28 מרץ 2008 | 22:22 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

"בקצה גן העדן", הביקורת

אז מה נסגר? פאטי אקין, או פטיח? והאם התעתוק יהיה מהאיות הערבי של שמות (שהרי גם טורקית כותבים באותיות לטיניות) או באופן בו הוא מבטא בעצמו את שמו (שאני מניח שתהיה בגרסה הלא גרונית)? אני משאיר את פאטי בינתיים – בפ’ רפויה – אבל אם מישהו מגלה תשובה מוסמכת, אשמח להתעדכן ולעדכן.




אל-בועה
פאטי אקין מכה בראש שוב עם “בקצה גן עדן”



אתחיל דווקא מהסוף: יהיה מסקרן לראות איך יתקבל “בקצה גן עדן” בקרב מבקרי הקולנוע בארץ. יש לי תחושה שלא מעט מהם יחבבו אותו, כפי שאני חיבבתי אותו. אבל לא יכולתי, בזמן הצפייה לתהות: הרי אם היה הסרט דובר עברית וערבית, ולא גרמנית וטורקית, הוא היה נראה לחלוטין – באופיו ובסגנונו – כמו סרט של איתן פוקס. ובכל זאת “הבועה” של פוקס – סרט שחיבבתי למדי – זכה בארץ ליחס מבטל ומזלזל מצד רוב המבקרים. יהיה מסקרן לראות האם יהיה מבקר ששנא את “הבועה” אבל שיחבב את “בקצה גן עדן”. אשמח להבין למה.


פאטי אקין, כנראה בכיר במאי גרמניה כרגע, ממתן בסרט הזה את הדרייב המסחרר של סרטו הקודם והנפלא, “עם הראש בקיר”, אבל יוצר דרמה שהיא לא פחות אלימה ונוקבת, על הבדלי תרבויות. כמו איתן פוקס גם אקין מעדיף לדפוק לצופים את הנושאים הכי כבדים ישר בראש – פליטים, עובדים זרים, כפייה דתית, זנות, הומוסקסואליות, דיכוי, פונדמנטליזם – אבל הוא מצליח לעשות את זה באמצעות שלוש דמויות צעירות, עכשוויות ונוגעות ללב שלא מצליחות למצוא את מקומן בעולם, ועוד שלוש דמויות מבוגרות, של האמהות והאבות של הדמויות הצעירות. הסרט מורכב מארבעה סיפורים שונים, שניים טראגיים על קונפליקט ושניים על פיוס והשלמה.


הסרט מתחיל במה שנראה כמו סיפור אהבה בין גבר טורקי מבוגר ואלמן שגר בגרמניה, ובין זונה טורקיה שעובדת בעירו. בהמשך ייצא בנו של האיש – מרצה לספרות גרמנית – לטורקיה בחיפוש אחר בתה של האישה. וכך, כשהם נעים הלוך ושוב בין המדינות, הם מגלים שהם פליטים בכל מקום, לא שייכים, ושלא משנה איפה, הנשים יהיו תמיד הקורבנות.


זו לא הפעם הראשונה בה אקין – יליד המבורג להורים טורקיים – נע הלוך ושוב בין המדינות האלה. סרטו הקודם עשה את המסע, וכך גם סרטו הראשון, “יולי”, שהיה סרט מסע חינני בטרמפים מהמבורג לאיסטנבול. בדרך הוא גם ביים את הסרט התיעודי המוצלח “לחצות את הגשר” הממפה את סצינת המוזיקה הטורקית, שנעה – כמו איסטנבול עצמה – בין המזרח התיכון ואירופה. בינתיים “סולינו” נותר סרטו היחיד שלא אהבתי.


“בקצה גן העדן”, שזכה בפרס התסריט בקאן בשנה שעברה, מציג עולם שסוע ומנותק בו ערכים של העולם הישן גורמים לאנשים לעשות דברים איומים בעולם החדש. וכמו עם “עם הראש בקיר”, שהיה מסחרר בעוצמתו, הוא מציג את האהבה לא כמקור לחופש, אלא דווקא ככלא רצחני. בסיפור הראשון מהארבעה הוא מציג את הקונפליקטים הערכיים של הגיבורים המבוגרים באופן די ברור: הגבר שהולך לזונה, מתאהב בה ומציע לה לקנות לה חופש מעבודת הזנות אם תתחתן איתו. וברגע שהיא מסכימה, הוא חוזר להיות הגבר הישן, נטול העידון, שהופך את אשתו לאסירתו. למרות האלימות – שאינה כה מוקצנת כמו בסרטו הקודם – הסרט הזה דווקא ניחן בעדינות. סיפור האהבה בין שתי הבחורות, המרכיב את העלילה השנייה, מצליח לרגש בנימיו הדקים, אבל גם כאן לאהבה יש מחיר (ולא, אין כאן ספוילר. אקין מקדים בראש כל פרק ומבשר בשמו מה יעלה בגורלה של גיבורת כל פרק). גם אם מדובר ביצירה מינורית בהשוואה לסרטו הקודם, שהיה סרט ששפך את קרביו על המסך, “בקצה גן העדן” עדיין מציג עולם ציני וחסר רחמים בו האנשים שגורלם כרוך זה בזה תמיד מחמיצים האחד את השני, וכשהם כבר רוצים להיפגש זה לרוב מאוחר מדי.

נושאים: ארכיון, ביקורת

15 תגובות ל - “"בקצה גן העדן", הביקורת”

  1. ענבל קידר 29 מרץ 2008 ב - 2:47 קישור ישיר

    הערה ארוכה ועצבנית בקשר לשם:
    למה אתה הולך עם הראש בקיר (Pun inteneded)? ולמה תחקירים מלומדים שאנשים אחרים עושים בשבילך לא נחשבים בעיניך תשובה מוסמכת (אני נעלבת בשמי ובשם איתן, שהתחיל את הדיון הזה)? אם אתה מתעקש לעשות בירורים משלך, לפחות תשאל את השאלות הנכונות. השאלה המשמעותית היא לא “הגייה גרונית או לא גרונית?”, אלא “יש עיצור בסוף או אין עיצור בסוף?”, והתשובה לזה היא ודאית, חד-משמעית ולא ניתנת לסתירה אפילו אם נצמדים לכתיב האנגלי (Fatih). השם הזה לא נגמר בתנועה. אחרי שהסכמנו שיש שם עיצור, אפשר לדון אם הוגים אותו כמו ה’, כמו ח’ גרונית (כמו ההגייה של מקבילת הח’ הערבית) או כמו ח’ חכית (האופן שבו ישראלים אשכנזים הוגים את האות הזו), ואז לדון איך מייצגים בכתיב עברי כל אחת מהאופציות האלה. האופציה היחידה שלא קיימת בטורקית (בניגוד לאנגלית) היא לא להגות את העיצור שבסוף בכלל. זה ייראה לך יותר מוסמך אם זה יהיה כתוב באנגלית? בבקשה:
    “(In English, medial and terminal ‘h’ (i.e, an ‘h’ in the middle or at the end of a word) are rarely pronounced; they’re usually ‘silent’. But in Turkish ‘h’ is ALWAYS pronounced. Your Turkish friend Ahmet’s name is pronounced a-hhh-MEHT not ‘aa-meht’; the word rehber, ‘guide’, is not ‘re-ber’ but ‘reh-hh-BEHR’.”
    תעתוק של שם צריך לקחת בחשבון גם את שפת המוצא שלו וגם את מגבלות הכתיב/הגייה שלו בהקשרו הלשוני הנוכחי. אתה לא תקרא לרוד לוריא “רוד לורי” רק כי לכתיב האנגלי אין דרך לייצג את נוכחותו של “עיצור שותק” בסוף השם, נכון? ודוגמה עוד יותר קרובה לנוכחית: לא תתעתק שם של מישהו ממוצא טורקי שקוראים לו “עלי” ל”אלי” רק כי באותיות לטיניות אין דרך להצביע על העיצור הגרוני במקור הערבי של השם.

    ואם העקרונות והאנלוגיות לא מספיקים, הנה עוד ניסיון לתשובה מוסמכת ספציפית בקשר לשם “פאתיח” (כבר שיתפתי כאן בממצאי התחקיר שלי בנושא, אבל אסביר בהרחבה בתוספת הפניות, אולי זה ישכנע יותר): השם נגזר מכינויו של סולטן עותמאני מגלומן מהמאה ה-15, “אלפאתיח”, שמשמעותו “הכובש” (הוא כבש את קונסטנטינופול וחשב שהוא מלך העולם). אם וויקיפדיה באנגלית זה מספיק סמכות בשבילך, הנה כל הפרטים:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Mehmed_II
    הכתיב האנגלי, כפי שאתה רואה, זהה לכתיב שמו של מר אקין, ומה שכתוב אחריו בסוגריים, באותיות הערביות שאתה לא יודע לקרוא (الفاتح), הוא “אלפאתח” (בערבית, בדיוק כמו בעברית עכשווית, רוב הטקסטים לא מנוקדים, וכמו בעברית יש לה “חיריק חסר” – תנועת i שאין אחריה י’. זה הניקוד שאמור להיות בת’. עם הניקוד ובלי היידוע זה נראה ככה: فَاتِح). השורש הערבי فتح מקביל (גם ברוב משמעויותיו) לשורש העברי פ.ת.ח – כלומר יש בו ת’ ולא ט’ (יש בערבית גם אות מקבילה, אם כי לא זהה בהגייתה, לט’. היא נראית אחרת לגמרי). בתואר שנגזר מהפועל יש א’ בין אות השורש הראשונה לשנייה (באותו מקום שבו היתה נכנסת ו’ בגרסה העברית – “הפותח”). לכן האלטרנטיבה ל”פאטי” שלא תתעלם ממקורות השם היא לא “פטיח” (ככל הידוע לי, אף אחד לא הציע את הכתיב הזה. זה יהיה סתם מיש-מש של שפות) וגם לא “פתיח” (שהיה צריך להיקרא בהטעמת ההברה האחרונה, כמו “חתיך”), אלא “פאתח” או “פאתיח”.

  2. ערן 29 מרץ 2008 ב - 4:34 קישור ישיר

    לא יותר פשוט אם נקרא לו אחמד וזהו?

  3. ערן 29 מרץ 2008 ב - 4:53 קישור ישיר

    הנה לכם אתר חדש המציע מאות סרטים וסדרות טלוויזיה חדשות וישנות. זה חוקי לחלוטין, זה באיכות גבוהה וזה בחינם.
    http://www.hulu.com

  4. איתן 29 מרץ 2008 ב - 8:46 קישור ישיר

    קודם כל, מה שענבל אמרה.

    שנית : השוואה מעניינת אתה עושה בין פאתיח אקין לבין איתן פוקס. לפני כמה שנים, נכחתי בסינמטק תל אביב באירוע הקראת תסריט של “ללכת על המים”. באירוע נכחו חלק מהקאסט, וכמובן אוחובסקי ופוקס. יצאתי מהאירוע בהרגשה שהחומרים מעניינים, אבל דחוסים מדי. להרגשתי, פוקס עושה ג’אגלינג עם יותר מדי נושאים : צבא, ישראלים-פלסטינים, זהות מינית, שואה. פוקס מצא את הדרך להתמודד עם הבעיה הזו : הוא השטיח את הטיפול בנושאים, והפך את סרטיו לבידוריים. “ללכת על המים” חי, לטעמי, רק בגלל ליאור אשכנזי הנפלא. ב”בועה” הוא היה חסר (תפקיד אורח קטן לא נחשב).

    איש מבוגר שוכב עם זונה, והופ, הוא מאוהב בה ?
    שתי סטודנטיות מדברות בחדר אוכל, ומתוודעות אחת לשניה תוך כדי ארוחה, והופ, הן קופצות למיטה ?

    סליחה, אבל אני צריך יותר מזה. זה שטחי מדי, ובמידה מסוימת מקומם. במיוחד לאור העובדה שאני יודע שהבמאי מסוגל ליותר. הסרט לא ניחן בעדינות, לדעתי, אלא בפחדנות, או לחלופין בהתחנפות לקהל הרחב. סיפור כזה צריך את האלימות, העוצמה, הסקס, הבוטות, כדי להמחיש את עוצמת הרגשות. הוא בוחר לרדד את אמצעי ההבעה בכדי להיות קליט יותר, מסחרי יותר. הוא אולי יגיע ליותר קהל, אבל אותי הוא איבד.

    נ.ב. מה הסיפור עם השוט האחרון (מעבר לעובדה שהוא מתחנף לאנשים שמכירים את “400 המלקות”) ?
    חיכיתי עד הסוף של הכותרות,וכלום לא קורה. הוא מצולם מהגב, מרחוק, המצלמה סטטית. והוא מאוווד ארוווך. ואז הוא נגמר. מה ?

  5. אור 29 מרץ 2008 ב - 11:05 קישור ישיר

    איתן.
    אני די מסכים עם החלק הראשון של הביקורת שלך, האחד-לאחד שדברים קורים בו בסרט ואיך שנדמה שיש רק 6 אנשים בכל העולם שתמיד נתקלים זה בזה באופן די מלאכותי לעיתים.
    אבל השוט האחרון?? בן אדם, זה היה כל כך יפה, כל מדויק. אפילו פריים אחד אחרי זה היה ממוטט את הכל. מה גם שזה עניין המסגרתיות של התסריט. אני חושב שהסרט הוא אמנם על נשים אבל המסגרת העלילתית שלו היה הגברית, ולכן להתחיל, לסיים ולחצוץ באמצע עם הסיפור על האבן והבן הוא מבריק. ועוד הים (דווקא הפעם לדעתי לא מדובר בעוד המואז’ ל”400 המלקות”. דווקא מה שנזכרתי בו באותו הרגע היה הסיום של “חדרו של הבן”) על כל יצוגיו בענייני טריטוריה, שייכות וגבול הרשים אןתי מאוד.
    השוט האחרון, לדעתי, הוא אחד מרגעי השיא של הקולנוע בזמן האחרון (יחד עם הסיום הצממרר והבעייתי של the mist).

  6. דודי קינג 29 מרץ 2008 ב - 11:36 קישור ישיר

    לענבל קידר,
    השאלה לא איך קראו לסולטן במאה ה-15, אלא איך פאטי/פאטיח אקין קורא לעצמו. האם תכתבי “איתן וג’ואל כהן” כ”איתן ויואל כהן” רק בגלל שהם יהודים? האם צריך לכתוב את שמו של הסופר “סול בלו” כ”שאול בלו”? פאטי אקין נולד וגדל בגרמניה, ולמרות שהוא בן לשתי תרבויות (כפי שניתן להבין היטב מסרטיו), יש סיכוי לא קטן שהוא קורא לעצמו דווקא “פאטי” ולא “פאטיח”. עוד לפני המחקר האטימולוגי, השאלה היא העדפתו של הבמאי עצמו.

    אבל אפילו לפני כל זה, יש את עניין ההרגל של דוברי העברית. בדיוק כמו שאנו כותבים ואומרים בעברית “רומיאו ויוליה” ולא “רומיאו וג’ולייט” (טעות היסטורית שמקורה בכך שהמתרגמים הראשונים של שייקספיר לעברית היו יהודים-גרמנים), אחרי ארבעה סרטים התרגלנו לומר ולכתוב “פאטי אקין”. למה להתחיל לשנות? אפילו אם מדובר בטעות בכתיב ובהגייה, זה לא ממש אסון (אלא אם כן דוגלים במוסרנות, באוריינטליזם ובפוליטיקלי-קורקט. אז זה באמת אסון).

  7. איתן 29 מרץ 2008 ב - 11:54 קישור ישיר

    דודי, אני מסכים שהעדפתו של הבמאי עצמו צריכה לתת משקל ניכר, ואולי אף קובע, בדרך בה יש לבטא את שמו, אבל לא אתה ולא אני שמענו את דברו של מר אקין בנושא, ואני בכלל לא בטוח שהוא קורא לעצמו “פאטי”. אם לשפוט מהתנהגותם של למעלה ממיליון אנשים שהגיעו אלינו מרוסיה/ברית המועצות במהלך 20 השנה האחרונות, הם מדברים בביתם רוסית, כלומר, משמרים את המסורת הישנה שלהם גם במקום חדש. לכן, אני בכלל לא בטוח שבביתו של מר אקין לא דיברו טורקית, ושהוריו לא קוראים לו (עד היום) פאתיח.

    שם של אדם הוא, לפי הבנתי, חלק מרכזי בזהות שלו, ולכן חשוב לי לדייק בשמו של אדם כשאני מדבר איתו/עליו. לדוגמא, אם פעם יצא לי לדבר עם Cilian murphy , השאלה הראשונה שאשאל אותו תהיה איך מבטאים את שמו. אין להרגלים של דוברי עברית שום מקום כאן. הרגלים אפשר לשנות. שמת לב, למשל, שהמחלף, שעד לפני שנתיים נקרא “לה גארדיה” נקרא פתאום “לה גווארדיה” ?

  8. איתן 29 מרץ 2008 ב - 12:08 קישור ישיר

    אור, ברמת הרעיון, אני מסכים שהיה משהו יפהפה בשוט האחרון של “קצה גן עדן”. אני טוען שהביצוע היה כושל. הסטטיות של המצלמה, אורך השוט הבלתי נסבל, זוית הצילום (מאחור) – הכל היה לא נכון, לטעמי. הצעות לביצועים חליפיים : למשל, דולי – אאוט איטי, או, ממש כמו ב”400 המלקות”, פריז פריים כשסאונד גלי הים ממשיך ברקע, כשהכותרות עולות. אפשר גם לסובב את המצלמה מהאקסטרים-קלוז-אפ שבא לפני השוט האחרון אל גבו, ולהתרחק באיטיות. הסטאטיות הזאת היתה לא מובנת.

    את “the mist” לא ראיתי, אבל “חדרו של הבן” היה סרט כל כך עמוק ויפה, שאין בכלל מקום להשוואה. הדרך המרומזת שבה מעשה טוב ופשוט לכאורה של טרמפ שמורטי נותן לבחורה ההיא מהווה בעצם סגירת מעגל עבורו, ואפשרות, סוף-סוף, להתגבר על האבל הכבד ולחזור לחיים, אינה דומה בדבר לדרך המקרטעת שבה מספר אקין את הסיפור. השוט האחרון הוא אולי ניסיון להיות “מורטי”, אבל הוא עשוי לא טוב לדעתי.

  9. אורון 29 מרץ 2008 ב - 14:52 קישור ישיר

    ערן, אני לא יודע היכן אתה גר, אבל ההולו החביב (והלא ממש חדש לעניות דעתי) טוען שהוא לא יכול לספק שירות לארץ שלי. אתר אנטישמי, או שזה רק אצלי?

    מצד שני, באתר החדש (הכל יחסי) של “סאות’פארק” אני נמצא כל-כך הרבה עד שכמעט נגמר לי מה לראות 🙂
    (ניק-לינק)

    ומישהו קרה לאחמט(ד)?
    http://www.youtube.com/watch?v=4_EWI5ipsuU

  10. ערן 29 מרץ 2008 ב - 17:58 קישור ישיר

    אורון, אני גר בני יורק. יתכן שהולו, שעלה לפני כמה שבועות לאחר תקופת הרצה, סגור לתושבים מחוץ לארה”ב אבל עד כמה שאני יודע יש כמה דרכים פשוטות לעקוף את המכשול הזה (לא שאני מכיר אותם)
    הקליפ עם אחמד נורא מצחיק, אגב.
    הנה רשימה חלקית ביותר של סרטים בהם ניתן לצפות במלואם ובחינם באתר:
    Master & Commander
    Ice Age
    The Usual Suspects
    Some Like It Hot
    Fever Pitch
    Red Dragon
    Sideways
    Me, Myself & Irene
    Broken Arrow
    Mulhollnd Drive
    October Sky
    The Big Lebowsky

    ועוד רבים וטובים.

  11. טלוטן 29 מרץ 2008 ב - 20:29 קישור ישיר

    CERTIFIED FRESH – PICK OF THE WEEK
    ביקור התזמורת הוא בחירת השבוע של מדד המבקרים “עגבניות רקובות” עם 98% ביקורות חיוביות ו-100% של ה-TOP CRITICS.

    http://www.rottentomatoes.com/
    (בדף הראשי)

  12. ערני 9 אפריל 2008 ב - 2:42 קישור ישיר

    האם משהו יכול בבקשה לעזור לי? אני מנסה למצוא ללא הצלחה את שם הזמרת או את שם השיר מתוך הסרט בקצה גן עדן 0526676612 shirimoshe@bezeqint.net או במייל בתודה לכם

  13. שירה 18 מאי 2008 ב - 19:30 קישור ישיר

    בקצה גן העדן..
    בתחושה שלי זה סרט שלא עובד.
    סרט עם דמויות שלא מתפתחות שעושות קפיצות מנטאליות מסצינה לסצינה… עם צירופי מקרים שהופכים למניירה ולמטרה בפני עצמה שתוצאתם אי אמינות שזורקת אותך כצופה החוצה.
    כל המחמאות שקראתי הן יפות וטובות אבל לרוב הן טכניות.. כלומר לא נבנות בסופו של דבר לאותו מוצר פיוטי אומנותי קולנועי.
    או ש…
    אשמח אם מישהו יפתח את עיני.. אבל מישהו שרואה את שני הצדדים . למה אמרו על הסרט הזה שהוא בנוי בכזו מיומנות מדוקדקת…??
    sombody?

  14. efraim 7 יוני 2008 ב - 18:05 קישור ישיר

    אני לכאורה מסכים עם כל התגובות שקראתי אלא שיושב משתומם “לשם מה ניתוח/בקורת בזכוכית מגדלת ענקית” ?
    כל מה שלא מצאו קודמי בסרט ממילא לא היה אמור להיות
    בו,שהרי אם היו- נמס היה יחודו , זהו אשכרה סרט “תורכי”טיפוסי עם סיום על פי צו האריסטוקרטיה
    הקולנועית האירופו-אשכנזית{שאלמלא כן לא זוכה היה
    לתשבוחות}
    אני בכיתי בסרט , בכיתי ותהיתי מדוע נופי המקסימים של פולניה לא מכווצים את נשמתי? מה יש בך – מוזיקה
    תורכית שמצליח לגעת ….?
    נגבתי הדמעות ושמעתי את תגובת הזוג שלפנינו “הסרט
    היה מאד מאד רדוד” ושאלתי עצמי “כיצד המיים הרדודים
    לא מצליחים לרגש ולמה? הנחתילשאלות ולבקורת ושלחתי
    SMS למי שהחליט לשלוח אותנו לסרט – תודה

  15. מאיה 11 נובמבר 2008 ב - 15:55 קישור ישיר

    לערני
    בסרט עצמו מזכירים את שם האומן שמבצע את שיר הנושא ושמו קאזים קוינסו


השאירו תגובה