שבת: מה יש לראות היום בפסטיבל ירושלים?
"שגרה מבצעית", 14:30, לב סמדר
על הסרט הזה כתבתי בהרחבה לגיליון הבא של "פנאי פלוס", לקראת ההקרנות החוזרות שלו בסוף השבוע הבא. אבל עד אז, קחו בחשבון את הבאים: למרות שהסרט מוקרן באדיבות א.ד מטלון הוא לא מיועד להפצה בארץ. זו תהיה הזדמנות נדירה לצפות בו על מסך גדול. ולצד "עד קצה העולם" זהו נכון לעכשיו הסרט הטוב ביותר שראיתי בפסטיבל. וכן, נעים לגלות את זה שוב (ושוב ושוב): ארול מוריס הוא גאון. הוא קולנוען גאון, הוא מראיין גאון, הוא מסאי גאון. הוא לוקח סיפור שכבר נטחן בתקשורת האמריקאית בארבע השנים האחרונות – והיה מושא של כמה סרטים תיעודיים מדוברים למדי – והופך את זה לכמעט סרט עלילתי, שמתחיל נינוח, כמו סרטי צבא בו הברנש החדש (ברנשית, במקרה שלנו) מגיע ליחידה וצריך להבין מי נגד מי – ונגמר דחוס, לחוץ ומייאש. הסרט עוסק בפשעים שקרו בכלא אבו גרייב ליד בגדד, אבל הוא מציג את האומה האמריקאית כאוסף אנשים ללא כבוד, מצפון, יראה ואלוהים.
אבל הכי חשוב: הוא מספר את הסיפור המוכר מזווית לא צפויה: מתיעוד צילומי הסטילס שבהם הסוהרים תיעדו את עצמם, בעליצות רבה, תוך כדי מסכת ההתעללויות שלהם. הוא מתייחס לסטילס מצד אחד כסוג מוקצן של אמנות – הבימוי, הקומפוזיציה, ולפיכך האופן בו הצילום יוצר הזרה של המציאות ומאפשר למתעללים להרגיש שמה שהם עושים הוא בדיון ולא מציאות. ומן העבר השני, הוא מתייחס לצילום כתיעוד של אמת בלתי מתווכת, ולפיכך ראייה מפלילה. יש ב"שגרה מבצעית" מהלך רטורי שהזכיר לי במידה מסוימת את "ואלס עם בשיר", כיישומים לתורותיו של רולן בארת, על האופן בו אנחנו קולטים תמונות ודימויים, על מה שאנחנו זוכרים, ממה אנחנו מתעלמים, מה מושך את תשומת ליבנו בתמונות – שהוא לפעמים בכלל לא ה"נושא" של התמונה או מה שמנוצג במרכזה – והנראטיב השלם שאנחנו בונים – האישי והתרבותי – מתוך פריים בודד אחד.
העשייה הקולנועית המושלמת – הצילום בסינמסקופ, השימוש ברוברט ריצ'רדסון (זוכה האוסקר על "ג'יי.אף.קיי" ו"הטייס") לצילום האילוסטרציות והשיחזורים, הפסקול הדרמטי של דני אלפמן – והאופן בו מוריס מערבב בין דוקומנטציה וחוויה נראטיבית/בדיונית, ובין הדרמטי והשכלתני, הופך את "שגרה מבצעית" לעוד הישג כביר של אחד הבמאים האמריקאים הכי טובים כרגע, לא משנה באיזו דיסציפלינה.
ומי ששאל לפני כמה ימים איך מוריס מצליח לגרום למרואייניו להביט ישר למצלמה (בדרך כלל מרואיינים מביטים הצידה, אל המראיין שיושב לצד המצלמה). התשובה היא: טלפרומפטר. אותו מכשיר המולבש על המצלמה ממנו קוראים שדרני החדשות את הטקסטים נמצא גם על עדשת המצלמה שמצלמת את מרואייניו של מוריס, אלא שבמקום טקסט, מוקרן שם ראשו של מוריס היושב בחדר אחר ומראיין אותם דרך מצלמה משלו (אך את קולו של מוריס שומעים בסרט הזה רק פעמיים). הם מסתכלים לו ישר בעיניים, וגם לנו. מוריס קורא להמצאה הזאת שלו האינטרוטרון.
"קאטין", 16:30, סינמטק 1
"הניו יורק רביו אוף בוקס" נתן בתחילת השנה לעיתונאית היהודית זוכת פרס פוליצר אן אפלבאום לכתוב על "קאטין" של אנדז'יי ויידה. היא כתבה על הסרט בהתפעלות גדולה. אפלבאום היא מומחית גדולה לפולין וכתבה ספרים ומאמרים בנושא, עד כדי כך שכיום היא אשת שר החוץ הפולני. לא שיש ניגוד עניינים בין להיות אשת שר החוץ הפולני והערכה לסרט פולני, אבל זה אולי מיישב איזושהי בעיה המתעוררת מהצפייה בסרט ושעשויה להרתיע את הצופים היהודים: ויידה, המספר כאן על הטבח שביצעו הרוסים ב-15,000 חיילים פולניים בימי מלחמת העולם השנייה אומר בבירור את מה שהיה הסאבטקסט של סרטיו כבר שנים – שהוא מעדיף את הנאצים על פני הקומוניסטים. לפחות הנאצים לא הרגו את אבא.
אכן, "קאטין" – שמוקרן היום בפסטיבל ב-16:30 בסינמטק 1 – הוא סרט מרשים ובחלקיו הוא נוגע ללב, והוא מבוים בהדר רב (הסוף שלו, שנותן בראש, מצדיק את הרגעים המייגעים שקדמו לו). אבל תמיד היה לי לא נוח לצפות בסרטים של ויידה, והסרט הזה חושף בפניי את הסיבה לכך, בלי סאבטקסט ומשמעויות נסתרות.
"שביל החלב", 19:15, לב סמדר.
סטיבי ואני התמוגגנו. פישלר מזהיר את בני הדעת לשמור נפשם. החליטו בעצמכם.
"אגם טאהו", 19:45, בית שמואל
ההקרנה בבריכת הסולטן היתה נוראית. כעשרים דקות סרט הוקרן ללא סאונד. וגם כשהסאונד חזר הוא עלה וירד. נשים בקהל צעקו וצעקוואחר כחצי שעה נשמע קולם והתקלה תוקנה.
את קאטין ראיתי בניו יורק בקרב קהל שהורכב מפולנים ועוד פולנים…
הסרט פשוט גרוע, סנטימנטלי להחריד, חד מימדי, והלחץ שהבמאי טרח להפעיל עלינו "להבין" את הטרור שהתרחש על ידי הרוסים הזיז יותר מהישבן אחד…אני יודע שקשה ומסובך ואף לפעמים בלתי אפשרי לזקק את המעשים של ההסטוריה לכלל זמן של סרט אבל…באופן די אירוני, הסרט הרוסי "שמש בוגדנית" שמתאר את שעשה סטאלין לרוסים עצמם בתקופה די דומה לא נותן סיבות רבות להבין את הבמאי הפולני…בסוף הסרט אנשים מילמלו לעצמם על הרוע שהיה אז ועל הפיספוס של הבמאי שלקח את הנושא (בפעם הראשונה כאדפטציה) וביזבז זאת…אולי בסרט הבא…
כבר כתבתי את זה בפעם הראשונה שהוזכר כאן הסרט של ארול מוריס, הרבה לפני הפסטיבל, אבל זה לא עזר. עכשיו אני רואה שלא רק יאיר טועה. כל מי שכתב על הסרט ברשת העתיק את הכתיב המאונגלז השגוי שמופיע בתוכנייה (אפילו סטיבי, אלופת תעתיקים בדרך כלל). אז אזכיר שוב: לכלא העירקי שבו מדובר קוראים, כמו לעיר שבה הוא נמצא, "אבו ע'רייב". הגימ"ל השתרבבה לשם לדעתי רק בגלל התעתיק האנגלי המוגבל, שמשתמש בצירוף gh בהיעדר עיצור גרוני קרוב באנגלית. כלומר, מי שקורא לו בעברית "אבו גרייב" בעצם משתף פעולה עם האמריקניזציה של עיראק (ושל כל העולם השמי). אני לא חושבת שאפשר להאשים את מארגני הפסטיבל בשאיפה כזו. הם פשוט טעו. אבל אין שום סיבה שכל מבקרי הקולנוע ישכפלו את הטעות במקום לתקן אותה (תוכניות הפסטיבל הזה סבלו מאז ומעולם מהגהה לא מקצועית בעליל, לא רק בנוגע לתעתיקי שמות). להתראות בג'רושלים.
Well written review, and that i currently realized that some groups are more likely than others (since many of us are different) would share the same idea. I hope you keep this blog functioning well.