19 מאי 2008 | 08:00 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

"לפני שהשטן יידע", הביקורת

מתוך גיליון “פנאי פלוס”, 14.5.2008

מלך העריות
וויי, וויי, וויי, מה שקורה במשפחת הנסון, שעומדת במרכז סרט הפשע החדש של סידני לומט, “לפני שהשטן יידע”: רצח, שוד, ניאוף. וזה רק בסצינה הראשונה

“איירון מן” הגיע לישראל ביום בו יצא בכל העולם. “הממלכה האסורה” מגיע לישראל פחות מחודש אחרי שיצא באמריקה ובאסיה. אפילו “כשהיא מצאה אותי” הקטן יצא בישראל שבוע אחרי בכורתו המסחרית באמריקה. לכן כשסרטים כמו “לפני שהשטן יידע” של סידני לומט ו”החלום של קסנדרה” של וודי אלן, יוצאים בארץ יותר מחצי שנה אחרי שיצאו ברוב העולם, אחרי שכבר הפכו לשיחת היום בעיתוני ובאתרי הקולנוע, ואחרי שכבר יצאו במהדורות די.וי.די מיובאות, אתם יודעים שהעיכוב לא נעשה כי המפיצים בארץ לא יכלו להביא אותם קודם, אלא פשוט כי הם לא רצו להביא אותם קודם. למה? אולי כי הם לא אהבו את הסרטים? אולי כי הם לא מאמינים שהם יצליחו מסחרית? ואם כבר הם חיכו כל כך הרבה חודשים על המדפים, למה פתאום הם כן יוצאים? עולם הפצת הסרטים הוא מבוך אפל וסבוך של שיקולים ונימוקים שאיש מאיתנו לא יצליח כנראה אי פעם לפצח. לצופה המעודכן, זה שקורא מה מתרחש בפסטיבלים, בעיתוני קולנוע ובבלוגים בינלאומיים, נותר רק לחרוק שיניים בזעף ומקסימום, ביום אופטימי במיוחד, לרטון “מוטב מאוחר מלעולם לא”. “לפני שהשטן יידע” יוצא בשבוע הבא, “החלום של קסנדרה” ייצא בהמשך החודש, שניהם מאת יוצרים ניו יורקיים ותיקים שמסרבים להזדקן ולהאט את הקצב, אבל שניהם גם סרטים בעלי מאפיינים דומים: שניהם דרמות מוסר טרגיות על אחים שמחליטים לחפש את הדרך הקלה להתעשרות, ומוכנים לוותר על נשמתם בדרך. על סרטו של אלן – הטוב מבין השניים – עוד נדבר בהמשך. בינתיים, נתעכב על סרטו של לומט (“רשת שידור”, “12 המושבעים”, “אחר צהריים של פורענות”), שהיו לא מעט מבקרים שראו בו מועמד ודאי למועמדות לאוסקר בטקס האחרון (זה לא קרה).
לומט, כהרגלו, מביים דרמות באופן קונבנציונלי, שגרתי, עשוי היטב אבל נטול ניצוצות. הוא טוב בלפיתת תשומת הלב, בשאיבת האוויר מהסצינות והפיכת הסרט לשקית ואקום של עלילה דחוסה וחונקת. למרות שהוא אחת האגדות הקולנועיות של המאה ה-20, לומט אינו מהיוצרים האהובים עליי באופן אישי, אם כי אני מודה שכשהוא במיטבו, זה נפלא. ומיטבו זה בעיקר בחירת חומרים, כי הבימוי שלו – שיש בו משהו פלבאי מאוד – נשאר עקבי מאז שנות החמישים ועד היום, בין אם הוא עובד בקולנוע או בטלוויזיה. לכן האטרקציה ב”לפני שהשטן יידע” אינה בבימוי של לומט, אלא בתסריט של קלי מסטרסון. מסטרסון הזה הוא טיפוס מרתק: חבר מסדר כמורה פרנציסקני שהפך לבנקאי שהפך למחזאי (אבל נשאר לעבוד בבנק, כי ממחזאות אי אפשר להתפרנס). הוא גר בניו ג’רזי ונמנע מלדבר עם התקשורת, משל היה מעין ג’יי.די סלינג’ר חדש. את התסריט ל”לפני שהשטן יידע” הוא כתב כבר לפני שמונה שנים, אבל רק כשלומט נתקל בו – ושיכתב אותו – הוא הפך לסרט, הראשון שלו שמופק. מסטרסון, כמו לא מעט קולנוענים צעירים – מקוונטין טרנטינו ועד אלחנדרו גונזלס איניאריטו – לוקח דרמת פשע קומפקטית, ומפרק לה את רצף הזמן, בניסיון להדגיש את המימדים הטראגיים שעלילה ליניארית היתה אולי פוסחת עליהם. וכך “לפני שהשטן יידע” נראה, כלפי חוץ, כעירבול בין “כלבי אשמורת” (עלילת השוד) עם “21 גרם” (הטרגדיה המשפחתית וסיפורי היגון, ההרס העצמי וייסורי המצפון). אלא שאני לא בטוח שזה עובד. לאורך הסרט כולו לא יכולתי שלא לתהות האם ניתוץ רצף הזמן, הקפיצות קדימה ואחורה, באמת משרתות היטב את הסרט, או שרק מנסות להפוך אותו לייחודי בעל כורחו.
זהו סיפורם של שני אחים: הארי (איתן הוק) ואנדי (פיליפ סימור הופמן). הארי גרוש וחייב לגרושתו דמי מזונות. אנדי מכור לסמים ומועל בכספי חברת הנדל”ן בה הוא עובד. שניהם זקוקים לכסף מהר. אז אנדי מציע להארי מזימה: לשדוד חנות תכשיטים. ולא סתם חנות תכשיטים: זו של ההורים שלהם. וכך, תוכנית מושלמת שהיתה אמורה להיות פשע נטול קורבנות (הכל ממילא מבוטח), הופכת בגלל איוולות, רוע לב וחוסר מזל (או חוסר אלוהים) לטרגדיה מתגלגלת שתשאיר אחריה לא מעט גוויות.
הארי ואנדי הם מגיבורי הקולנוע שאני שונא. הם פשוט טיפשים מדי כדי להיות מעוררי עניין או הזדהות. נדמה שכל מה שקורה להם בסרט בהחלט מגיע להם, כי הם בקלות היו יכולים להפך גורלם, אם היו מחליטים אחרת. מה שכן, מדובר בשתיים מהדמויות הפגומות והמעוותות ביותר שהוצגו בסרט קולנוע אמריקאי זה זמן רב: אח אחד מזיין את אשתו של האח השני. בן אחד נוטר לאביו ומייחל למותו. והאב (אלברט פיני), וויי, וויי, מה שהולך שם איתו.
אם יש דבר אחד מרתק בתסריט של מסטרסון – ואולי זה המפגש בין תסריטאי שהוא נוצרי אדוק וצעיר, ובין במאי שהוא יהודי קשיש (כבר כמעט בן 84) – זה שהוא נראה כמו תרגיל תיאולוגי. האם מסטרסון ולומט ניסו למצוא עלילה בה כל עשרת הדיברות יישברו בזה אחר זה? החל מהשוד שמתרחש בשבת, דרך לא תנאף, לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד אשת רעך. ובעיקר: כבד את אביך ואת אמך. מהבחינה הזאת, “לפני שהשטן יידע” הוא סרט שאולי לא ממש עובד כמותחן פשע, או טרגדיה יוונית בת זמננו, אבל הוא מציג יפה עולם בו לוחות הברית נותצו, והמחיר המוסרי שכל הדמויות משלמות על כך.

זהירות, המלחין הוא ספוילר

קרטר בורוול הוא אחד המלחינים האהובים עליי בקולנוע האמריקאי. לקהל הרחב הוא מוכר בעיקר בזכות מערכת היחסים העקבית שלו עם האחים כהן, והנעימה שלו ל”פארגו” שלהם. בקולנוע תמצאו ברגע זה את לחניו האפלים, הקודרים, המשלבים כלי נשיפה עגומים עם כלי הקשה מטרידים גם ב”לפני שהשטן יידע” וגם ב”ברוז'”. הבעיה היחידה עם בורוול היא שהמוזיקה שלו כה מזוהה, כה ייחודית, כה עקבית, והיא תמיד כל כך אפלה, שמרגע שאתם יודעים שהוא הלחין את הסרט, אתם יודעים מראש שלא יהיה לכם כאן סוף טוב ושמח, אלא סוף עגום, רע ומדמם. אולי זו גם הסיבה שאף סרט שבורוול הלחין מעולם לא הפך ללהיט קופתי.

נושאים: ארכיון, ביקורת

14 תגובות ל - “"לפני שהשטן יידע", הביקורת”

  1. דרורית 19 מאי 2008 ב - 8:58 קישור ישיר

    באסה.
    אני דווקא כן אוהבת את לומט, או שאולי יש כמה מהסרטים שלו שמאוד אהובים עלי (running on empty עם ריבר פינקס זצ”ל הוא בראש הרשימה) שגרמו לי לצפות לסרט החדש שלו. נשמע כמו נפילה רצינית.

  2. ניר4819 19 מאי 2008 ב - 9:01 קישור ישיר

    הנה הביקורת של רוג’ר אברט על אינדיאנה ג’ונס החדש, שהוקרן אתמול בבכורה עולמית בפסטיבל קאן. כמי שמת על אברט וביקורותיו, אני שמח על ההתלהבות שלו מהסרט, אבל לוקח אותה בעירבון מוגבל – הוא חובב גדול של סרטי אינדיאנה, ואף אחד מהם לא זכה אצלו לפחות מ-3.5 כוכבים.

  3. דרורית 19 מאי 2008 ב - 9:02 קישור ישיר

    ואפרופו מועדון הגנוזים, מהזמן שעבר מאז שיצא בארה”ב אני מבינה שהחדש של נוח באומבך לא יגיע להקרנות בבתי קולנוע, נכון?
    ובניק לינק, מרק רופאלו ואיימי אדמס צפויים לשחק בסרט הבא של אותו נוח.

  4. יונתן 19 מאי 2008 ב - 9:24 קישור ישיר

    יש כמה שגיאות הגהה בכתבה:
    “קורה” במקום קורא כמובן, ותשיר=תשאיר.

  5. שלומי 19 מאי 2008 ב - 9:51 קישור ישיר

    “…לטרגדיה מתגלגלת שתשיר אחריה לא מעט גוויות.”
    אח,אני אוהב טרגדיות שרות. וגם גוויות שרות. וגם את סידני לומט. אני דווקא מת על “אקווס” שלו.
    “האם מסטרסון ולומט ניסו למצוא עליה בה כל עשרת הדיברות יישברו בזה אחר זה?” – אני דווקא הייתי משתמש במונח ירידה. גיבורים שהולכים ויורדים ויורדים ויורדים, עד הסוף הרע. והייתי מת לכתוב עליה: עלילה שבה הגיבורים הולכים – כתוצאה מארוע מחולל – מחיל אל חיל, עד שהם מבינים שאושר זה לא הכל בחיים…
    שגיאות כתיב עושות חשק למנח את השפה מחדש, לא?

  6. אסנת 19 מאי 2008 ב - 10:13 קישור ישיר

    דרורית, את מתכוונת למרגו בחתונה? לקחתי אותו בדויד ונהניתי מכל רגע, ובמילה “נהניתי” אני מתכוונת להנאה מעוותת, מהסוג שכרוך בגירוד הוורידים בשברי זכוכית. באומבך ממחזר חומרים מ”בין השורות”, או יותר נכון, חומרים ממשפחתו, אבל הוא עושה את זה להפליא. ניקול קידמן קרירה ומפתה כמו שאימא לא צריכה להיות, מזכירה קצת את לורה ליני מהסרט הקודם, אבל מתוסבכת ומסרסת כמו שני ההורים מהסרט הקודם. כל מה שניקול קידמן צריכה, כנראה, זה תסריט טוב ובמאי טוב.

  7. דרורית 19 מאי 2008 ב - 11:29 קישור ישיר

    כן אסנת, לזה התכוונתי. ואהבתי את דימוי גירוד הורידים בשברי זכוכית, כך הרגשתי גם בסרט הקודם שלו.
    ילקח בדי.וי.די בקרוב.
    תודה!

  8. ארז 19 מאי 2008 ב - 12:03 קישור ישיר

    החדש של נוח באומבך יוצא ב DVD מתורגם ב 15.6.08

  9. h.w 19 מאי 2008 ב - 12:48 קישור ישיר

    מישהו ראה את youth without youth של קופולה? איך הוא?

  10. Shai 19 מאי 2008 ב - 13:30 קישור ישיר

    Off topic:

    Meir Schnitzer saw the new Indiana Jones and didn’t like it. Not really a big surprise

    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/735/158.html

  11. james newton howard 19 מאי 2008 ב - 14:49 קישור ישיר

    הנעימה של קרטר בורוול ל”פארגו” היא לא ממש שלו. היא מבוססת על שיר עם סקנדינבי.

  12. אורי 1 19 מאי 2008 ב - 15:00 קישור ישיר

    “מרגו בחתונה” סרט בעייתי, קשה ובעיקר מריר. לא צוחקים בו, לא נהנים ממנו. ביזארי יותר מ”חיים בין השורות” [אותו דווקא מאוד אהבתי ואפילו בחרתי בו אז לסרט השנה בסקר של בלוג זה ולכן אכזבתי כה רבה].בניגוד ל”ג’סי גיימס” אני מבין למה אף אחד לא הוציא את סרט זה בארץ, הוא בוודאי היה נכשל. נקודת האור – ניקול קידמן, ג’ק בלאק, ג’ניפר גייסון לי וג’ון טורטורו – כולם עושים טוב מאוד את התפקידים שלהם, חבל שהם כל כך מעוותים.

  13. “מרגו בחתונה” הוא סרט די רע, לא מצחיק (גם בהומור שחור), לא מרגש. נקודות אור זה בעיקר ג’ק בלק המצוין.
    על לומט, לעומת זאת, כבר כתבתי את דעתי החיובית בפוסט קודם. לאור הביקורות המצוינות עליו (בארץ, לא חיפשתי בארכיונים האינטרנטיים) נראה לי, יאיר, שפשוט לא התחברת ולכן הוא לא השפיע עליך. או שפשוט לא זיהיתי רגש/התחברות בביקורת עצמה (לכאן או לכאן).

  14. דניאל 21 מאי 2008 ב - 15:12 קישור ישיר

    אני מאוד מאוד אהבתי את הסרט הזה.. אני חושב שלומט גאון, וגם שווה לשמוע אותו מדבר בתוספות של בדי וי די.
    Youth without Youth למי ששאל, זה סרט מוזר מאוד ורע (לטעמי כמובן), נראה כי עשוי ברישול. עדיף שקופולה יתרכז ביקב שלו בקליפורניה וישכח מקולנוע.


השאירו תגובה