24 אפריל 2011 | 00:58 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

"סאקר פאנץ'", ביקורת

 

אני נורא אוהב ללכת לסרט שקראתי עליו כבר ביקורות איומות כדי שאתלהב ממנו ואוכל להגיד "העולם לא מבין כלום, זה סרט אדיר". לצערי, אני לא יכול להגיד את זה על "סאקר פאנץ'". כמי שחיבב למדי את סרטיו של זאק סניידר עד לא מזמן אני חייב להביע דאגה גדולה מאוד מהסרט הזה. לאורך כל הצפייה ב"סאקר פאנץ'" לא יכולתי להפסיק לחשוב: זה האיש שהולך לעשות את הסופרמן החדש? אוי ואבוי.

 

אני גם צריך להגיד את זה: במשך כ-92 אחוז מזמן הסרט לא כל כך הבנתי מה קורה שם. הסרט התחיל בסיפור אחד ואז עבר לסיפור אחר ולא ממש הבנתי את מכניקת החלפת המציאויות שהוא לקח על עצמו. רק בעשר הדקות האחרונות של הסרט הכל התבהר. בדיעבד אני יכול להגיד שהרעיון עצמו דווקא לא רע בכלל, והרעיון הסופי של הסרט – התהייה "של מי הסיפור הזה בעצם", שגורמת לנו להיזכר מחדש באחת הסצינות הראשונות של הסרט ולהבין אותה באופן אחר ממה שהבנו אותה בפתיחה – הוא למעשה די שנון. אבל זה רק מוכיח עד כמה הסרט חלש גם בתסריט וגם בבימוי (שעל שניהם אחראי סניידר). כי לסבול 100 דקות כדי להגיד "אה, וואלה" בתשע הדקות האחרונות זו חוויה מבאסת.

 

ואם תגידו "ובמה שונה 'סאקר פאנץ" מ'300' ומ'השומרים' שכן חיבבת", אומר שיש לכם נקודה כאן, וגם עליה חשבתי לא מעט במהלך הסרט. ובכן, סניידר הוא ככל הנראה במאי הטראש החביב עליי כרגע. שני סרטיו הראשונים שכה חיבבתי, "שחר המתים" ו"300", היו למעשה סרטי אקספלויטיישן למאה ה-21. סרטים למבוגרים, מלאים סקס ואלימות, שעובדים על אנרגיה וליבידו ולא על שכך. אפילו "השומרים" שלו היה סרט קומיקס למבוגרים. וסניידר עושה את הצ'יזי נפלא. הבעיה היא שבשני סרטיו האחרונים הוא החליט שהוא במאי שמחפש קהל צעיר יותר. זה התחיל מ"אגדה עם כנפיים", אולי הסרט הכי גרוע שראיתי בשנה שעברה, וכעת ב"סאקר פאנץ'".

 

אם "סאקר פאנץ'" היה הולך בנתיב של "300" לפחות הוא היה נשאר יותר נאמן לעצמו. אולי זה הזיוף והצביעות שהכי הפריעו לי. "סאקר פאנץ'" הוא סיפורן של חמש בנות, כל אחת מהן היא קלישאה נשית בעולם גברי. הסרט מלא רגעים של מודעות עצמית שאמורות לגרום לנו להבין שהסרט אינו נצלני אלא עוסק בניצול, אבל זה לא הולך לו. הסרט לכאורה מדבר על חמש נשים הכלואות בתוך הכלא הגברי של םנטזיות מיניות פטישיסטיות, אבל הסרט עצמו הוא הכלא הזה. רוצה להיות כלא פטישיסטי? אל תתחסד לנו. רוצה לעשות סרט על חמש נשים שמתפרנסות מחשפנות/ריקוד אירוטי/זנות? לך על זה. אבל "סאקר פאנץ'" רק עוסק בטיזינג. השילוב בין חוסר חוכמה תסריטאית, התחסדות וקשקשנות בימויית הופך את הסרט לפיאסקו של ממש. ולרגעים, הסרט הזה ממש מעצבן.

 

ואולי, ממש כמו שחשתי ב"צעקה 4 ", זה רק סימן הזמן. האם "סאקר פאנץ'" היה יכול להיות סרט השנה של 1997? סצינת הפתיחה של הסרט, למשל, היא כמו רימייק ל"לג'ני יש אקדח" הקליפ שדיוויד פינצ'ר ביים לשיר של איירוסמית. הערצתי את הקליפ הזה בתחילת שנות ה-90. כיום זה כבר סגנון שאני פחות מתחבר אליו. ואכן, "סאקר פאנץ'", כמו הקליפים ההם של מייקל ביי למיטלוף, הוא סרט שכמעט כולו מצולם בסלואו-מושן. ומבחינת אפקטים, כל אורגיית המסך-כחול הזאת שנראית כמו פוסטרי האיירבראש שתיכוניסטים תלו על קירות חדרם בשנות השמונים נראית רטרו כמו שידור חוזר של "סקיי קפטן". אבל היי, את "סקיי קפטן" ממש חיבבתי. אז מה קורה כאן?

 

מה שקורה כאן הוא סרט שנמצא בחוסר סנכרון עצום עם עצמו. הוא מגיע 15 שנה מאוחר מדי, מציג עלילה שנהיית קהרנטית 100 דקות מאוחר מדי, ומציג עולם שמנסה להיראות פמיניסטי, בשעה שדי ברור שמבפנים הוא מגיע מהמקום כי גדוש תשוקה גברית בסיסית (זה אפילו לא שוביניזם, סתם חרמנות), ובלי שיהיה לו את האומץ ללכת ולהשפריץ את הליבידו הזה באופן בוטה. אני מניח שמישהו שם חשב שעם סיווג לבני נוער הסרט הזה יהיה להיט. הנה לקח לנו: "סאקר פאנץ'" היה ככל הנראה מכניס בקופות באמריקה (ונכשל טוטאלית בישראל) לא משנה איך, אלא שאם הוא היה מציג את אותה תפיסת עולם בהמית של "300" לפחות אפשר היה להוריד בפניו את הכובע שהוא נכשל עם אינטגריטי ומתוך נאמנות לעולמו. ככה הוא נכשל בתור סרט שהוא לא רק רע, הוא צבוע.

 

נקודה לזכותו: בתור סרט שהוא למעשה אוסף של וידיאו-קליפים בסגנון הניינטיז, אני חייב להודות שהעריכה המוזיקלית בסרט פשוט פנומנלית. ולא רק זה, כל שיר מוגש בביצוע מחודש או ברימיקס שהוא לא רע בכלל. השירים – יוריתמיקס, הסמיתס, ביורק כה תואמים את העלילה, שלרגעים נדמה ש"סאקר פאנץ'" הוא בעצם מיוזיקל. אוף, הסרט הזה היה יכול להיות הרבה יותר טוב מזה.

נושאים: ביקורת

17 תגובות ל - “"סאקר פאנץ'", ביקורת”

  1. אקונומיקה 24 אפריל 2011 ב - 2:00 קישור ישיר

    מפתיע שכנראה אני בין הבודדים שאחרי חמש דקות בתוך הסרט הבנתי לאן הוא מנסה ללכת.

    זאק סניידר לא מנסה להיות פמינסטי, ואם כן, התהליך שהוא ביצע הפוך לחלוטין כי זה אחד הסרטים הכי אנטי פמיניסטיים שיצא לי לראות לאחרונה.

    זאק סניידר עשה כאן טראש טהור, וזה היופי בסרט, העלילה לא כל כך משנה – הוא גנב מכל כך הרבה מקומות – בין אם זה מעברי מולאן רוז' ובין אם קצת גניבה משר הטבעות (מצד שני כולם גונבים משם ומנרניה בימים אלו).

    רק אסיים ואומר, שדווקא הערום הוא החלק האחרון שהוא באמת כיוון אליו בסרט הזה, ואם הוא מכוון לבני נוער, אז מלבד פרצי הורמונים, אין כאן שום דבר שמכוון אליהם.

    נכון הוא לא התסריטאי המבריק ביותר בעשור האחרון או אפילו בשנה האחרונה, אבל לא יצא לי לראות במאי שיודע להפיק טראש כזה טוב הרבה מאוד זמן.

    ===================

    רוה לאקונומיקה: אתה מוכר את הטראש שלך בזול. זאק סניידר עבר ממודל רוברט רודריגז של "מצ'טה" (אולי סרט הטראש הכי גדול של העונות האחרונות) לרוברט רודריגז של "ספיי קידס" ונתקע עכשיו איפשהו באמצע, בלימבו.

  2. טל. וו 24 אפריל 2011 ב - 2:06 קישור ישיר

    ביקורת מעולה
    אתה מבקר הקולנוע הטוב בארץ, נקודה

  3. מיכאל 23 24 אפריל 2011 ב - 10:53 קישור ישיר

    ראיתי אתמול, סרט מבדר בהחלט, רווי אקשן מדהים ועיצובים גרפיים עוצרי נשימה סטייל משחק מחשב. העלילה אכן דלה מדי ושנויה במחלוקת אבל יש להגדיר את הסרט הזה כ – B מובי עם תקציב גדול.

  4. רותם 24 אפריל 2011 ב - 11:09 קישור ישיר

    כמו אקונומיקה גם אני חושב שהבנתי את הסרט כבר מהמעבר הראשון. אבל זה בטח לא מובן או קוהרנטי במהלך הסרט. אבל אשמח לשמוע מה אתה הבנת, כי נשמע כאילו יש משהו נוסף שם, לפי המשפט שלך של מי הסיפור הזה, וגורם להבין אחרת סצנה בפתיחה. מעניין.
    ועוד דבר שאני לא רואה "בעומק" של הסרט הוא שכל אחת מהבנות היא קלישאה אחרת. הן נראה לי קלישאה אחת יחדיו בלי שום ייחוד או הבדלה. חוץ ממראה…

  5. שחר 24 אפריל 2011 ב - 12:39 קישור ישיר

    באמת ביקורת מעולה !

  6. hamlet 24 אפריל 2011 ב - 15:18 קישור ישיר

    too many words
    on a lesser film

  7. ג'רונימו 24 אפריל 2011 ב - 16:11 קישור ישיר

    לא מובן מהביקורת מה בעצם רע בסרט חוץ מזה שהוא "מיושן", כלומר מאין throw boack לשנות ה-80 וה-90, תקופה בה ידעו לעשות עוד סרטי אקשן של ממש למבוגרים, ולא סרטי סופר הירואס בטייטס לבני הטיפש עשרה, כמקובל בימינו. זה לא נשמע כל כך רע.
    ההשוואה בין רודריגז לסניידר מעניינת. ללא ספק שני בימאי האקשן האמריקאים הטובים ביותר בדור שלאחר מקטריינן, קמרון, ורהובן וג'ון וו. אם כי בין הפשיזם של סניידר לרדיקליות השמאלנית של רודריגז המרחק רב. אני לא יכול לדמיין סרט אקשן ישראלי שהיה נעשה בארץ על חומת ההפרדה, עם אותם אומץ וביצים המאפיינים את הדיון שמציע 'מצ'טה' על גדר הגבול בין ארה"ב למקסיקו.

  8. גל-Z 24 אפריל 2011 ב - 16:47 קישור ישיר

    ג'רונימו,

    בסאקר פאנץ אין כלום מהסרטי האקשן של שנות השמונים והתשעים. יותר מדי ציורים פחות מדי אמיתי (יעני המון מחשב ופחות אפקטי פעלולים).

    הממשיכים של הדור הזה, לדעתי, הם גיירמו דל טורו, פייר מורל, ג'יי ג'יי אברהמס, נימרוד אנטל ואתה יודע מה? גם פול גרינהאוס.

    האמת שאני גם מחשיב את רודריגז וסניידר שם – אבל סאקר פאנץ, ממש לא מתאים לזה כך או כך

  9. ג'רונימו 24 אפריל 2011 ב - 18:30 קישור ישיר

    גל,
    לטעמי אף אחד מהשמות שהזכרת לא משתווה לבימאי האקשן של דור הזהב, בניגוד לרודריגז ואולי סניידר.
    אנמק ואפרט:
    גיירמו דל טורו במאי מעולה, אבל בד"כ של סרט פנטזיה ולא אקשן (להוציא אולי את בלייד 2 וסרטי הלבוי שהם אמנם מסרטי הקומיקס הטובים ביותר אבל לא ממש סרטי אקשן קלסיים).
    פייר מורל התחיל מצוין עם מחוז 13ב, מסרטי האשן המרשימים של העשור הקודם. אבל ההמשך, מצער לקבוע, לא מממש את ההבטחה. taken ומפריז באהבה הם סרטי אקשן מהנים קצת מעל הממוצע, אבל לא קלסיקות. אפשר למצוא בהם את כל החוליים של האקשן המודרני: בTaken, קיבלנו במקום כוריוגרפיה ברורה של אקשן – מצלמת קתף תזזיתית אקסטרים קלוז אפים על האקשן עם אפקטים של סאונד, כך שלא רואים כלום מהתרחש. זה נותן תחושה של הרבה אנרגיה אבל זה לא יפה כמו סצנת אקשן של ג'ון וו. החולי השני של האקשן המודרני, שכבר הזכרת, עודף מחשוב, ניכר עד מאוד ב'מפריז באהבה'.
    ג'יי ג'יי אברהמס הוא מומחה לקונספטים מבטיחים שמשאירים לאחר מימושם תחושת ריקנות. בקולנוע לא זכורים לי סרטי אקשן שלו. 'אליאס' הייתה אמנם סדרת אקשן חשובה וכמו 24 ועוד אחרות, הם מוכיחות שבעשור האחרון אקשן טוב היה בעיקר בטלוויזיה.
    נימרוד אנטאל הוא פשוט במאי בינוני. לא מאמין? פשוט תשווה את הטורפים שלו לטורף של ורהובן.
    פול גרינגהאוס היה אכן ממכתיבי הצורה של סרטי האקשן בתקופה האחרונה, וזה לא נאמר לזכותו.
    במאי אקשן ברמה של רודריגז וסניידר אפשר אולי למצוא באסיה: מהונג קונג – ג'וני טו (ששייך למעשה לדור הקודם) וווילסון ייפ; הקוראינים קים ג'ין וון ופארק צ'ן ווק; והתיאלינדים פרצ'יה פינקאו ופנה ריטיקראי.

  10. ג'רונימו 24 אפריל 2011 ב - 18:42 קישור ישיר

    הטורף של מקטריינן, סליחה…

  11. עמית איצקר 24 אפריל 2011 ב - 21:59 קישור ישיר

    ג'יי ג'יי אברהמס עשה סרט אקשן מעולה-"משימה בלתי אפשרית 3" שהיה הרבה יותר טוב מ"משימה בלתי אפשרית 2" של ג'ון וו.

  12. GeffStar 25 אפריל 2011 ב - 0:03 קישור ישיר

    אולי מישהו יוכל להסביר לי אבל, מה הקטע בסוף שמסדר את כל העלילה של הסרט ?

    נראה לי שפיפסתי פה משהו.

    למרות זאת, די נהניתי, אקשן מוצלח בסה"כ למרות עלילה בעייתית משהו.

  13. ג'רונימו 25 אפריל 2011 ב - 3:21 קישור ישיר

    לא ראיתי את 3, אבל יכול להיות, וו לא היה בשיאו ב-2.

  14. עדן 25 אפריל 2011 ב - 10:36 קישור ישיר

    ספויילר
    יש פירוש אחר לסאקר פאנץ' ממה שהבנתי ?
    היא במוסד לחולי נפש, מדמיינת שהיא בבית זונות ושם (ובמוסד) מדמיינת שהיא בקרבות. בסוף השנייה בורחת ופוגשת את סקוט גלן שמתברר שהוא סוג של מלאך ואז מנסים לשכנע אותנו שזה היה הסיפור שלה.
    ושום דבר מזה לא מעניין.

  15. גל-Z 25 אפריל 2011 ב - 18:30 קישור ישיר

    כנראה שזה עניין של טעם 🙂

    אבל אני חושב שבלייד להלבוי הם סרטי אקשן פר אקסלנס.
    ואנטל מעולה לטעמי.

    ג'י ג'י עשה את משימה 3 שהוא, כמו שכתבו מעליי, הרבה יותר מוצלח משל וו. גם סטאר טרק היה סרט אקשן מעולה (אם הוא סרט של מסע בין כוכבים זו שאלה אחרת…)

    זה כנראה הזמן לציין ש"מת לחיות" הוא הסרט האהוב עליי

  16. ohad 26 אפריל 2011 ב - 17:28 קישור ישיר

    אני מצטער אך אני נהנתי מאד מסרט הוא מרגש, עצוב ומלא אקשן. העלילה הייתה לי ברורה מאד. לדעתי הסרט מתאים למוח של נער עד בן 20. בכל אופן בשביל לאהוב את הסרט צריך מאד לאהוב את הז'אנר של מדע בדיוני ולפתוח את הראש.

  17. גד 20 יוני 2011 ב - 5:12 קישור ישיר

    ראיתי בבית את הסרט על HD ונהנתי מאוד.

    העלילה היתה ברורה לי, אבל לא מספיק חדה, זה מסוג הסרטים שצריך להיות בריכוז כדי להבין את כל העלילה.


השאירו תגובה