קרוננברג, פולוק, רותקו, לילטי, לוין
א.
ראיתי השבוע שני סרטים, ובאופן משונה ובלתי צפוי חשבתי שהם די דומים זה לזה: האחד הוא "קוסמופוליס" של דיוויד קרוננברג, השנה הוא "מעשיה אורבנית" של אליאב לילטי. שניהם עוסקים במסע הרס טראגי של דמות, מסע קולנועי ברכטיאני שנקטע בכל פעם לטובת מונולגים של דמויות משנה שבאות ומנתחות את החיים שסביבנו, ומתארות מצב של עולם עגום ואומלל שהולך ונרקב ונשחת. שני הסרטים מלאכותיים במפגיע. ובאופן משונה ובלתי צפוי אהבתי את סרטו של לילטי יותר מאשר את סרטו של קרוננברג. עד כדי כך, שנדמה לי שהייתי מעדיף כעת לראות גרסה של לילטי ל"קוסמופוליס" של דון דלילו (אם כי, האל הרטלי או ז'אן לוק גודאר היו מתאימים לבימוי הפרויקט הזה יותר משניהם).
ב.
עוד לא ראיתי את כל הסרטים הישראליים מיבול תשע"ב – ועם 31 סרטים בפרסי אופיר אני בספק אם אספיק השנה לראות את כולם – אבל אני כבר מזהה טרנד מסוים: חנוך לוין עושה קאמבק. זיהיתי משהו מהציניות המרירה, הפסימית, שונאת האדם, שעורגת למוות ומתייחסת לנשים ולגברים כאל גושי בשר נרקבים וריריים גם ב"מעשיה אורבנית", גם ב"ד"ר פומרנץ" וגם ב"רווקה פלוס". ב"יותר איטי מלב" יש אפילו ציטוטים מפורשים מכתבי חנוך לוין (באופן מפתיע, דווקא מהשורות העדינות והרומנטיות שלו).
למרות שחיבבתי מאוד את לוין המחזאי, קשה לי עם השקפת העולם הפסימית הזאת*. לפיכך, למרות שהתפעלתי מ"מעשיה אורבנית" מאוד ברמה האמנותית, הבעיות שלי איתו היו פילוסופיות (אם כי, דמותו של אלי גורנשטיין בסרט, כמייצג מין סוג של נציג ה"גורל" או "המוסר", מחזירה את הסרט לרגע קט למקום שבו הוא כן מנסה לצקת משמעות והגיון לתוך כאוס החיים). לא כל הסצינות "מעשיה אורבנית" טובות, אבל כמה מהן פשוט מעולות. הרעיון של הסרט הוא כזה: רצף של מונולוגים של דמויות שמדברות אל גיבורי הסרט ומנסים ללמד אותם משהו על החיים: זה מכוער, רקוב, חסר צדק ואז מזדקנים, חולים ומתים. לזוהר שטראוס יש סצינה מעולה, בתור איש פרסום ששונא את עבודתו. ואוהד קנולר, בתור רוצח אשתו, כמו נתלש ממחזה של לוין ממש. הדמויות ב"מעשיה אורבנית" מייצגות עולם ששולטים בו גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. ולילטי מייצג את העולם הזה באופן קולנועי מרשים שהוא דוחה ומושך כאחד. "מעשיה אורבנית" הוא אקספירמנט קולנועי מרשים, יפה לעין, ועם המון הברקות (הגרסאות של יובל מסנר ליצירות קלאסיות מוכרות היא הברקת בפסקול), לעיתים הסרט חוזר על עצמו – יותר מדי דמויות אומרות "קקה", עד שנדמה שזו בעיה של התסריטאי ולא של הדמויות, שמתחילות להיראות כאילו הן השתקפויות של אותה דמות – אבל יש בו תעוזה מרשימה. ונעה פרידמן, שחקנית צעירה שלא הכרתי המגלמת את האחות, שבשלב מסוים אף מפתה את אחיה לסשן מין אנאלי, פשוט עושה את הסרט. בסרט שכולו מלאכותיות וקיצונות, זו הדמות היחידה שהאמנתי לה.
ג.
ואולי גל הסרטים האמוניים ("המשגיחים", "למלא את החלל", "טאטע" הקצר) הוא סוג של תרופת נגד לגל הסרטים הפסימיים והציניים שאני רואה בהם המשך להשקפת עולמו המיזנתרופית של חנוך לוין. איכשהו בין שתי הקצוות האלה, מתקיים כרגע איזשהו מהלך ערכי ופילוסופי בקולנוע הישראלי כרגע, שגם בא לידי ביטוי בהעזה סגנונית (גם אם בוסרית).
ד.
בחזרה ל"קוסמופוליס". קרוננברג סימן במארקר את המונולגים שהוא הכי אהב בספרו של דון דלילו והלך לצלם אותם. גם כאן, יש הברקות לז'ולייט בינוש יש סצינה נהדרת. והסצינה הארוכה של פול ג'יאמטי – אחרי שפגשתי אותו בחיים בפסטיבל ירושלים אני נדהם מיכולת הטרנספורמציה הזיקיתית של האיש הזה שיכול להפוך לסמרטוט אנושי תוך שתי שניות – היא כמו סרט קצר שיכול לעמוד בזכות עצמו ולמעשה מצדיק את הסרט כולו. העניין הוא שכל עוד העלילה היתה מרוכזת בתוך הלימוזינה של איל ההון והטכנולוגיה, שרואה את העולם והכלכלה קורסים סביבו במהלך נסיעה אחת מצפון מנהטן לדרומה, הרעיון הבסיסי של הסרט עבד – מלאכותי ומנוכר ככל שהוא. אבל בכל פעם שהסרט יוצא החוצה מן הלימוזינה הוא הופך לדרמה סטנדרטית ומינורית למדי.
"קוסמופוליס" לקרוננברג הוא מבחינתי כמו "אלוהי הקטל" לפולנסקי: סרט רזה למדי ליוצר שעולמו עשיר בהרבה. בשני המקרים אני מבין מה משך את הבמאי ליצירה, אבל מודה שלא התחברתי אליה.
ה.
דבר שאהבתי: כותרות הפתיחה של "קוסמופוליס" מופיעות על גבי ציור של ג'קסון פולוק. כותרות הסיום הן על יצירות של מארק רותקו. רותקו הוא נושא שיחה במהלך הסרט. חיבבתי את זה. יש לי איזו תזה חצי אפויה שאני מנסה לפתח עם התלמידים שלי, שבה אני משווה בין הקולנוע המודרניסטי – נגיד, טרקובסקי, בלה טאר וכאלה – ובין ציוריו של מארק רותקו. איכשהו, נדמה לי שקרוננברג מנסה להגיד דבר דומה.
===================
*). נדמה לי שיש צד אצל חנוך לוין שיש לגביו אי הבנה. מצד אחד, כל הדמויות אצלו סובלות. הן סובלות כי הן חיות חיים של גוף, והחיים הגופנים נורא בוגדניים, ויש להם גם ריח רע. אלה חיים של צרכים, וכשהצרכים לא מתמלאים יש תסכול, שברון לב וכעס. הדמויות של חנוך לוין חיות בעולם ללא חסד ורחמים והן סובלות מכאבים, מצרכים, מתסכול ושברוני לב. אבל לוין היה יוצר חכם. הוא בכל זאת הסתיר ביצירותיו חסד מסוים: זה בא לידי ביטוי בכך שהדמויות האלה פעלו מחוץ לעולם שלנו. הצגותיו היו לא-מציאותיות. לגיבורים קראו בשמות מצחיקים (אלמנט הגכחה, אבל גם כזה שמזכיר לנו שאלה לא אנחנו ולא שכנינו), והם לרוב נעו באיזורים של הזיה: במה חשופה, או במה שנראית במופגן כמטאפורה ויזואלית. קרי, הצגותיו של לוין התרחשו בתוך סיוט, ולא בתוך החיים. כשיוצרים פוסט-לוין מתארים עולם של סבל ואומללות – אני חושב, למשל, על אסף צפור ב"הבורגנים", או על "מעשיה אורבנית", שאסף צפור היה עורך התסריט שלו – הם ממקמים את זה בעולם מציאותי ("מעשיה אורבנית", והשם רומז לכך, מזגזג בין מציאות ריאליסטית ובין מציאות מלאכותית במופגן), כך שהיעדרו של החסד מהעולם הוא סוג של הצהרה, סוג של התבוננות. וכאן אני פשוט לא מסכים עם השקפת העולם הזאת. אני רואה חסד סביבי – לצד אי צדק משווע – ומתרעם כשסרט עושה פרופגנדה לכאן או לכאן בהצגת נקודת המבט שלו, שנובעת (כך אני מפרש את זה) מעיוורון.
אוף איתך, יאיר.
שלושה ימים עברו מאז ראיתי את קוסמופוליס והוא כמו תשבץ שאני לא מצליח לסיים. חסרות לי כמה הגדרות חשובות (וזה לא נהר באפריקה בשתי אותיות).
התנחמתי בכך שבכל רגע אתה תעלה את הפתרון שלך לתשבץ, אבל מסתבר שבכלל אין לך כוח לזה.
אז עזוב את התוכן, מה עם הצורה?
עריכת הפסקול, הצילום, העיצוב.
זה קרוננברג, למען השם.
אין יותר כבוד לאוטרים במדינה הזאת?
מה יכול להיות יותר חשוב בחיים האלה מלנתח את החדש של קרוננברג?
עבודה? ילדים? חיים?
לא מקובל עלי.
נתראה בכיכר
====================
רוה לרון: הגישה שלי היא לא להרים ידיים מהבמאים שאני אוהב גם בתקופות שבהן נראה לי שהם משוטטים מחוץ לאטמוספירה ולא מתקשרים איתי. קרוננברג, בשני סרטיו האחרונים, נמצא שם. אני יכול לנמק את הבחירה העלילתית שלו (ולכאורה, נדמה שדלילו וקרוננברג הם זיווג מצוין), אבל בחיי שלא הבנתי את הבחירות האסתטיות. ומכיוון שלא מצאתי את רובן מעניינות במיוחד (למעשה, חלקן היו ממש סטודנטיאליות בעיניי) לא געש בי הצורך למצוא להם הסבר או נימוק. אני זוכר שהיו שנים שבהן רוברט אלטמן, אחד הבמאים האהובים עליי, יצר רצף של סרטים שנורא הביכו אותי ("מי רצח את קוקי", למשל). אפילו "קנזס סיטי". אבל התמדתי איתו, ובסוף ימיו הוא קצת חזר לאיתנו. אז קרוננברג, מבחינתי, הוא במין תקופה של חיפוש עצמי. הוא כבר לא "במאי האימה מקנדה", ולא ממש "במאי סרטי האיכות מהוליווד". הוא מגשש כאן ושם. יש ב"קוסמופוליס" יש רגע שבו הגיבור רואה בטלוויזיה תוכנית אירוח שבה נדקר שר האוצר הסיני בעינו. זה הדבר שהכי קרוב לקריצה פנים-קרוננברגית. אבל הוא כבר מסרב להיות הבמאי של "וידיאודרום", אז כרגע אני בעצמי כבר לא יודע מה זה אומר "סרט של דיוויד קרוננברג". וכמו שאמרתי בטקסט, זה נכון בימים אלה גם לגבי רומן פולנסקי, מבחינתי.
זו גם הגישה שלי. אני מאוד נאמנה לבמאים או שחקנים שאני אוהבת. הדוגמא הכי טובה היא רידלי סקוט. אני אראה כל סרט שלו כי הוא אחד הבמאים האהובים עליי :))כנ"ל לגבי קרוננברג,(למרות שאהבתי את שיטה מסוכנת וחשבתי שהוא מאוד מעניין, נראה לי שאני היחידה…)
מייקל מאן הוא הבמאי האמריקאי האהוב עליי. ולמרות שלא אהבתי את "אויבי הציבור" ו"מיאמי וייס" מאן לא יאבד את מקומו בליבי… 🙂
אהבת את "מעשייה אורבנית "?!!!! אני הובכתי עבור השחקנים בעיקר.. לא יצאתי עם כלום מהסרט, בעיקר עם מבוכה גדולה.. מסתבר שצילום יפה ופרובוקציה לא תמיד עובדים. כולם צועקים נורא בסרט, וחבל, יש רצון לומר איזו אמירה, אבל הכל צעקני ולא נכנס ללב.. הרעיון של הסרט כרעיון הוא מעניין אך הביצוע נצלני צעקני ומביך. (סליחה אליאב אני יודעת כמה קשה לעשות סרטים.. אבל זה מה שחשתי)
נראה לי שהסרט של קרוננברג מעביר בצורה הטובה ביותר את הבעיה של הוליווד- היא לא עושה הבחנה מספיק ברורה בין אמנות ופוליטיקה. הסרטים שנתפסים בהוליווד כ'חשובים', הם ברוב המקרים סרטים חסרי משמעות אמנותית שמעבירים בטון דידקטי מסר פוליטי. דוגמא טובה לכך הוא 'כאריות לכבשים' של רוברט רדפורד. סרטיו של הגאון השוודי רוי אנדרסון עלו לי בראש בעת הצפייה בקוסמופוליס. אנדרסון משתמש בטכניקות דומות- ניכור ומונולוגים מלאכותיים, אבל הקולנוע שלו מצליח להיות בו בעת אמנותי ופוליטי להחריד.
הרוב פה צודקים, יאיר – כמו ב2010 שכתבת בקושי פסקה על פאקינג 'סופר הצללים'. כאילו, סרט חדש של הגאון פולנסקי! ועוד אחרי 8 שנות בצורת (אוליבר טוויסט לא נחשב…)
=================
רוה למיכאל: הלו הלו! "אוליבר טוויסט" היה (לדעתי) סרטו הטוב ביותר (והפולנסקיי ביותר) של פולנסקי מזה שנים. אהבתי אותו יותר מאת "הפסנתרן" ומ"סופר הצללים". צריך להודות, שנתיים אחר כך, שג'ון מאדן, הבמאי של "החוב", היה מביים את "סופר הצללים" לא פחות טוב. סרט מהנה, אבל לטעמי זניח לחלוטין בפילמוגרפיה של פולנסקי.
לא הבנתי…הסרט הוא על אח ואחות והשחקנים הם ברק ונועה פרידמן? הם במציאות גם אח ואחות???
גם אני חשבתי על זה…
זה ממש הזוי
זה אמיתי?