהל שאליו הוא פונה, והוא חוטף מקליין כאילו אנחנו עדיין בשנות השבעים ונשר הוא דוידזון, זהר וקישון שגולגלו לאחד.
התזה שלי נורא פשוטה, וממנה אני בא: אבי נשר הוא אחד מהבמאים הספורים שיכולים להיחשב הבמאים הגדולים של הקולנוע הישראלי. הוא הרוויח את הטייטל הזה בזכות "הלהקה", "דיזנגוף 99" ו"זעם ותהילה". מבחינתי הוא אוטר, שכל סרט שלו בוחן מחדש – ומעדכן – את התמות והמבנים העלילתיים שנבדקו בסרטיו הקודמים. לכן גם אם הוא יעשה סרט שלא אוהב, אתן ליצירתו את הכבוד ואבדוק את הסרט כפריט אחד מרצף פילמוגרפי שאני חושב שאף מבקר קולנוע לא יכול להתעלם ממנו, גם אם הוא סולד מכל פריט בו.
אורי קליין, למרבה האירוניה, הוא אוטריסט מובהק. אביו הרוחני הוא אנדרו סאריס. אני בטוח שאם רוברט אלטמן היה מנפיק סרט מביך (נגיד, "הנשים של ד"ר טי"), קליין היה כותב עליו מתוך התבוננות במכלול יצירתו. ביקורת אוטריסטית היא לרוב סלחנית יותר. היא מאפשרת נפילות ספורות בפילמוגרפיה של במאי שהוכיח את עצמו כיוצר עקבי. אבל נדמה לי שקליין בכלל לא סופר את נשר.
זה רחב מזה: קליין פשוט חמוץ לקולנוע הישראלי. מאז שנת 2000 מתחוללת כאן מהפכה מופלאה של קולנוע מקומי, של דור חדש ונפלא, של קשר הולך ומתהדק בין הקולנוע לקהל, והיחיד שלא חוגג אותה הוא קליין. הוא שונא את הסרטים של קישון (תהרגו אותי אם אני מבין איך זה ייתכן), הוא שנא את "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", אחד הסרטים המופתיים שנעשו כאן בשנים האחרונות, והוא בז ל"סוף העולם שמאלה". בכותבו מקאן השנה הוא התייחס ל"מדוזות", סרט מופלא לחלוטין, מרגש וחכם, באופן צונן וכינה אותו "סטודנטיאלי". למעשה, הסרטים הישראליים שקליין הכי אהב בשנים האחרונות היו "הביוגרפיה של בן" של דן וולמן ו"חלומו של הנרי" של איתן גרין. לאיתן גרין יש יופי של סרטים. אבל חוששני ש"חלומו של הנרי" אינו אחד מהם.
אני מבין שיש כאן טענה בעייתית מכיווני, שכאילו דורשת מכל המבקרים להתיישר לפי הטעם שלי, ואולי זה דווקא טוב שיש מבקר אחד עם טעם שונה ובלתי צפוי. או.קיי. אבל מה שקורה הוא שכבר שבע שנים הקולנוע הישראלי רק הולך ומתעצם, מבחינת הגיוון שלו והצלחותיו בארץ ובעולם, ורק קוראי "הארץ" לא יודעים על זה דבר.
והפעם הזאת אני יכול לומר לך: צודק ב 100 אחוז. אני חותם על כל מלה שכתבת כאן. אורי קליין הוא מבקר שאני רוחש לו המון כבוד, אבל ביקורתו על סרטים ישראלים בעת האחרונה היא בעייתית, בעייתית מאד. ואפריים קישון הוא אכן אחד מגדולי הבמאים שקמו לקולנוע הישראלי לדורותיו – וחבל שיש כאלה שלא מבינים זאת אפילו היום.
Sorry – a little off-topic, but for all of you who HAVE SEEN the Sopranos finale, check out Hillary Clinton's ad, announcing the winning song for her campaign.
http://www.hillaryclinton.com/?splash=1
Regardless of my political views, I wish our politicians will be able to take themselves as lightly, not to mention to be THAT in touch with pop culture.
אני חייב להגיד יאיר שלמרות המילים הפלצניות שאמורות להישמע מתוחכמות כדי שלא נחשוב שאתה סתם חרמן טעיתה, ולמען האמת זה שבסוף הכחשת שזה קשור לחרמנות רק אישר בפני שזה אכן קשור לחרמנות,
אני מצטער אבל למרות היותי גבר אני לא רואה תועלת בסיצנות עירום אירוטיות בקולנוע העלילתי,
הרי בשביל זה יש פורנו (ושם הסקס הוא גם אמיתי).
הבנתי את בעיקר כמה זה חסר תועלת ואפילו מעצבן כאשר הלכתי אם אחותי לסרט שלא היה לי מושג בכלל שיש בו סקס, וכאשר הגיעה הסצינה… טוב… בואו נגיד שקרה לי מה שקורה לכל גבר שרואה סצינה אירוטית,
וליד אחותי זה היה די מביך,
אם הייתי לוקח פורנו לא היה שום סיכון כי אני יודע שזה פורנו, בסרטים עלילתיים קשה לדעת!
תיקון טעות… בלי "את".
האחד – די לקשקש. בגלל שקיבלת זיקפה בסרט שהלכת אליו עם אחותך, אתה טוען שצריך להוציא את כל הסקס מסרטים שאינם פורנוגרפיים במובהק? זה נשמע לך הגיוני? אתה יודע על כמה סרטים גזרת עכשיו דין מוות?
ויאיר – "סצינת מקווה בלי עירום נראית לי התחסדות", מסכים איתך לחלוטין. אלא שסצינה כזו בדיוק היתה ב"סוף העולם שמאלה", לרותם אבוהב. אז לא שיש לי חלילה בעיה עם זה, אבל צריך להודות שאבי נשר כן מייחס בסצינות הללו חשיבות למראה החיצוני של השחקנית.
לא ראיתי עדיין את "הסודות" אבל אני רוצה להתייחס לביקורת שלך על אורי קליין.
כשאתה כתבת את הביקורת שלך על "מולהולנד", כתבת אותה מתוך מקום של הערכה והבנה של היוצר וסרטיו בעבר. אך כמבקר יש גם אוטרים שמותר לך לשנוא ולהתייחס אל מכלול סרטיהם כלא ראוי להערכה. אני לא בקיא בכל כתביך, אבל נראה לי שאוליבר סטון, טוד סולונדז וטוני סקוט נחשבים כך בעיניך.
אתה טוען שאתה לא בא להתווכח עם טעם של מבקרים אבל זה בדיוק מה שאתה עושה. אתה שוב ושוב מעלה באוב את היחס של קליין אל קישון וטוען "איך ייתכן שהוא לא אהב אותו". ביקורת קולנוע היא דמוקרטיה. כן, אפשרי שמבקר יבוז ליוצר מרכזי כמו קישון או נשר. אין לו שום חובה תרבותית, מוסרית או רחמנא ליצלן, פטריוטית כלפיו (הדבר שהכי מטריד אותי בטקסט שלך- כאילו בשם איזושהי אחווה ישראלית הוא חייב להעריך ולאהוב אותם).
חוץ מזה, אם להעמיד דברים על דיוקם, דומה כי ארבעת הסרטים האהובים על קליין בשנות ה-2000 הם "חתונה מאוחרת", "שנת אפס", "אור" ו"עטאש- צימאון" (הסרט הישראלי האהוב עליי בכל הזמנים, אגב). לשניים האחרונים הוא גם העניק כמדומני חמש כוכבים ב"עכבר העיר". הסרטים הללו מסמנים אמנם את טעמו המובהק של קליין לכיוון קולנוע אירופי-אינטלקטואלי-איכותי, אבל אי אפשר להאשים אותו בחוסר פירגון או בחוסר רלוונטיות.
אני מבין את התסכול שלך על קליין, אני בעצמי חווה את התסכול הזה שנים כשאני קורא את הביקורות שלו על יוצרים שאני מעריץ דוגמת אנתוני מינגלה ובעיקר שפילברג (עליו קליין נוטה מדי פעם לדבר כלוציפר של הקולנוע). אך יחד עם זאת הוא גם יודע לעיתים להתעדכן ולתת הערכה מחודשת ליוצרים מהם הוא הסתייג בעבר (זה קרה עם קובריק, שפילברג לפרקים והחל מהשבוע אפילו פינצ'ר). לך תדע, אולי הוא יאהב סרטים של נשר בעתיד.
אוף טופיק הזוי במיוחד…
מסתבר שרידלי סקוט עומד לביים סרט המבוסס על משחק הקופסא הפופלארי "מונופול" (!),
והוא יהיה מותחן קומי (!!),
וכבר הוצאו תפקידים לסקרלט ג'הנסון (!!!) וקריסטיאן דאנסט (!!!!).
http://www.rottentomatoes.com/news/comments/?entryid=428485
העם אפשר להכריז רשמית על מותה של המקוריות ההוליוודית?!
"קודם כל, ברמת התוכן והלוגיקה של הדמויות: מיכל ונעמי הן נערות מבתים דתיים, חוויית המקווה אינה זרה להן. הן כבר נכנסו ערומות למקווה מול נשים אחרות."
לא ראיתי את הסרט אבל הפסקה הזו
לצערי אינה נכונה, בנות רווקות אינן טובלות במקווה עד לילה לפני החתונה וגם אז הן עושות זאת מול הבלנית (הזקנה לרוב והלבושה!) ואין נשים אחרות ערומות, זהו רגע מאוד פרטי. חוויה זו בדרך כלל לנערות רווקות אמורה להיות מאד חדשה.
סתם בשביל הידע.
לא ראיתי את ה"סודות".
מבקרי קולנוע לא מדברים אלי ואין לי שום הערכה כלפיהם, או כלפי פועלם (מה לעשות, זה ככה).
את אורי קליין אני מעריך (כאדם) בגלל שהוא לא מהמתחככים וביקורתו אינה מושפעת מרמת הקשר (חנופה) שלו עם האובייקט המבוקר.
אורי קליין איננו ומעולם לא היה עוכר הסרט הישראלי.
מבדיקות שערכתי אצל חברי אקדמיה (אקרעים) כדי לרשום לעצמי אילו סרטים כדאי לי לראות במסגרת הנגלה הזו, יצא שהן ביחס ל"סודות" והן ביחס ל"מדוזות" אורי קליין מבטא דווקא את דעת הרוב.
יש לי דעה למה יאיר כותב את מה שהוא כותב בהקשר עם ה"סודות" אבל לא אומר אותה כאן. מביני עניין יכולים לנחש בדיוק כמוני.
אם לשאול מאורי קליין, אז דעתי על הפוסט הזה (נורא מעניין אתכם, הא) היא שהביקורת בפוסט היא ברמה סטודינטאלית, או ולמען הדיוק, ברמה של חוג לקולנוע ואין שום טעם להגיב אליה או לנסות ולקעקע אותה, מי שרוצה שיקנה.
ובלי להדגים אי אפשי לסיים.
"קודם כל, ברמת התוכן והלוגיקה של הדמויות: מיכל ונעמי הן נערות מבתים דתיים, חוויית המקווה אינה זרה להן. הן כבר נכנסו ערומות למקווה מול נשים אחרות. לכן הן די טבעיות בכל הקשור לזה. אנוק אינה יהודיה, זו כנראה טבילתה הראשונה במקווה. חוץ מהסתייגויותיה האפשריות של השחקנית מהעירום, גם הסתייגותה של הדמות מחשיפת גופן מול הנערות נראית מובנת: היא לא רגילה לסיטואציה ומרגישה מבוגרת, חולה ונבוכה מול נעוריהן."
הלו,, בן אדם,, בלי לראות את הסרט ברור שהמדובר הוא בשלוש נשים ערומות במקווה. שתיים (הצעירות) מצולמות בעירום מלא והמבוגרת מצולמת באופן שמסתיר את גופה (לא מודגש שום היסוס אצלה אלא רק אופן הצילום שונה) אבל ברור שהיא ערומה. אז אם בסופו של דבר בסציהנ עצמה היא כן ערומה אז איפה הביטויי להסתייגות? הרי הבנות בסרט כן רואות אותה ערומה וזה רק אני הצופה שלא רואה. אז המשפט הפלצני היה צריך בעצם להכתב כך. הצופים בקולנוע רגילים לראות נערות ערומות במקווה והבמאי יודע שהם רגילים אז הוא מראה להם אבל הבמאי גם יודע שהצופים לא רגילים לראות נשים מבוגרות במקווה אז בגלל זה הוא לא מראה להם את הקשישה בערום מלא. אתה מצליח להבין את השטות ברוך?
רוה לסתום: אתה חמוד, איך אתה כותב יפה על סרט בלי לראות. כמה זמן זה היה חוסך לי אם הייתי גם מצליח לעשות את זה. אבל בכל הקשור לאקדמיה: אורי קליין והאקדמיה הם כמעט היינו הך, שומרי סף של איזשהו אידיאל קולנועי מיושן שמעדיף את צפל על פני דוידזון.
לפחות בנוגע ל"מדוזות" אני מסכים עם האמרה "סטודנטיאלי" של קליין. הסרט בהחלט יפה לעין אבל הדמויות בעיני לא היו מפותחות והיו חד מימדיות לדעתי. כל הסיפורים לא התגבשו בעיני וכאילו היה חסר להם "בשר". הוא סרט מאד נעים לעין ומהנה אבל הוא לא הצליח לחדור לגמרי לליבי (למרות כמה סצינות שבהחלט נגעו). יחד עם זאת הפרשנות שלי למילה "סטודנטיאלי" היא לאו דוקא שלילית, ככלות הכל מדובר בסרטם הראשון והפוטנציאל שם. אני מניח (מקווה) שהסרט הבא של קרת וגפן יהיה מהודק יותר עם דמויות עגולות יותר ולא אוסף של דמויות וסיפורים שלא הצטברו, אצלי לפחות, למשהו עמוק באמת.
ווי, אסף, חסכת לי כתיבה 🙂
(זה לא אומר שלא אוסיף משהו בשעה ובעירנות קצת יותר נורמליות)
עוףטופיק: מעניין לראות איך תוך שעתיים המוני בלוגים דיווחו על הבמאי החדש של הבונד הבא, ממש תיעוד של התפשטות ידיעה.
אני מוכרח לומר, נהניתי מהסרט, אבל אני מסכים יותר עם הביקורת של אורי קליין משלך. נעשים כיום יותר סרטים ישראלים ויותר סרטים ישראלים טובים, אבל אתה תקוע בגירסה שלך על תיאוריית הפריחה הקולנועית.
בגלל זה אתה מהלל סרטים בינוניים בעלי פגמים רבים כיצירות חשובות רק בגלל שהם מתאימים לסיפור שלך על הקולנוע הישראלי ("הסודות", "הבועה", "אדמה משוגעת", "אביבה אהובתי", "נו אקזיט" וכל סרט שיוסף סידר עשה).
בעוד שאתה מאשים את קליין בדה-לגטימציה לאירועים קולנועיים חשובים, אתה עושה דבר דומה לסרטים ישראלים שאתה לא אוהב ומייצגים עבורך חזרה לאחור – למשל "ידיים קשורות" ו"מחילות".
ניקח לדוגמה את "מחילות", סרט גרוע עם אמירה פשטנית, אבל יש בו מספיק מרכיבים קולנועיים מעניינים לדון בהם. בקלות אפשר להפוך אותו ל"אירוע". אירוע מורכב יותר מהצהרה שהוא הסרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים.
לגבי סצינת העירום במקווה, היא למעשה מחולקת לשני סצינות – מחוץ למים ובתוך המים. מחוץ למים באמת רואים שהבנות הצעירות אינן מתביישות ביניהן ומול המצלמה בעוד שאנוק כן. אחרי שנעמי מספרת סיפור על אימא שלה כולן נכנסות למים ערומות. השוט הבא – זווית גבוהה במיוחד של 2 הבנות, על מנת שנוכל לראות אותן שוב, אל תוך המים הצלולים, 2 זוגות שדיים ו2 איברי מין. השוט הבא הוא של אנוק, אבל הוא מצולם מזווית ישרה, מעל המים, כדי שלא נוכל לראות חלקי גוף. הבנות כן רואות אותה כבר, היא לא מתביישת מולן, אבל הקידוד מול המצלמה הוא כאמור שונה. למה? כדי שאנחנו נוכל לראות את שתי הצעירות ערומות עוד פעם, והפעם מקרוב יותר, מלמעלה, אחת ליד השנייה, ליצירת תמונה אסתטית כמעט לחלוטין (אם לא גדלי השדיים השונים מעט). זהו פריים שמטרתו לגרות את הצופים הגברים, אין לו צידוק ריאליסטי (בשביל זה היתה הסצינה הקודמת).
עוד דוגמה – בסוף הסרט נעמי חוזרת לצפת בשביל החתונה. בשלב הזה היא אמנם גרה לבד, אבל לא חזרה בשאלה. אבי נשר האוטר בחר להלביש אותה בחולצה דקיקה דרכה מזדקרות פטמותיה. למה? אני אמור להבין שהיא אמנם שמרה על אמונותה ומצוותיה, אבל אחרי קריאה מדוקדקת בתלמוד ובמשנה היא גילתה שאין איסור פטמה?
ד"א, למיטב ידיעתי קליין החל לכתוב אחרי שקישון הפסיק לעשות סרטים (כלומר אחרי 78).
רוה ליובל: אה, זה הבד? חשבתי שזו הצינה הצפתית. וגם אני התחלתי לכתוב (הרבה) אחרי שקישון הפסיק לכתוב סרטים. אבל טקסטים של קליין על סרטיו פורסמו. דעותיו ידועות.
אורי קליין כתב עוד בעיתון "דבר" בשנות השבעים. ובכל מקרה, זה לא משנה אם הוא התחיל לכתוב לפני או אחרי שקישון הפסיק לעשות סרטים כי ניתן לגבש דעה גם על מה שהיה קודם זמנך כמבקר.
כמובן שמבקר מתייחס לסרטים שיצאו לפני שהתחיל לכתוב. הכוונה שלי היתה שמקריאת הפוסט נדמה כאילו קליין (ושניצר) הם האנטי-קרייסט של הקולנוע הישראלי, המחכים לעלייתו של מלאך הקולנוע הטוב, הNEO התורן במטריקס הישראלי, רק כדי לחסל אותו בביקורות לא ענייניות.
אם אבי נשר יחליט בעקבות הביקורת הרעות נגד "הסודות" שנמאס לו מקולנוע והוא עובר לשוויץ, אז את האשמה או הקרדיט אפשר לתת לקליין (בין השאר). אבל את היחס המזלזל לקישון בזמנו אי אפשר לתלות במבקר שהחל לכתוב שנה אחרי (79) הסרט האחרון שלו. את החיסול של קישון ביצעו אחרים.
יאיר, הצינה הצפתית כנראה מאוד סלקטיבית בהשפעתה ומעדיפה נשים צעירות.
רוה ליובל: אנסה להיות טיפה בהיר יותר. אני לא מאשים את קליין ואת שניצר שהם עצמם גירשו את קישון מהעיר בלפידים ומטאטאים. המבקרים מהדור שקדם להם אשמים בכך. אבל בביקורותיהם שניצר וקליין מייצגים בעקביות את ההתנשאות הקולנועית שהיתה אופיינית למבקרי שנות השבעים והם ממשיכים, גם בדיעבד, לסרב ולראות את גדולתו של קישון.
עדכון: שניצר כותב היום על "הסודות".
3 כוכבים. אוהב את אדיר מילר (כמוני) ואת צפת המצטלמת.
2 היי לייטס (אבל יש עוד):
"חולשתו של הסודות נובעת קודם כל ממופרכות הענף הצרפתי בעלילה…."
…
"…נעמי בפירוש מוותרת על האמונה. שהרי מיכל היא מיכאל בלי האל.
"אבל מרידה באל… למרות האתגר הפילמאי הכרוך בכך אינה הנושא המיידי של 'הסודות'. היא רק הטרמפ שתופסים עושי הסרט בדרכם לטפל בהתרגשות הלסבית, התרגשות שעל פי המדווח אתמול בעמודי החדשות, דבקה גם בקופות לממכר כרטיסי כניסה לסרט".
* * *
מקווה ששניצר, שלא אוהב לראות את כתביו ברשת, יקבל את הציטוט ברוח טובה.
אני, כידוע, מסכימה עם דעתו על הסרט.
http://www.notes.co.il/dvorit/33248.asp
ממה שאני מבין מהביקורת של קליין על סצנת המקווה זה נשמע מאוד הגיוני – לא הבאת את הביקורת במלואה בפוסט שלך. הוא לא התייחס רק לעירום אלא גם לדיאלוג שהנשים ניהלו מוקדם יותר בו ארדן מצהירה שהיא מתביישת כיום בגופה המזדקן. בהקשר הזה, הבחירה של נשר להתבייש יחד איתה ולא להראות את גופה בעייתית בהחלט מבחינה אידאולוגית.
אני חייב לומר שקליין עוד לא איכזב אותי עד היום. כאשר הוא נותן לסרט 3 וחצי כוכבים ומעלה אני יודע שזה בטוח ללכת אליו. לעומת זאת אני יודע שיש במאים שאני אוהב, וודי אלן למשל, שקליין מתעב וזה בסדר. לא ראיתי את סוף העולם שמאלה, גם לא את הבועה, בגלל הביקורות של קליין. ברוב הפעמים שהלכתי נגד הביקורת שלו – נאלצתי בסוף להסכים איתו. בקיצור, אחד המבקרים החביבים עליי.
אני אוהב את הכתיבה כאן בד"כ אבל מה לעשות, כבר נפלתי עם כמה סרטים שהומלצו כאן.
רוה לש"ג: זה מעולה. למצוא מבקר שאתה מסונכרן אליו בטעם זו מתנה, או מבקר שאף עוזר בעיצוב הטעם. הוויכוח שלי אינו על הטעם, אלא על הגדרת התפקיד. אני כמובן מצטער ששלחתי אותך בהתלהבות לסרטים שלא אהבת אבל מבקר הוא לא רק כתב צרכנות הממליץ איזו קערת חרסינה עמידה יותר במיקרוגל וניתנת לשטיפה במדיח ולכן שווה להשקיע בה את הכסף. הוא גם, לפעמים. אבל לא רק. הוא גם צריך לתת תמונת מצב רחבה על מה שקורה בסצינת הקולנוע המקומית, ולפענח אותה מבחינה תרבותית, אידיאולוגית. אני יודע את זה, כי זה מה שאורי קליין היה עושה כשאני הייתי נער והתחלתי להתעניין בביקורות קולנוע. אז אולי עורכיו כבר לא מעוניינים בניתוחי-חתך משמימים, ואולי הוא עייף מזה, ואולי סתם לאורך השנים פיתחתי טעם ועמדה עצמאיים משלי ואני פשוט נהנה להתווכח עם הדור שאני גדלתי והתחנכתי עליו. בכל מקרה, זה חסר.
אולי קצת קטנוני אבל זכור לי דיון שהיה פה בו טענת שפריחת הקולנוע הישראלי החלה עם "ההסדר" ולא עם "חתונה מאוחרת" והנה, שוב לא הזכרת את דובר קוזאשווילי בין הבמאים הבולטים של הדור החדש. יש לך משהו נגד האיש או סרטיו ?
רוה לעדן: להפך! אני חושב (ומקווה) שהוא עוד יתבלט כאחד הבמאים הגדולים של ישראל, ואני מפנטז שהוא יוציא את גרסת הבמאי של "מתנה משמים" כדי שנראה בדיוק מה קרה שם בדרך בין תסריט מרשים ופרוע וסרט שקצת איבד כיוון ויצא משליטה. ולמה הוא ברשימה? שכחה על רקע גזעני. כתבתי פיצ'חדזה ושכחתי את קוסאשווילי. הגרוזינים, יו נואו.
רק רציתי להגיד שבימים האחרונים יש בי תחושה גדולה של אי נוחות כאשר אנו דנים ב"גוף עבודתו" של אורי קליין, מותחים עליה ביקורת (לטעמי חלק מהביקורת מוצדקת, וחלק אחר לא), אבל האיש עצמו שותק. הוא מחובר לאינטרנט ? הוא מחובר בכלל לשיח המתנהל כאן בפרט, ובמרחב הקולנועי הישראלי הוירטואלי בכלל לגבי כתיבתו/כתיבה ביקורתית בכלל ? למה הוא שותק ?
ובלי קשר, אהבתי את "חלומו של הנרי", ואת שאר סרטיו של גרין (רק את "לנה" לא ראיתי), ואני מאוד שמח שיש לו סרט חדש "על האש".
רוה לאיתן: אני יודע מניסיון העבר שקליין לא אוהב להתווכח על ביקורותיו. הזמנתי אותו בשני מקרים שונים להשתתף בפאנל שהנחיתי ופעמיים הוא סרב. או שהוא סתם סולד ממני באופן אישי. בכל מקרה זאת נראית אסטרטגיה עקבית. אם יחליט להשיב, כאן בתגובות או אליי במייל, כמובן שאפרסם את דבריו. אבל אני בספק. ואולי הוא צודק. יש משהו מיתי בדיון סביב ישות כה סמכותית שלא מספקת תשובות ונותנת למילים שלה לעמוד בזכות עצמם.
אני רוצה להעלות כאן איזו שאלה ובבקשה אל תנסו להרוג אותי.
האם לדעתכם יש איזשהו קשר בין כך שהרשימה המרשימה המוזכרת למעלה של יוצרי שנות ה-2000 מורכבת מגברים בלבד (נכון נכון, היו כמה נשים, ואפילו קרן ידעיה, אבל תסכימו איתי שהן מיעוט), לבין כך ש"המתח הארוטי" שהקולנוע אמור להבטיח לנו הוא בעצם רק אותן נשים צעירות ויפות שלכולם בא לראות ערומות..? האם יש קשר לכך שגם אם במאי מתבגר ומזדקן הוא ממשיך לספר את אותו הסיפור בדיוק על בחורות בנות 22?
מה עם איזה מתח אירוטי מסוג אחר?
ובעצם, אולי מה שאני מנסה לומר הוא שהשאלות שיאיר מעלה כאן על החרמנות הגברית והעירום בקולנוע לא יכולות להיות נידונות במנותק מההקשר, וההקשר הוא שאנחנו חיים בחברה לא שיוויונית. ובתוך זה הדיון ממוקם.
רוה לאביטל: לא לגמרי הבנתי מה את מנסה להגיד. שאם הקולנוע יהיה יותר שיוויוני אז…. אז מה? יהיה פחות מתח אירוטי? יותר מתח אירוטי עם גברים? ("חסד מופלא", עמוס גוטמן). יותר מתח אירוטי עם נשים מבוגרות ומכוערות? ("ימי חמסין" של אולריך סיידל). או פשוט יותר גיוון? אולי הבעיה היא לא עם הבמאים, אלא עם הצופים. ואם זה עם הצופים, אז הבלוג הזה קטן מלהכיל את הדיון הזה. בכל מקרה, לא יודע עם במאיות נשים יביאו את הגאולה, לפחות לא הבמאיות הפעילות כרגע: סצינות העירום הכי מרשימות בשנים האחרונות היו ב"אור" של קרן ידעיה, והסרט הישראלי הכי שונא נשים שראיתי בעת האחרונה היה של ג'ולי שלז.
ואני לא מתכוונת שהקשר הוא שגברים מציגים סיפורים לא עמוקים או שוביניסטיים. בכללל לא. אני מאוד מעריכה את הסרטים שנעשו.
אני מתכוונת למשהו אחר לגמרי, לקשר רחב בהרבה.
אני דווקא בעד סצינות במקווה. זה לוקיישן קסום וסקסי. אלא שב"הסודות" הוא קצת מוצא מהקשרו – הטבילה בסרט היא אקט לא טבעי ולא שייך, ויחד עם זווית הצילום ההיא, הוא נראה כמו הזיה חילונית דוסי-לסבית. סצינת המקווה ב"אהבה אסורה", לעומת זאת, היתה מוצלחת בגלל שההקשר שלה היה נכון: טבילה במקווה היא פרומו למעשה אהבה.
אביטל, אני מסכים איתך במאה אחוז, אבל אני לא חושב שהבעיה היא ישראלית, אלא כלל עולמית. וכמו שבשאר העולם נשים מתיישבות לאט בכסא הבימוי, כך יהיה גם בארץ (הגיע הזמן שקרן ידעיה תנפק לנו עוד סרט, לא?). אנו חיים בחברה לא שיוויונית, זה נכון (אני לא מבין למה אשה בתפקיד ניהולי מקבלת פחות כסף מגבר שממלא את אותו תפקיד בדיוק), אבל אולי חלק מהתשובה טמון בדרך שבה שאלת את השאלה: למה "בבקשה אל תנסו להרוג אותי" ? למה את מפחדת להגיד את שבלבך ? נשים, כמו גברים, צריכות להגיד דברים ללא מורא. אז יהיו לנו יותר במאיות בפרט, ועולם עשיר יותר בכלל.
אביטל: שכחת את שירה גפן, ש"מדוזות" שלה (נו טוב, וגם של אתגרה), הוא הדבר הכי רחוק מארוטיקת הציצים של אבי נשר.
בעניין אורי קליין ומאיר שניצר:
לא גדלתי עליהם, או על שום מבקר קולנוע אחר. את האהבה שלי לסרטים פיתחתי באופן עצמאי לחלוטין, דרך הקולנוע והטלויזיה. אולי זו הסיבה שלא אזהה אימפרסיוניזם של הגל החדש גם אם יתנגש בי מאחורה. מצד שני, אני לא מסוגל לקרוא את הביקורות של שני הסנסאים הנ"ל ולהשכיל מכיוון שאני תמיד מפחד שיהרסו לי את הסרט. זה לא רק עניין הספוילרים שהשניים די נמנעים מלהזהיר מפניהם (או, באמת הרגשתי שהרצון לגלות לבד מה קורה בסוף הורס את החוויה), אנחנו פשוט לא מדברים באותה שפה.
לא אכפת לי מיחסי גברים-נשים בקינג קונג, באתי לסרט בשביל האפקטים. לא מעניין אותי הניימדרופינג העקבי מאחר ולפחות חצי מהשמות לא אומרים לי כלום. מצטער אם אני יוצא הדביל, אבל לפעמים עדיף להגיע לקולנוע בור, מאשר לצפות בסרט דרך משקפיים של מישהו אחר, כאשר כבר יש לי ניתוחים שונים בראש. כשכתבתי ביקורת על "המבוך של פאן", הפרדתי במכוון בין החלק הביקורתי (שנאתי את הסרט, אגב), לבין שלב הסאבטקסט שמצאתי מדהים בעומקו. שתי ביקורות בעמוד אחד, הראשונה לצופים לעתיד והשניה לצופי העבר.
הבעיה שלי היא לא ששניצר וקליין בוחרים לשתף את הקוראים בידע הנרחב שלהם. להפך, זו ברכה שראוי להשתמש בה. הבעיה נוצרת כאשר אי אפשר להפריד בין הביקורת לבין הניתוח וכאשר יש תחושה של דווקא. כאילו המבקר מחפש להיות זה שיקטול את הסרט, או לתפקד כמחנך של תעשיה שלמה. לצערי, במעט הביקורות של השניים שכן קראתי, זו בדיוק התחושה שקיבלתי.
(זו דעתי האישית, כמובן)
אני דווקא חושב שדקות הסיום של "הסודות" הם דווקא חלשות יחסית כי לא קניתי את אניה בוקשין(שהייתה טובה עד לחלק זה) בתור הלסבית הזועמת על לקיחת אהובתה. ואני דווקא חושב שחלק הצרפתי בסיופר מעניין יותר, לפחות מבחינה תסריטאית. אני גם חושב שאדיר מילר נראה כשחקן טוב על רקע החולשה של הגברים האחרים בסרט, בעיקר ספי ריבלין שלא נראה אמין לשניה. השחקניות עושות עבודה טובה ללא יוצאת מן הכלל. ובגדול- אני חושב שהבימוי הרבה יותר טוב מהתסריט.
יאיר, יש למדונה (זמרת שאני די מתעב, אגב) שיר שנקרא "How does it feel for a woman". אם יהיו לנו יותר במאיות, נוכל לקבל מושג, בין היתר, על האירוטיקה מנקודת מבט נשית. דוגמא קיצונית לכך הם סרטיה של קתרין ברייה (במאית צרפתייה די בלתי נסבלת, אבל תודה שיש בסרטיה נסיון להראות מיניות אחרת). או אם להשתמש בדוגמא של יובל (תגובה 12), אם אבי נשר היה אשה, בחירת זויות הצילום בסצינת המקווה היתה אחרת. ודווקא סצינת המקלחת ב"אור" גרמה לי אי נוחות. הרגשתי פלישה לא נחוצה למרחב פרטי, וההוכחה לכך בעיניי היתה שהשוט נמשך ללא צורך ונחתך בצורה שרירותית (אבל הסרט בכללותו חתך אותי לגזרים).
יאיר, לא התכוונתי להגיד שדווקא במאיות נשים יביאו את הגאולה.
רציתי לומר שהדיון על עירום בקולנוע חורג משאלות אסתטיות כי הוא מתקיים בתוך מצב רחב יותר, מצב של אי- שיוויון בין המינים. ולכן זה קצת לא פשוט לדון בזה.
ותודה לאיתן החכם.
בדרך כלל אני לא מגיב פה, אבל הפעם אני חייב.
בתור קולנוען צעיר, גיבשתי עמדה מאוד ברורה כלפי מה אני חושב על הקולנוע הישראלי היום, ומה הדור שלי צריך לעשות כדי לשפר אותו.
אני חושב שמבקרי קולנוע כמוך, יאיר, חוטאים. אתם חוטאים כי אתם מעודדים סרטים כמו "סוף העולם שמאלה", "אביבה אהובתי" ו"הסודות". סרטים אלה הם סרטים שנעשים תוך זלזול מוחלט בקהל, ותוך זלזול בטעם הסיפורי של הקהל.
את "הסודות" לא ראיתי עדיין, אבל אני יודע פחות או יותר על מה הוא מספר. הוא נכנס לרשימה האינסופית של הדרמות הכבדות שיוצאות כאן, שיצאו לכולם מהאף. אנשים כמו אבי נשר או שמי זרחין היו יכולים לצאת מהשגרה המשעממת הזו של דרמות קורעות לב שעוסקות בדוסים/הומואים/ משפחות מפורקות/ מחלות סופניות, אבל הם בוחרים בכל פעם מחדש לא לעשות זאת, ולהראות לנו את אותה מלודרמה שכבר נמאס לנו ממנה כל כך.
אני חושב שהקולנוע הישראלי משווע למקוריות סיפורית. את המקוריות הזו בקושי אפשר למצוא פה היום. דני לרנר היה פורץ דרך מהבחינה הזו, ולא משנה מה טיב הסרט שהוא עשה. עצם העובדה שהוא עשה משהו מתוך נקודת מבט של לעשות משהו עם סיפור מקורי שטרם סופר כאן, לא להיכנע לנורמות המזעזעות של המלודרמות המשעממות, עצם זה קונה לו את הזכות להיקרא פורץ דרך ולהיות מוערך.
כשאתה הולך היום לערב סיום של מגמות קולנוע בתיכון, אתה רואה את השורש של הבעיה- 90 אחוזים מהסרטים הם דרמות קורעות לב על הנושאים שמניתי לעיל. כל אחד בטוח שהוא עושה את הסרט הכי מקורי בעולם כי זה משהו שבא מתוכו, ושוכח שיש גם קהל בעסק ושלקהל נמאס מהמינון הבלתי נסבל הזה של הדרמות ללא שום מקוריות עלילתית אמיתית. סרטי התיכון הם מיקרוקוסמוס של הבעיה עם הקולנוע כאן בארץ.
ובחזרה למה שכתבת- אמנם נעשתה מהפכה בקולנוע בארץ, בזה אין ספק. אני חושב שהבמאים הפופולאריים היום כמו אבי נשר, שמי זרחין וכו' הם לא במאים רעים, והסרטים שלהם לא רעים בשום אספקט חוץ מהסיפור. הצילום, העריכה, המשחק, כל אלה נוטים להיות מוצלחים. אבל הסיפור הקלישאתי מרתיע אותי ועוד רבים מאוד בכל פעם מחדש, ואני מאמין שזה תפקידו של הדור שלי לעשות את המהפכה האמיתית, ולשדרג את הקולנוע פה לכזה שלא יפחד להתעסק בעוד ז'אנרים, לספר סיפורים מקוריים באמת, ולהדהים באמת את האנשים ולא רק את מבקרי הקולנוע הספורים.
ועוד דבר- בהמשך למה שאמרתי קודם, המרחק בין אפרים קישון לבין אבי נשר הוא מרחק של שמיים וארץ.
קישון היה גאון אמיתי. הסרטים שלו הם מה שהקולנוע הישראלי המודרני צריך לשאוף אליו. הוא עשה דרמות אמיתיות, מקוריות באמת. הוא עשה קומדיות גאוניות, הוא עשה סאטירה עם אמירה חברתית ופוליטית. הוא עשה סרטים שהיו שילוב גאוני בין ז'אנרים שונים, הוא לא פחד מלספר סיפור מקורי עד כדי השתאות, הוא לא חשש מלהיות מקורי. הקולנוע שלו לא היה מיינסטרים בשום פנים ואופן. ואילו אבי נשר ושמי זרחין, הם עושים סרטים שונים לגמרי- סיפורים בנאליים, משעממים וצפויים.
רוה לאייזאק: וואו. It's 1969 all over again. גם אז קמה קבוצת קולנוענים שקצה ב"איי לייק מייק" וב"סלאח שבתי" ו"שני קונילמל" ורצתה קולנוע "סיפורי אחר" פחות קלישאתי. וכך נוצרו "השמלה", "מקרה אשה", "האשה בחדר השני", "שלום תפילת הדרך". ושוב היתה מלחמה כזאת בסביבות 1979, כשקבוצת קיץ מאסה בדוידזונים ובזילברגים ורצתה קולנוע אחר. והם יזמו את הקמת הקרן. ואני קורא: אחים! הרי כולנו יכולים לחיות יחד. אתה שוכח אייזאק שעד לפני שבע שנים אם היית עושה סרט ישראלי כלב מצורע לא היה משוטט לתוך האולם. ועכשיו אנחנו במצב בו אנשים מסתובבים שבורי לב אם הסרט שלהם לא מגיע ל-300 אלף צופים. מקיצוניות אחת לשניה. מדינה מטורפת. דני לרנר עשה דבר נפלא. איתי לב ב"5 דקות בהליכה" גם. יובל שפרמן ב"הדברים מאחורי השמש" גם. פיצ'חדזה ב"שנת אפס". תאופיק אבו ווייל ב"עטאש". והרצון ליצור אלטרנטיבה סיפורית לא צריך לבוא במקום, אלא בנוסף. צריך סרטים שיגיעו ל-150 אלף צופים ומעלה, שייפנו לקהל הרחב. וצריך את האלטרנטיבות. אבל זה יהיה מופרך – ולא הגיוני משום בחינה, אמנותית, כלכלית – לצפות שסרט אלטרנטיבי יביא 300 אלף צופים. הרי יש סיבה למה קוראים לקהל הרחב "הקהל הרחב". אחת הבעיות של היוצרים בארץ, ושל הקרנות, ושל המפיצים היא האופן בו הם מגדירים הצלחה. כאילו יש רק סוג אחד של הצלחה. אני מעריך, למשל, ש"מדוזות" יביא לבתי הקולנוע כ-70 אלף צופים. זה סרט לא קל ל"קהל הרחב". מאתגר, צריך להפעיל בו את הראש, להשלים פערים, לשאול שאלות. אם מישהו יראה בנתון של 70-80 אלף צופים לסרט הזה כשלון – שהרי כבר לא סופרים כאן סרטים אם הם לא הגיעו ל-300 אלף – אקרא לו אידיוט. זו תהיה הצלחה עצומה. אה, ואגב: "אביבה אהובתי" היה קלישאתי? אני מקווה שאתה לא תסריטאי כי זו פרשנות מעט מצערת למי שאמון על תסריטאות. הרי הסרט הזה בנוי כולו הפוך. נכון שמבחינה חיצונית/בימויית הוא נינוח, נעים סבר, נגיש לחלוטין לקהל מכל סוג, אבל הוא ממש לא מספר את הסיפור המלודרמטי הבנאלי והצפוי.
מכל הטקסט כאן למעלה, הייתי רוצה להתייחס דווקא לקטע שמתחת לקווקוו האחרון. זאת מכיוון שהדיון על הביקורת של אורי קליין, ממש כמו ה"סודות", לא נתפסו כאירוע בעיניי.
ואז בא הקטע האחרון והזכיר לי כמה עוד יש לי ללמוד, ואיפה אני יכול ללמוד לפחות חלק מזה. אז תודה יאיר, היה שיעור מרתק.
אה, ורציתי לומר לסטיבי ואסףטיבי – אתם משוגעים (למרות שאני מסכים עם חלק מהדברים). אבל בטח יהיה פה דיון כיפי יותר כשיגיעו המדוזות לקולנוע…
יאיר,
אני דווקא כן תסריטאי. אני לא אומר ששמי זרחין לא יודע לכתוב תסריט. אני אומר שהוא מתעצל לספר סיפור אחר ושונה. כשצפיתי באביבה אהובתי- בתור צופה- הרגשתי שהוא מתעסק עם נושאים שהם לעוסים מאוד מאוד מאוד מאוד בקולנוע הישראלי. ועל זה אני מדבר.
ואם תרשה לי אנקדוטה יאיר- בפסטיבל דימונה השנה היתה סדנה עם שמי זרחין. הצבעתי ובתקווה להתקיל אותו, שאלתי למה לכל הרוחות עם הכישרון הקומי- שברור שיש לו מהתסריט של אביבה אהובתי- הוא לא כותב קומדיה ובוחר לכתוב עוד דרמה קורעת לב על משפחה מפורקת. שהרי, הוא כבר עשה סרט אחד כזה. אז למה לא לעשות משהו אחר?
בתגובה אמר שמי שלפי דעתו, אביבה אהובתי זו קומדיה. תקרא לזה תשובה יפה, אני קורא לזה התחמקות מאחריות.
רוה לאייזאק: טוב, בעולם האריסטוטליאני "אביבה אהובתי" הוא אכן קומדיה. בלי קשר לכמות הבדיחות, או עצם קיומן, פשוט מבחינת חוקיות העלילה. אבל למה אתה מנסה לכפות על זרחין לעשות סרטים שאתה רוצה לראות במקום אלה שהוא רוצה לעשות (ועם 300,000 צופים אני מניח שגם יש לזה קהל)? דמיין שבפסטיבל דימונה/שדרות של עוד חמש שנים תעמוד אתה בראש סדנה עם סרט הבכורה שלך. פילם נואר מפותל, תודעתי, מנתץ חוקים, יפהפה וחכם, עם סוף פתוח. ויקום תלמיד ויגיד לך "אתה, עם כל הכשרון שלך בהעמדת סצינות וכתיבה, למה לא תעשה איזה סרט מתח נורמלי, ליניארי, שהחבר'ה יוכלו ליהנות ולא איזו הפלצה פילוסופית". ואתה תענה לו "לפי דעתי זה בהחלט סרט מתח נורמלי לחבר'ה". והוא ירוץ הנה לבלוג ויכתוב "האייזאק הזה מתחמק מאחריות".
בשולי העניין: אני דווקא נזדעקתי למראה המילים "אורי קליין" ו"כותבים מצוין" באותו המשפט. אולי נשמטה משם המילה "לא"?
יאיר, בלי שום קשר לאיש ודעותיו (התמוהות והמבריקות לסירוגין, לטעמי), באמת שאני מתקשה להבין איך אפשר לומר על אורי קליין שהוא כותב מצויין. מדובר בכותב שממחזר עצמו לעייפה מבחינה מבנית ומילולית, משתמש שוב ושוב באותם ביטויים שחוקים וחלולים שהוא עצמו המציא ("צביון כמעט מופשט" וגו'), ובאופן עקבי אינו מפריד בביקורותיו בין עיקר (טיב הסרט ומשמעויותיו) לתפל (36 סרטים צרפתיים מ-1952 שהסרט היה עשוי להזכיר לו הוא רק היה סרט אחר לחלוטין). וזה עוד מבלי לדבר על הפומפוזיות שמלווה רבות מביקורותיו.
איש קולנוע (ותרבות באופן כללי) מבריק וידען – ללא ספק.
כותב מצוין – אולי פעם. כיום הוא לא יותר מחיקוי של השתקפות של צל של כותב בינוני.
_______________________________________
בעניין אחר לחלוטין: אני סקרן לדעת מה היו הטיעונים של שניצר נגד קישון, הקולנוען הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים לדעתי. גם אשמח לשמוע מה הוא כתב על "מסעות ג'יימס" (סרט שבו רענן אלכסנדרוביץ, שסומן כבמאי מחונן כבר ב"מרטין" הדוקומנטרי, מיצב את עצמו בתור יורש פוטנציאלי לקישון).
תוכל לפרט?
יש לך איזה פורום על סופה של "הסופרנוס" נכון ? איפה ? רציתי לכתוב לך שם משהו.
רוה לאהרן: כאן.
הפוסט הזה הוא המשך ישיר לכל מה שקורה כאן בזמן האחרון. יש פה מסע של מבקר קולנע (יאיר) שמבקש בכוח להוכיח לכולם שהם טועים (מדוזות, סרט בסדר במקרה הטוב, וסרטיו האחרונים של אבי נשר שחבל בכלל לכתוב עליהם משהו שקשור לקולנע איכותי).
אני מעריך שבקרוב יאיר יתחיל במסע הצלב האחרון לשכנע את כולם למה הוא לא צריך לאכול את הכובע בקשר לבופור.
הקרבה שלך לאנשים אותם אתה מבקר צורמת קצת.
ממתי מכירת כרטיסים גדולה (סוף העולם שמאלה, אולי הסודות) הינו פרמטר מגדיר לקולנוע איכותי? רשימת שוברי הקופות בארץ ובעולם כוללת בדרך סרטים כמו "משימה בלתי אפשרית", "הנרקוד" ועוד אוסף סרטים שבכלל חבל בכלל להזכירם. אז נכון יש גם מקום בקולנע הישראלי לסרטים שפונים לקהל הרחב ולא מבריקים מבחינה קולנועית כמו סרטיו של נשר אבל עדיין אין מקום שהרצון שלנו בכך שהקולנוע הישראלי ימכור יותר כרטיסים בארץ יבלבל אותנו בדרישה הראשונית לקולנע טוב איכותי, מרשים, יפה ועמוק.
המשפט האחרון הינו בעל משמעות גבוה מאד בייחוד השנה כשהקולנע הישראלי הוציא באמת סרטים איכותיים טובים.
שאלה ליאיר רוה,
האם יש איזשהו גילוי נאות שעלייך לספר כאן לגבי הקשר בינך לבין נשר? בדיוק כמו שקליין גילה בנאותות על חברותו הקרובה אל איתן גרין ביקורתו על סרטו האחרון של גרין….
רוה לשלום שלום: כמו מה?
ממש כמו במקרה של קוונטין טרנטינו וסרטו "חסין מוות" שמבקרים מסויימים בחרו לכתוב ש"טרנטינו מאבד את זה כיוצר" ולא להתייחס אל הסרט כאל עוד גלגול באבולוציה שלו כיוצר (לגבי אורי קליין)
ברווז לדן: קליין, לא שניצר. אתה יודע, החלק השני של השניצקליין.
אני אגב מסכים איתך – קליין כותב בינוני, מסורבל וממוחזר – ועם הבלתי נסלח – קליין לא אוייב של הקולנוע הישראלי החדש, הוא פשוט מאד לא אהב כמה מהסרטים שרוה אהב, ובעיקר לא כשהבמאים הם נשר ופוקס.
יאיר הגזים גם לגבי היחס של קליין ל"מסעות ג'יימס". הוא לא שנא את הסרט. הוא חשב שהסאטירה בו פשטנית וחנפנית. אפשר וכדאי להתווכח על כך אבל זו גישה לגיטימית ומנומקת. כמו שאמרת, רענן אלכסנדרוביץ מיצב את עצמו בתור יורש פוטנציאלי לקישון בסרט הזה, וקליין לא אוהב את קישון בדיוק מאותה סיבה. בחור עקבי. טענה נוספת שלו נגד קישון כבר נשמעת הרבה פחות טוב – קליין טוען ש"קישון לא היה אף פעם יוצר קולנועי בעל סגנון ייחודי". משפט זה לבדו שווה פוסט נפרד.
על מסעות ג'יימס
קליין על קישון
ועוד על קישון
אני לא אכנס לדיון שלכם, אבל אני כן אתייחס למספט הסיום שלך – המאוד יהיר, ומאוד מוטעה ומטעה לטעמי-"כבר שבע שנים הקולנוע הישראלי רק הולך ומתעצם… ורק קוראי “הארץ” לא יודעים על זה דבר"….אני משוכנעת שאין קורא אחד מקוראי הבלוג שלך שלא רץ – בדיוק כמוני -בכל בוקר לעיתון הארץ, כדי ללמוד מה חדש בקולנוע הישראלי, הצלחותיו, כשלונותיו, תחקיריו וכו'. עם כל הכבוד לך, אבל הפעם הראשונה שהתוודעתי לפוליטיקה של הקולנוע היתה שם….מה שהיום הוא בון טון אצלך- פרסום נתוני קופות של סרטים ישראליים – היה אצלם כבר לפםני הרבה שנים…הסיקור שלהם על קרנות קולנוע – שמשם אני יודעת את כל מה שאני יודעת – ועל אינטרגיות במועצת הקולנוע, ותקציבים…מגיע משם….כל זכיה של סרט ישראלי, בפסטיבלים, היתה כתובה שם, עוד לפני שכבשנו את ברלין, קאן וסאנדנס….אז אני תומכת (ואם תרשה לי, גם מגינה אצל אחרים) על זכותיך לדעתיך, אבל לומר שקוראי הארץ לא יודעים על הקולנוע הישראלי, זו נפיחה. מסריחה ורעשנית במיוחד
רוה לאורית: טוב, אם כבר את ואני נופחים כאן בצוותא, בואי נמשיך. סיקור הנעשה בקרנות, מעקב אחר מאבקי היוצרים וסקירת נתוני הקופות – את כל אלה עשיתי כבר ב"מעריב" וב"העיר" כשב"הארץ" עוד נימנמו את שנת הצהריים של שנות התשעים ותחילת ה-2000. המצב התחיל להתעורר שם כשדנה צימרמן נכנסה לתפקיד כתבת הקולנוע. וכשאת קוראת את התחקירים – המצוינים, אני מסכים – על המתרחש בקרנות ובמועצת הקולנוע – קראת את גואל פינטו (וכעת את נירית אנדרמן) ולא את אורי קליין. פינטו עשה עבודת סיקור מצוינת. אבל קליין הוא סמכות הקולנוע הראשית בעיתון והוא נראה מתייסר בכתיבתו בכל פעם שעליו לכתוב על סרט ישראלי. שלא לדבר על ניתוח רוחבי של הקולנוע, מבחינה צורנית, תמאטית, תרבותית, שלא קיים. וזה גם עניין של החלטות מערכת. ואם את רצה כל בוקר לעיתון, עשי לך ניסוי: ספרי במשך שבוע אחד – או חודש – כמה פעמים מופיע השם שירי לב-ארי (כתבת הספרות) או סמדר שפי (אמנות) או נועם בן זאב (מוזיקה קלאסית) או אסף כרמל (תקשורת) בעמוד השער של "גלריה" וכמה פעמים מופיע שם שמה של אנדרמן עם כתבה על קולנוע. האם יש שיוויון בין תחומי הסיקור השונים? האם יש תחומים שסובלים מתת-ייצוג?
חייב להגיב,
יאיר אתה ממש מרגיש כמי שבכח רוצה להוכיח ששלו יותר גדול. מעולם הספורט – תגובות כמו שלך על אחד המבקרים האיכותיים שיש פה נשמעים כמי שהרגע שיושב בצה הספסל בקבוצה איכותית ומתראיין בכל העיתונים כמה המאמן גרוע ואיך כל השחקנים פחות ובים ממנו.
ולעניין, אתה אומר שקליין מפספס את כל המהפכה של הקולנע הישראלי בשנים האחרונות ודווקא לי זכורות ביקורות מעולות שלו לשנת אפס, עטאש – צימאון ואור, סרטים מעולים לכל הדעות.
גם הרמיזה לבעיה באקדמיה נשמעת הזויה במעט בייחוד כשאני האקדמיה הם אלו שבחרו בשנים האחרונות באביבה אהובתי (ביחד עם אדמה משוגעת שנה שעברה) שאתה ככ אוהב וכן בסרטיו של סידר אותו אתה מריץ זמן רב עוד לפני שבכלל הוציא את הסרט כמועמד מוביל. אני חושב שהרמיזות שלך כלפי האקדמיה וגם כלפי קליין ושניצר וכו' הם רק מבכיוון שהשנה הרוחות נושבות אחרת לגמרי ודעתם של רבים פשוט שונה משלך.
אולי זה פשוט אתה שמפספס את המהפכה והאיכות הגבוה של הקולנע הישראלי ומתעקש להשאר תקוע בשנות השבעים ולכתוב כאלו דברים על סרטים בינוניים.
לגבי כל הפאתטיות של להגיד שאתה כתבת במעריב עוד לפני עשור וכו' וכו' וקליין בכלל למד ממדרשך זה הבל הבלים.
אורי קליין הוא מבקר סביר שאמנם קצת ממחזר את עצמו אבל הוא יודע לזהות זבל -סרטיו של אבי נשר , גל אוחובסקי ואיתן פוקס.
ייאמר לזכותו שהוא אינו אופורטוניסט שהולך אחרי הזרם -ראו סרטו האחרון הנפלא של דן וולמן שהוא עדיין אחד הבמאים הכי מקוריים בקולנוע הישראלי.
אפשר להשוות את דני וולמן לאבי נשר?
דן וולמן תופס את הקולנוע כאמנות ואבי נשר כבידור להמונים.
לא כולם חייבים לאהוב את "כץ וקרסו","גבעת חלפון אינה עונה" ו"הלהקה" -סרטים מבדרים אך חייבים להגיד שהם חסרי ערך אמנותי ומה שיפה בהם שהם אינם מתיימרים להיות כאלה. הם פאסט פוד, מוצרי צריכה ותו לא.
הם בהם את שאר הרוח והפואטיקה של דוד פרלוב, דן וולמן,דוד גרינברג, תאופיק אבו-וואיל, יגאל בורשטיין ואבי מוגרבי – בכלל כל הפרדה בין העלילתי לתיעודי היא מלאכותית.
אבי נשר הוא לא "אוטר" – הוא במאי יעיל ומקצוען אבל חסר מורכבות ועומק.
כל הכבוד. מסתבר שהפוסט הסהרורי (לטעמי) הוא בעצם נקד' מפנה באבולוציה של הבלוג, עירויי דם שהוא היה זקוק לו ממזמן. סו"ס אפשר לראות קוראים שיורדים מהטריבונה וכובשים את המשטח מידי הילדים המטופשים ששלטו בו עד כה. אני חושב שגם יאיר הופתע (שימו לב לכמות התגובות -החריגה- שלו) שפתאום הוא חוטף תגובות שלא בנוסח של "יאללה בוא נלך להשתין ביחד על התמונה של אורי קליין" (מהתגובות הרגילות והצפויות בבלוג הזה). אז תמשיכו ככה, ואולי ולמרות יאיר והדעות המיושנות והמקובעות שלו יהיה כאן בלוג מעניין.
ליניב.
תלמד כלל פשוט. זה שאבי נשר הוא לא יוצר בעל מורכבות ועומק לא הופך באופן אוטומטי את היוצרים העילגים הקולנועיים שהזכרת (למעט תאופיק אבו-וואיל)ליוצרים מורכבים. דוד פרלוב, דן וולמן,דוד גרינברג,יגאל בורשטיין ואבי מוגרבי הם בס"ה פוזות של עצמם, בגדי מלך חדשים שאף אחד לא מעוניין לקנות.
מקורי? הסרט האחרון של וולמן היה זוועה סיפורית אמיתית, והוא דוגמא מושלמת לכל הטענות שהעלתי למעלה.
ליאיר. בוקר טוב. אני מודה לך על שמצאת את הזמן לענות על התגובה המהירה, והלא כתובה היטב, שפרסמתי אמש……אתה חמוד, אתה יודע….אתה גבר טיפוסי…שלא יודע לעצור רגע, ולהודות בטעות…גם אם קליין הוא "סמכות הקולנוע הראשון בעיתון" – דבר שאיני מסכימה איתו, כי ברור שבעיני עורכי הארץ, בתחומי התרבות, העיתונאים-המסקרים חשובים יותר, ומקבלים מקום ונפח, גדול הרבה יותר מהמבקרים – זה עדיין לא אומר שהתרחשה מהפכה וקוראי הארץ לא יודעים עליה….כי הרי קוראי הארץ לא קוראים רק את אורי קליין ומדלגים על העיתונאים-המסקרים….ולגבי דנה צימרמן אני לא יודעת מי זאת…אני את לימודי הקולנוע שלי עשיתי על ברכי גואל פינטו (שכמוך, גם אני מאוד מעריכה)….ולגבי המבחן שביקשת שאעשה…למה תמיד מבקשים מהארץ לעמוד במבחן מוסרי גבוה יותר משל כולנו….בוא נעשה את אותו מבחן עם ידיעות אחרונות, מעריב, או פנאי פלוס…מתי בפעם האחרונה בעיתון שלך היתה כתבת שער איכותית שנוגעת לקולנוע, ולא ראיון חנפני שנולד מנסיעת-חינם לאיזה ג'אנקט?…אני מודה שאני לא קוראת את אסף כרמל, או נועם בן זאב…אבל אני משוכנעת…מזכרון ומיידע של שנים…שאפשר להאשים את הארץ בהרבה דברים, אבל אי-אפשר לומר שהוא לא נותן מקום של כבוד לקולנוע בכלל, ולקולנוע הישראלי, בפרט. נשיקות. אורית.
אוף-טופיק: ברחבי תל אביב מתנוססות כרזות המקדמות סרט הנקרא "מראה כפולה". הסרט מקודם תחת הדגל של : הסרט של ההיא מ"סקס והעיר הגדולה", אסטרטגית שיווק תמוהה לטעמי, בהתחשב בעובדה (שנגלתה לי במקרה) שבמאי הסרט אינו בלתי ידוע, ואף הנפיק סרטים משמעותיים בעברו.
אני מבין שהסרט יופץ רק מהשבוע הבא (הוא לא מופיע ברשימת "עולים השבוע" בעכבר) אבל אני רוצה לשאול בכל זאת: יאיר, האם ראית את הסרט, ואם כן, מה אתה חושב עליו, ועל גוף עבודתו של הבמאי הזה בכלל ?
(אה…איזה במאי ? מגרדים עכשיו אנשים בפדחתם…הפתרונים לסרטי שפירא)
ותודה לאביטל על המחמאה (כאן היה אמור לבוא סמיילי סמוק לחיים. הוא נתקע ברשת)
יש פה לטעמי בילבול יוצרות מוחלט. עצם העובדה שסרטים כמו הלהקה או דיזינגוף 99 הצליחו בצורה פנומנאלית והפכו לסרטי פולחן, ושסרטים כמו סוף העולם שמאלה, הסודות או הסרטים של סידר הצליחו בצורה פנומנאלית ואולי יהפכו לסרטי פולחן עדיין לא אומרת שמדובר בסרטים טובים או מעניינים קולנועית. אולי סוציולוג של קולנוע ישראלי יוכל להתעניין בהצלחתם אבל זה סוג אחר לגמרי של דיון. הבעיה מתחילה כשההצלחה או הפופולאריות של הסרטים האלה גורמת לאנשים ללכת אחורה ולנסות להבין בכח מה איכותי בהם. יאיר כותב שיש מקום לכולם תחת השמש, לאוטרים ולסרטים המסחריים (הוא לוקח כדוגמא את מדוזות כסרט מורכב שבעיני הוא הכול חוץ ממורכב, מש סוכריה על מקל אבל זה כבר סיפור אחר). זאת אמירה נכונה מאוד. הקולנוע ה"אומנותי" יותר זקוק למיינסטרים כדי להיחבט בו. הבעיה מתחילה כשמי שמצב את התודעה, כמו יאיר למשל, מתחיל לטשטש לחלוטין את הגבולות בין בידור מוצלח יותר או פחות לקולנוע תובעני ומעניין יותר. כמו למשל לנסות לחפש בכוח את המימד האוטרי בסרטיו של אבי נשר, במאי בידור מקצועי מוצלח יותר או פחות. בידור פשוט שמודע לעצמו זה מצויין. בידור פשוט שמוכתר כפליני או כפקינפקה על ידי עצמו או על ידי מבקרים זה בעייתי. ברור שלא פעם ההגדרות מיטשטשות ושיש לא מעט במאים מהיצ'קוק ועד אלמודובר ששוברים את הגבולות. מישהו באמת חושב שזה המקרה של אבי נשר או של קישון?
רוה למישהו: וואו. כבר הרבה זמן לא קראתי תגובה שלא הסכמתי אפילו עם מילה אחת ממנה. קודם כל, אתה מחלק את הקולנוע הישראלי ל"מסחריים" ול"אמנותיים"/"אוטרים"? כש"בופור" הוא המסחרי? רק כי הוא זכה להצלחה? והוא לא אמנותי? אין מאחוריו יוצר משמעותי? ואם "בופור" מסחרי ו"מדוזות" סוכריה על מקל, אז מה הוא הקולנוע האמנותי בארץ? אני חושב שסיווג ל"אמנותי" ו"מסחרי" נורא מיושן ונורא לא רלוונטי לסצינת הקולנוע הישראלית כרגע. אני רואה סרטים שנעשים מתוך תשוקה, מתוך רצון של יוצריהם לספר סיפור על המקום ממנו הם באים. אין כאן עסק מסחרי כי אף אחד – כולל, למרבה הבהלה, יוצרי "בופור" – לא מתעשר מהסרט המסחרי שלו, והם לא מיוצרים על סרט נע, כל שנה סרט. מכאן, זה רק עניין של טעם. "בופור" ו"מדוזות" אינם לטעמך, הם פשטניים מדי לטעם האוונגרדי שלך, זה בסדר. אבל מעבר לטעם האישי יש כאן עיוורון למה שקורה בקולנוע המקומי. ויותר מזה: גם בקולנוע ההוליוודי "המסחרי", "המתועש", "הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר" אני מוצא לא פעם הרבה יותר אמנות מאשר בקולנוע "האמנותי", "חסר הפשרות", "האישי", "האלטרנטיבי". שוב, זו הכללה. אבל לקרוא ל"בופור" ול"מדוזות" מיינסטרים זה חוסר הבנה בסיסי בקולנוע. לקרוא ל"הסודות" בידור זה עיוורון. גם אם לא הייתי מחבב את הסרט הייתי יודע לזהות מה הוא כן ומה לא. קישון בידור? אלוהים אדירים, איפה אתה חי?
מלחמות הדור החדש בישן בקולנוע שאתה מתאר בתגובתך לאייזאק אופייניות כמובן לכל תחום תרבות – וזה גם המניע למתקפה על קליין ושניצר כנראה, הדור הצעיר המבקש להתנער מהפטרונים ומראי הדרך. זה הגיוני. אבל דומה לעיתים שהדור הצעיר של המבקרים היום ילכו נגד הזרם ולו רק בשביל ליצור מהפכה כל שהיא (על חשבוננו הקוראים/צרכנים). אחרת לא ניתן להסביר את הביקורות החיוביות לסרטים כמו בוראט, הבועה, לידה וסרטי אקשן חסרי חשיבות (הכוונה לאו דווקא למדור זה, אבל גם). חגיגה בסנוקר זה סרט טוב? באותה מידה כמו הסרטים המצרים של שישי בערב. זה פופולארי אבל בהחלט לא ברמה סבירה כל שהיא. כך גם מעיקה לעיתים הנטייה של דור המבקרים החדש למצוא סרט שאיש לא שמע עליו, שלעולם לא יגיע לארץ ולהלל אותו (לפעמים בצדק) רק כדי להיות "המגלה" של הסרט- משהו שהמבוגרים יותר כבר נגמלו ממנו. בגלל זה לעיתים עדיף לסמוך על מבקרים כמו קליין המכירים בכך שכל סרט בנוי על מאות קודמים (ליגונו של דן ברזל), ונמצא בתוך הרצף הזה ותפקיד המבקר הוא הרבה פעמים פשוט למקם אותו בפרספקטיבה ולציין האם הוא תרם התקדמות מסויימת או דווקא נסיגה. כאמור, כל זה נכתב תוך הערכה בדרך כלל לביקורות כאן ולעצם קיום הבלוג – זה ללא ספק התקדמות.
ברווז גומי – תודה על הלינקים, התמוהים להפליא, לפי מיטב המסורת הקליינית.
הדהימה אותי הפסקה הבאה: "כוחם של סרטיו נבע מיכולתו להעביר אל הבד את ראיית העולם הסאטירית שלו במידה נאותה של מיומנות קולנועית, בעזרת עבודת מצלמה קורקטית ועריכה ששירתה בצייתנות את הסיטואציה המתוארת על המסך". אני חייב לתהות האם ראינו את אותם הסרטים. לפחות בכל הנוגע לעריכה, קישון עשה משהו שמעט מאוד במאים ישראלים העזו לעשות לפניו או אחריו – להעביר סצינה באמצעותה. הדוגמא הקלאסית היא סצינת הקקופוניה כשהשכנים באים להתלונן במשרד העיריה ב"תעלת בלאומילך", שדארן ארונופסקי יכול היה ללמוד ממנה לא מעט. זה דיי מדהים שיוצר שמגיע מהמילה הכתובה השכיל להשתלט על המדיום הקולנועי באופן כל כך טוטאלי עד שהוא יצר בסצינה הזו בדיחה או סיפור שמוגש כולו באמצעות עריכה וסאונד. וזה עוד יותר מדהים שקליין עיוור לכך, ולכמה שזה נדיר, ולא רק בנוף המקומי.
עוד טענה מדהימה שלו גורסת כי "השועל בלול התרנגולות" לא היה רלוונטי למציאות של 1978. זה בערך כמו לטעון ש"מלכוד 22" לא היה רלוונטי למציאות של 1961. הסאטירה של "השועל" היא נצחית. כשאני מסתכל על הסרט היום, אני לא יכול שלא לחשוב על כל הדולניקרים שעדיין סביבנו (חלקם אפילו מתמנים לראשי ממשלה), על האופן בו התקשורת והתדמית מתווכים באופן קלוקל ומעוות בין המציאות ובין הציבור, ועל ההתבהמות והשחיתות האינסופית שמקיפה אותנו.
קישון, גם במותו, נשאר יותר רלוונטי ממה שקליין היה או יהיה אי פעם.
(אגב, לא הבנתי מילה מתחילת ההודעה שלך, אבל לא משנה)
אני חושב שהדיון פה הגיע לרמה של כל אחד אומר מי הבמאי והסרטים האהובים עליו ולמה כל מי שמעדיף סרטים אחרים הוא מטומטם.
באופן אישי רק רציתי לומר שאני נהנה לקרוא את הביקורות של אורי קליין (וגם של יאיר רוה). לפעמים הוא ממחזר טענות שלו, אבל זה צפוי כשהוא נדרש לכתוב על אותם סרטים שוב ושוב. אני למשל קראתי את התהייה של יאיר רוה על ההתקבלות של "זעם ותהילה" לפחות 5 פעמים לאורך השנים. וכל פעם הוא סקרן אותי לראות את הסרט, אולי גם אראה אותו מתישהו.
הנה סרטים שכולנו יכולים לצחוק עליהם בנחת ולהרגיש מאוחדים בהתנשאות המוצדקת שלנו:
http://www.youtube.com/watch?v=joADFkh48TY
VIE HE
התכוונתי כמובן VIA HE 🙂
איתן: ראיתי את "מראה כפולה". אמנם במאי הסרט הוא ג'ון בורמן הזכור לטוב מסרטים כמו "גברים במלכודת", "אקסקליבר", "יער האיזמרגד" ועוד, אך הסרט החדש שלו פשוט מביך. עדיף לוותר.
סתום בלחיצה, אייזאק, אלטמן, יאיר וכל מי שעוד מרגיש שזה פונה אליו:
לא נסחפתם קצת עם הטענות? זה דבר אחד לבקר את סגנון הכתיבה והגישה הכללית של מבקר, אבל להתחיל לריב למי יש טעם יותר טוב? קולנוע, כמו כל אמנות, הוא עניין של טעם ועוד לא נעשה הסרט שאין לו גם אוהבים וגם שונאים (להוציא אולי את סופרבייביז. לא ראיתי). איך אפשר לנהל דיון רציני על עניין כל כך סובייקטיבי?
אורית:
אבא שלי הציע תאוריה שקצת הרחבתי בראשי. הארץ מייעד את עצמו בעיקר לאנשים שמתעניינים קודם כל בכלכלה, לאחר מכן בפוליטיקה ורק לאחר מכן, בתחומים אחרים. זו הסיבה שמתפרסמים מדי יום שמונים עמודים של דה מרקר, אבל רק שני עמודי חדשות ספורט.
מנגד, מעריב וידיעות מחזרים אחר קהל כללי יותר ולכן משקיעים יותר בראיונות עם כוכבים ומדורי ספורט מקצועיים בהרבה מהחפיף של הארץ. גלריה נופל באמצע. מצד אחד, משקיעים בו ודואגים שיעסוק בתחומים מגוונים ולא רק ברכילות והדבר הגדול הבא. מצד שני, אפשר למצוא בעיתון דחיקה של הקולנוע והטלויזיה, כמו גם תרבויות אחרות המזוהות עם צעירים (קומיקס, רוק, מוסיקה מזרחית, אקסטרים וכו'), לכתבות קצרות בעמודים הפנימיים, בעוד תחומים כמו תאטרון, אמנות, ספרות, מוסיקה של פעם ואדריכלות זוכים למקום מכובד יותר בעמוד הראשי ולרוב, לכתבות נרחבות יותר.
זו מדיניות מובנת, העיתון ממילא נסמך בעיקר על מנויים ולא מחפש לגזול את רוב הקוראים של המתחרים. עדיין, נדמה כאילו הגישה הזו גם עולה להם בלא מעט קוראים "איכותיים" שאינם מתואמים לחלוטין עם טעם העורכים.
איתן:
זה מזכיר לי בעקיפין שראיתי היום מודעה לסדרה יריחו, בה נכתב "התסריט הגרוע ביותר". אם הוט היו משקיעים עוד שניה למחשבה, היו מבינים שהשורה הזו לא בהכרח מושכת צופים.
וואו איזה דיון!
תשמעו כבר הרבה זמן לא נהניתי ככ לראות דיון כזה חי..
ואם כבר הגבתי אז אתן גם את דעתי:
אתה לא מבין איך הגעת ללכתוב שהסרט מדוזות הוא סוכרריה על מקל? הסרט לא רע ובייחוד כסרט ביכורים הינו סרט מפתיע אבל הינו מלא פגמים (גם לדעתם של אחרים שיצאו מההקרנה שדיברתי עמם).
לגבי הבופור סרט מצויין ללא ספק, עשוי היטב ומהנה אבל לדעתי הוא לא יזכה השנה היות ובאמת ישנם סרטים טובים ממנו ובשנה שיש סרט טוב כמו הבופור ועדיין יש סרטים שעולים עליו זה בהחלט תעודת כבוד עצומה לקולנע הישראלי.
תיקון : אני לא מבין איך הגעת..
סיימתי את תגובתי בכך שאמרתי שכמובן ההפרדה בין סרטים "אמנותיים" ומסחריים היא הרבה יותר מורכבת מהדיכוטומיה הפשוטה הזאת כך שלחזור על אותה הטענה כדי לסתור את מה שאני אומר זה פשוט לא לקרוא עד הסוף את הכתוב.
שנית אין שום קשר בין השאלה אם מתעשרים או לא מתעשרים מסרט לשאלה אם הוא מסחרי. למשל "הבועה" הוא מיינסטרים מסחרי כי הוא מציית לאוסף של כללים נוסחאתיים, כי אין בתוכו כתב יד של אוטר והשאלה אם יוצריו התעשרו ממנו או שקעו בחובות לחלוטין לא משנה. זה ברור. יש סרטים מסחריים שמצליחים ושנכשלים. ממש כמו שיש סרטים מסחריים טובים וסרטים אומנותיים כושלים ורעים.
יש הבדל גדול בין לומר שמדובר בהפרדה לא פשוטה ומורכבת (כמו שאני כותב בעצמי) ללומר שהיא מיושנת. שנית מיושנת זה לא אומר כלום, זה עניין של אופנה, היום היא מיושנת ומחר היא אופנתית מחדש. הרי גם לטעון שאין שום הבדל בין תרבות גבוהה לנמוכה זה כבר מיושן היום, אילה טענות שעלו בסוף שנת השבעים.
בעיני בופור הוא סרט מיינסטרימי ומדוזות הוא סרט מאוד בינוני הרבה בגלל חוסר תעוזה אומץ ואיזושהי אובססייה או ראדיקליות בעשיהץ לכן הוא נותר נחמד ותו לא. אם אתה לא יכול לראות את ההבדל בין נניח "צמאון" ל "מדוזות" במידת התעוזה והאומץ אז אולי באמת אנחנו לא רואים את אותם הסרטים
למישהו: גם על הסרטים של אבי נשר ניתן לומר (ובצדק רב) שהם סרטי אוטר, זה הופך אותם ללא שייכים למיינסטירים? ומה תגיד על אלפרד היצ'קוק? סרטים שהופקו בלב המיינסטרים, היו להיטים גדולים בחלקם ובכל זאת הם אוטריים ככל שאוטרי יכול להיות?
אין דבר כזה סרט אמנותי לעומת סרט מיינסטרימי או מסחרי. סרט הוא טוב או רע, סרט הוא או לטעמו של מישהו או לא, וכמו שיאיר אמר: דווקא בלב הממינסטרים ניתן למצוא לפעמים את האמירות האמנותיות הראדיקליות ביותר, ובסרט שנחשב אמנותי למצוא משהו שבלוני וחסר כל ערך אמנותי. יש המון דוגמאות לשני הצדדים. ההפרדה הזו, שאתה כה מקפיד עליה, היא לא רק מיושנת היא גם היתה חסרת ערך בימים שעוד עשו אותה.
"בופור" ו"עטאש – צמאון" הם שניהם בין הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם במדינת ישראל. אז מה אם אחד הוצג רק בקולנוע של מוזיאון ת"א והשני טחן את הקומפלקסים שברחבי המדינה? שניהם יצאו מתוך חזון אישי של היוצר שלהם וזה מה שהופך סרט לסרט משמעותי ומענין. כל השאר – ההפרדה הזו שאתה מדבר עליה – הוא חסר ערך.
איתן ידידי- בענייני "מראה כפולה", אני מגבה את דעתו של פרוגל על הסרט, ומוסיף שמה שהתחיל מלא בכוונות טובות, התדרדר למחוזות התסבוכות והפתרונים התסריטאים הקלים. והגברת קים קטרל (או כפי שקראת לה באופן מדויק: "זאת מסקס והעיר") חייבת לקבל ראזי על ההתעללות שהיא מעבירה את המבטא הבריטי. בכלל, מגיע לה אחד כבר שנים, היא שחקנים איומה ונוראה בעיניי (וגם הכי רחוקה מהתואר סמל מין שאפשר להיות).
בקשר לאסטרגיית השיווק, בוודאי תסכים שהיו כמה תמוהות יותר בעבר. זאת דווקא נראית לי הגיונית בצורה מעוותת כלשהי…
מישהו (שטען שמדוזות הוא סוכריה על מקל)- קצת קשה לקחת את כל מה שאמרת ברצינות, כאשר באמצע התגובה מופיע משפט תמוה שכזה. ועוד יותר קשה לי להבין איך סרט כה עדין ויפה, שלא מתבייש בפגמים שלו ולא מנסה להסתירם, יכול להיראות אפילו בעיניו של מי ששנא אותו, כממתק עיניים ותו לא. ומצד שני, ישנם הרבה דברים אחרים שאני לא מבין.
Ynet העלו את הקטע שדיברתם עליו בסודות לאתר
אני ממש לא חושב שלקרוא ל"הסודות" בידור זה עיוורון.סרט נטול עומק שמטפל בנושאים חשובים בצורה שיטחית וסטריאוטיפית ועשוי טוב הוא לא יותר מ"מבדר".כפי שכבר טענתי בעבר: סוכריה מורעלת.בכל מקרה, ספיידרמן 3 הרבה יותר מבדר (למרות הסיקוונס האחרון והנוראי).
בנוסף, אני באמת לא יכול להבין מה היה מרגש ב-20 דקות האחרונות של הסרט?. אולי אני אדם חסר רגש או שליבי אטום- יכול להיות. אבל אני באמת מאמין שמי שראה מספיק סרטים בחייו ( לא שאני טוען שלא ראית מספיק) לא ימצא את הסרט מרגש.
בופור היה מרגש. הבועה היה מרגש. שנת אפס מרגש עד דמעות. אבל איך סרט עם דמויות שטוחות משחק שלפעמים נראה מאולץ וסיפור קלישאתי יכול לרגש?.
דן, רק אמרתי שאני מסכים איתך ועם 'הבלתי נסלח'. ואז ניסיתי להסביר עם מה אני מסכים. זה כנראה סיבך את העניינים.
כפי שכתבתי, גם בעיני החלק המזעזע ביותר בהתייחסות המזלזלת של קליין בקישון היא בביטול שלו את כשרונו הקולנועי המופלא של קישון. ממש עיוור.
אבל דווקא את הטענה על חוסר הרלוונטיות של "השועל בלול התרנגולים" ל-1978 אני מבין. זו הגירסה שלי – אם 1977 בישרו מהפך בשלטון וביחס אליו, סאטירה על בן דמות המפא"יניק הבירוקרט נראית פתאום תלושה, קצת כמו סאטירה על נשיא אמריקני דביל וטקסני לאחר שהילרי תעלה לשלטון.
אבל היום, 30 שנה אחרי, אנחנו כבר יודעים ששלטון הימין לא הביא להפחתת השחיתות והסרבול השלטוני, אלא אולי להיפך, ולכן הסאטירה של קישון רלוונטית מתמיד.
ברווז – אם קליין היה מפרסם את הטקסט שלו ב-1978, הייתי מסכים איתך.
וואו.
מדהים כמה אמוציות יש פה. שני מבקרי קולנוע. הדור הישן מול הדור החדש. אבא בוכה על בן בוכה על אבא…
אני לא ממש בטוח אבל נראה לי שסביב הפיאסקו של קרן רבינוביץ' ואיל סיוון לא התעוררו כל כך הרבה שדים…
אני מניח שאצל קוראים רבים פה אורי קליין היה אחד
ממורי הקולנוע החשובים. אני אישית הייתי פותח כל יום גלריה כדי לקרוא וללמוד ממנו ואח"כ, אחרי שהשכלתי ולמדתי, גם כדי להתווכח וגם לכעוס. ומה לעשות שמורה חשוב הוא כמו הורה חשוב וטבעי שעוברים מולו שלבים של מרד וכעס ורצוי שבסוף גם השלמה.
(גם אותך הייתי קורא בהתמדה והפכת אצלי לאורים ותומים. כירושלמי הייתי דואג תמיד שחברים תל אביבים ישמרו לי את העיר כדי לקרוא את הביקורות שלך. עד שיום אחד נכנסת במולהולנד דרייב…איזה שבר…הסרט בעיני היה מדהים וגאוני. אבל שמחתי שזה קרה. גיליתי שיש לי טעם אישי.)
אני מניח שהשאלה שהכי מציקה לי היא אם מבקר ישראלי חייב להפגין לויאליות לסרט שהוא לא אוהב רק בגלל שהוא ישראלי? קשה לי להאמין שהתשובה שלך היא כן בטח ובטח לאור העובדה שרובו של "הקהל הרחב" בכלל לא קורא את הארץ. אם כבר אז הוא מתעדכן בכתבות יחצ"נות של גיא פינס. כך שנזק גדול אין כאן בכל מקרה ומן הסתם האנשים שכן קוראים את אורי קליין דואגים גם להתעדכן אצלך ושרגל וקיצ'לס ושניצר וכו' ועושים את החושבים לעצמם. בטח ובטח בעידן האינטרנט שחושף אותך למגוון דעות רחב ולא רק לדעה האחת שמקופלת בעיתון שמונח לך כל בוקר בכניסה לבית…
ואחרון חביב – לי דווקא זכור שכשניר ברגמן זכה עם "כנפיים שבורות" אורי קליין הרעיף עליו שבחים. נראה לי שהכותרת הייתה משהו כמו "ברגמן הישראלי". וכשקליין אומר דבר כזה, כולם מחייכים, כי מה לעשות, תמיד נרצה במודע או שלא, שהמורה שלנו יתגאה בנו קצת.
הדיון מרתק, אבל אני ראיתי זה עתה את הסודות. פחות מבין ב"ביקורת" בגדול.
הסצינה של המקווה, בעייתית בעיני כי נשר פספס פה סיטואציה עם פוטנציאל דרמטי מאוד. לבנות האלה, החווייה של חשיפת הגוף אמורה להיות פי אלף יותר קשה. וקשה בקולנוע זה טוב. כל הקרבה שלהן, האחת אל השניה, ההתפשטות יכלה להיות מרגשת מאוד לו היה להן קושי רב לעשות את זה. כמובן, שקשה לעשות את זה בלי שיהיה בנאלי, ובכל זאת.
בגדול- הסרט שהיה חזק לדעתי פספס בנקודה אחת נוספת. לטעמי היתה זו נעמי שהיתה צריכה להקשות על תהליך התשובה של אנוק במקום סיגי. יש לזה רמזים אבל הם לא פותחו. נעמי צריכה לא לקבל את המושג של פשע מתוך תשוקה, עד כדי כך שהיא תסרב להמשיך לסייע לאנוק. היא היתה זאת שלא היתה צריכה לקבל את הציורים, ואת סירובה של אנוק להתחרט עליהם. תוך כדי כך היתה צריכה להתפתח מערכת היחסים שלה עם מישל. שני אלו היו יוצרים סתירה בין תפיסת עולמה של נעמי, לבין הסחפותה לתוך האהבה.
הנקודה האחרונה היא שנושא הפמיניזם איכשהו נותר חיצוני. לא מספיק בתוך הסיפור עצמו. הדיבורים על פמיניזם דתי כמו סירסו את עוצמתו. אני בתור תסריטאי חולה במחלה הזאת של דבֶּרֶת במקום פעלת. מקווה שאוכל ללמוד מכך לתסריטים שלי.
Thanks a million. It was special hearing