18 מאי 2008 | 14:47 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

לכשכש בזנב הארוך

“חופשת קיץ” של דוד וולך יצא בסוף השבוע באמריקה ודיוויד האדסון מלקט כמה ביקורות טובות על הסרט.

========

ולא רק “ואלס עם בשיר” מציג בקאן. יש גם את “שבעה” של רונית ושלומי אלקבץ שהוקרן ביום שישי וקיבל ביקורת נאה אבל קצת פושרת ב”וראייטי”.

=========

העתיד של הקולנוע/טלוויזיה/אינטרנט נמצא בשירותי הווידיאו על פי דרישה (video on demand) שיספקו את האפשרות לראות על המסך הביתי כל סרט או תוכנית על פי בקשתכם. למעשה, זה כבר קיים שנים, אבל רק ילך וישתכלל ככל שרוחב הפס יגדל ומסכי הטלוויזיה הביתיים ישתפרו. אבל עוד לפני שזה הופך לנחלת הכלל, כבר מתברר שיש לא מעט בעיות לא פשוטות לפתירה. למשל, מצאי סרטים, והחשדנות של האולפנים הגדולים, בעלי הזכויות של הסרטים שרוב האנשים רוצים לראות, כלפי שירותים כאלה. או בעיות זכויות וטריטוריות: איך ליצור שירות כזה שיהיה גלובלי, בשעה שזכויות הסרטים הן עדיין טריטוריאליות.

אבל הבעיה הכי גדולה, כך מתברר, היא עם האלמנט היחיד שאינו קשור לטכנולוגיה: בני האדם. והם, מתברר, לא מסוגלים להחליט. “פרדוקס הבחירה”, קוראים לזה המומחים. צרכני הקולנוע – אני מניח שזה נכון לכל סוגי הצרכנים – רוצים מבחר עצום, אבל שהוא מונח מולם הם לא מצליחים להחליט במה לבחור. או כי הם לא מכירים את הסרטים, או כי הם מכירים אבל לא מצליחים להחליט מה בדיוק מתחשק להם באותו רגע.
לכן כל חברות ה-VOD בעולם עסוקות כרגע בלמצוא דרכים לעזור לצופים לבחור משהו, ולא רק להעביר שעתיים בזפזופ בין טריילרים.

הנה הפתרון שהוט VOD מנסים עכשיו. הם שלחו לי רשימה של כל הסרטים שמופיעים אצלם בספרייה. לא הסרטים שנמצאים באגף הבכורות, עם אלה אין לאנשים בעייה, הם מעטים ומובלטים ומפומפמים. בחרתי עשרה סרטים והקלטתי המלצות או פינות, או שיעורים קצרים בקולנוע, סביב כל אחד מהסרטים. כדי לשים זרקור על הסרטים שאינם הכי חדשים. עולה המלצה חדשה מדי שבוע והמספרים, כך מספרים לי, די נאים. הנה, ויה ערוץ היו-טיוב של הוט, אחת הפינות האלה, על “אהבת בשר ודם” של פדרו אלמודובר:

========

האתר שיצליח לפצח את השיטה איך לגרום לגולשיו לבחור את הסרטים לצפייה – אתר שיצליח למשוך צופים לכיוון הזנב הארוך – הוא זה שיעשה את המהפכה. כרגע שיטות ההמלצה די בסיסיות: או המלצה של מבקר קולנוע מוכר (הגישה הלואו-טקית, הכמעט אנטי-טקית), או המלצת החברים (גישת הרשת החברתית) או שלל פרמטרים של מצבי רוח וטעם, שאמורים לעזור לכם לאתר סרטים על פי טעמכם. אבל השאיפה גדולה מזה, וכמעט נושקת ליצירת אינטליגנציה מלאכותית, או שמא ל”אינטליגנציה רגשית מלאכותית”, אתרים שפשוט יידעו מי אתם, מה ראיתם, מה אהבתם, איזה מין טיפוסים אתם, ויידעו בדיוק מה תרצו לראות. לא אתפלא אם הזיהוי יזלוג החוצה מהמקלדת ונצטרך להעביר עין או אצבע בסורק, שיבחן את הריכוז שלנו, העייפות, הריכוז, רמת האדרנלין, ולפי זה ימצא לנו סרט שיתאים לטמפרטורת הגוף שלנו באותו רגע.
השלב הבא הוא כמובן גם שהאינטליגנציה המלאכותית הזאת תראה את הסרטים במקומכם ורק תשלח לכם הודעה בסמס איך היה הסרט.

=========

ועכשיו מחליט אתר ה-VOD “ג’מאן” לפתוח קצת את העסק ולהפוך אותו גלובלי יותר. כפי שכבר כתבתי בעבר, אתרי וידאו על פי דרישה, או שירותי הורדות חוקיות לסרטים הופכים נפוצים יותר ויותר באמריקה, אבל אך ורק לקהל אמריקאי. עכשיו Jaman פותח את השירות לתושבים מכל העולם (אם כי לא כל הסרטים זמינים לכל הצופים), ומעלים כמות נכבדת של קלסיקות הניתנות לצפייה בחינם (הסרטים המוצעים חינם מוגשים עם פרסומת לפניהם. סרטים בתשלום של כשני דולר מגיעים באיכות גבוהה יותר וללא פרסומות).

הנה, למשל, “חידון בחרוזים” עם אודרי הפבורן וקרי גרנט.
נא להכיר, ג’ון דו” של פרנק קפרה
ויש שם שלל סרטי אינדיפנדנט וסרטים בוליוודיים. המבחר עדיין לא עצום, ולא מוצרי הפרימיום, אבל יש שם כמה הברקות וכמה דברים מסקרנים. וזה כרגע, ככל שאני יודע, שירות ה-VOD היחיד שפתוח לצופה הבינלאומי ולא נעול בפני ישראלים.

14 תגובות ל - “לכשכש בזנב הארוך”

  1. דודי קינג 18 מאי 2008 ב - 15:27 קישור ישיר

    העתיד של הפצת הסרטים לצפייה ביתית כבר אכן נמצא כאן כמה שנים טובות, אבל קוראים לו רשתות שיתוף קבצים. אני מכיר קבוצות חברתיות שלמות שרואות אך ורק סרטים שהורדו באופן בלתי-חוקי ברשת. למרבה האירוניה, אלו דווקא אנשי היי-טק שמשתכרים לא רע בכלל. נראה לי שקהל היעד המרכזי של הוי-או-די בימינו הוא דווקא אנשים מבוגרים יחסית, או משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות יחסית. ככל שרמת האוריינות הטכנולוגית תגבר, כך יותר ויותר אנשים יעברו לרשתות השיתוף. הרי עדיף להוריד סרטים בחינם, מה גם שאיכותם הולכת וגדלה עם הזמן. כיום כבר לא נדיר למצוא סרטי בלו-ריי להורדה באי-מיול ובביט-טורנט.

    וי-או-די שעולה כסף יגווע עם הזמן, ושירותי סטרימינג בחינם לא מספקים חווית צפייה מספיקה. האלטרנטיבה היחידה בעלת עתיד כלכלי היא וי-או-די היי-דפינישן בחינם, שבתוכו משולבות פרסומות. את חסרון הפרסום יאזן יתרון המיידיות, אבל עם זאת, השירות עדיין יצטרך להתמודד באותו השוק עם רשתות שיתוף הקבצים.

  2. שלומי 18 מאי 2008 ב - 16:05 קישור ישיר

    חבל שאי אפשר להעתיק את הטכנולוגיה, אבל כבר נמצא פעם פתרון לבעיית חוסר היכולת לבחור טעם בתוך שפע של אפשרויות: המן. כזכור, היה רק צריך להכניס אותו לפה, והוא כבר היה מזהה לאיזה מאכל זקוק האדם שאוכל אותו, והיה משתנה לאיזה טעם שצריך.
    מה שמעלה במוחי פתרון אפשרי: בעתיד יופקו סרטים זהים לחלוטין רק שונים זה מזה בז’אנר שלהם. ואז אפשר יהיה “לאכול” את אנג’לינה ג’ולי התורנית בטעם קומי, טרגי, אימתי, מד”בי, קומיקסאי, קומי-רומנטי,ג’יימס בונדי,מתח, וודי אלני או, כמובן, כמו שעושים בחדר אוכל של פנימיה: סלט נטול טעם מהכל ביחד.
    שהרי למה לעשות כ”כ הרבה סרטים, אם סרט אחד יכול לענות על כל הטעמים?
    להתראות בגהינום.

  3. רז-ש 18 מאי 2008 ב - 17:17 קישור ישיר

    רק תיקון אחד, מה שתיארת זה לא מה שהמומחים (לתורת הבחירה) קוראים ‘פרדוקס הבחירה’. פרדוקס הבחירה זה חוסר היכולת לתרגם את העדפות הפרטים לכלל החלטה משותפת. שנוצר רוב מעגלי של העדפות: A

  4. Dvorit 18 מאי 2008 ב - 17:52 קישור ישיר

    המלצה חמה ממני:
    לקצר את הפינות בחצי
    לא ללבוש ז’קט שכזה עם ג’ינס שכאלו

  5. יואב 18 מאי 2008 ב - 18:08 קישור ישיר

    זה רק נדמה לי, או שהיה לך מאוד קשה להגיד “הזמינו עכשיו”?

    בכל מקרה אחלה המלצות. מקווה שתהיינה עוד.

  6. דרורית 18 מאי 2008 ב - 18:12 קישור ישיר

    לראות על המסך הביתי, לא על המך.
    ואפשר שהאנטליגנציה הזו גם תעשה פופקורן וכלים אחר כך?

  7. דן 18 מאי 2008 ב - 20:21 קישור ישיר

    סתם משהו מעצבן.
    ראיתי עכשיו איזה פרסומת למבצעים של דיינרס או איזה כרטיס אחר. כל שבוע יש מבצע אחר ושני אנשים חסרי כריזמה ופרומפטר מדווחים על מבצע השבוע – כרטיסים מוזלים לסרטים ישראלים שמוקרנים בסינמה סיטי, עד ה-22 במאי. לכאורה – סבבה, גם אם קצר. אבל למעשה, רק סרט ישראלי אחד מוקרן השבוע (עד ה-22) בסינמה סיטי – “עץ לימון”, וגם הוא מוקרן פעם אחת ביום בשבע בערב. קצת מעצבן, לא? לא יכלו לחכות עוד שבוע-שבועיים או חלילה לחכות לקיץ?
    סתם שתדעו.

  8. איתן 18 מאי 2008 ב - 21:36 קישור ישיר

    זה הזמן לדפוק את הראש בקיר. ראיתי את המלצתך על “סקס ולוסיה” (סרט שאני מאוד אוהב של במאי שאני מאוד אוהב). מסכים עם כל מילה שאמרת. הזכרת שם את אחד השחקנים בסרט : חורחה קמארה. ובכן, לא חורחה, כי אם חוויאר. ובסרט הזה יש לו תפקיד קטן, אבל הוא שחקן מצויין, ונצפה בתפקידים ראשיים ב”דבר אליה” הנהדר, וב”טורמולינוס 73″ המשעשע, וכן גם ב “הסוד שמאחורי המילים” וב”חינוך רע” בתפקידים קטנים יותר. מגיע לו שנזכיר את השם הנכון שלו.

  9. ליאור 19 מאי 2008 ב - 19:19 קישור ישיר

    רעיון הפינה הקולנועית מבורך (ולא, לא היתה לי בעיה עם הז’קט), אבל רק הערה אחת: למה לגלות כל כך הרבה על עלילת הסרט? אני מסכים שכל העסק צריך להיות קצר יותר. רק לגרות את הצופה.

    רוה לליאור: אם ראית את הסרט אתה בוודאי זוכר שכל התקציר שלי מתאר בערך 22 דקות מתחילת הסרט. יכול להיות שהייתי צריך לציין את זה, כדי שיובן עד כמה הסרט הזה הפכפך וחסר סבלנות ויציבות. וכל מי שאומר “צריך להיות קצר יותר”, מסכים לגמרי. לגבי הז’קט: דבורית במיעוט.

  10. ברק 20 מאי 2008 ב - 0:34 קישור ישיר

    God is the critic

    כנגד הyטענות בדבר הירידה בכוחם ובמעמדם של המבקרים, אני דווקא חושב ההיפך – המבחר העצום של הסרטים רק מגדיל את הכוח, המעמד וההשפעה של מבקר הקולנוע.

    יאיר רווה ורוג’ר אברט הם בעלי השפעה ומעמד רב יותר מכמעט כל יוצרי הקולנוע.

    הדוגמה הבולטת להמחשה היא עולם המוסיקה האלקטרונית. המבחר בשוק הזה הוא עצום, ולכן המעמד של העורך, ה- דיג’י, הוא חזק הרבה יותר מהיוצרים עצמם.

  11. Dvorit 20 מאי 2008 ב - 15:59 קישור ישיר

    דבורית תמיד במיעוט.
    טענותיי אינן נגד הז’קט אלא נגד השילוב.
    הקומפוזיציה.

  12. Brittany 22 יולי 2010 ב - 1:16 קישור ישיר

    The informal post encouraged me very much! Bookmarked your blog, very excellent categories everywhere that I see here! I appreciate the info, thanks.

  13. david deangelo 26 אוקטובר 2010 ב - 0:59 קישור ישיר

    Excellent blog, bookmarked your site with hopes to read more!


השאירו תגובה