אלטרנטיב ניישן
זרזיף קל של נחת: הבשורה המדכאת, המכעיסה, המרגיזה, המקוממת, המרתיחה, האידיוטית של יס להסיר בשבוע הקרוב את ערוץ המוזיקה האלטרנטיבי M2 (או אם.טי.וי 2) מלוח השידורים הצליחה להוציא מ"העיר" גרגר קל של אקטיביזם ז'ורנליסטי מהסוג שנגמה שכבר נעלם של לטובת התחכמויות. המחאה נגד הורדת הערוץ נפרשה על פני עמוים רבים בעיתון והם מבטיחים בשער שלא להרפות.
אם מישהו מיס קורא כאן אנא שיקלו שנית: M2 הוא ערוץ חיוני בלוח השידורים שלכם. אל תבאסו.
============
וב"7 לילות": יונית לוי מראיינת את טום סטופארד. מדהים: היא מעריצה גם את באפי וגם את סטופארד, ועכשיו לעורכים שלי ב"7 לילות" יש גם את הטלפון שלה. שמא אשחד אותם ואפצח במשלוחי זרים סלולריים אנונימיים?
וכי ברור שסטופארד העילוי, אחד מאמני המילים הגדולים של ימינו, לא מעניין את "ידיעות" – כשם שהוא בוודאי לא מעניין את חדשות ערוץ 2, שהרי אחרת הראיון הזה היה מופיע בשידור ולא בדפוס – אבל יונית לוי כן מעניינת את "ידיעות" (כתבתה זכתה להפניה גם בשער המוסף וגם מעל לכותרת הראשית, בשניהם ללא איזכור לשם המחזאי/התסריטאי), לכן אני מוצא שזה יהיה רעיון מעולה ומשובח לתת לה מדור ראיונות שבועי או חודשי, שתראיין בו את כל מי שהיא מעריצה בעולם התרבות ושללא שמה היה מגיע מקסימום לראיון ב"תרבות העיר": ג'וס ווידון, סת מקפארלן, וכל מחזאי/במאי/סופר/הוגה דעות אחר שאני אפילו לא יודע שהיא ממעריצותיו, אבל אשמח ללמוד ולקרוא אותה כותבת עליו.
============
"ואלס עם בשיר", שאר הביקורות
אורי קליין
יקיר אלקריב
דבורית שרגל
שמוליק דובדבני
מאיר שניצר
"וואלה"
אסתי סגל
משונה: שניצר ואלקריב כתבו דברים כמעט זהים – "מתבכיין", "יורים ובוכים", "מסר בעייתי"' – כשהם מבלבלים בין כנות מפלילה של יוצר ובין "ניסיון למירוק המצפון". מה גם ששניהם חוטאים לקריאה של עצמם את הסרט: כי אם האנימציה נועדה כדי לייצג אמת סובייקטיבית, "מניפולציה", שלא יכולה להיות מוצגת בסרט דוקומנטרי רגיל, אז איך הם פתאום מקבלים את "וידויו" של פולמן בדבר "נוכחותו" מרחק מטרים ספורים מהטבח בסברה ושתילה כאמת אובייקטיבית, ולפיכך ראויה לגינוי (אם כי אני גם לא מבין מה בדיוק שניצר ואלקריב רצו שיעשה פולמן, מה עוד הם מצפים שחייל שהשתתף באופן עקיף במתן יד לטבח יכול לעשות חוץ מלהתנצל, לחשוף את האמת שנסתרה אז מעיניו ולנסות להבטיח שניסיונו יעשיר ויפקח את עיני אלה שיבואו אחריו – או שמא חייל שעמד ליד טבח פסול בזאת מעשיית סרטים). שניצר קלע בול עם דימוי "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" – שהוא, דומני, אחד המסרים הברורים והבסיסיים של הסרט, נקודת המוצא ונקודת הסיום. אבל נדמה לי שהוא החמיץ את כל מה שקרה אחרי סצינת הכלבים וביצע בסרט פעולת "מחיקון": ראה אותו כסרט תיעודה רגיל ופספס את מה שהאנימציה ביקשה להוסיף – ולא להסתיר – על האמת הידועה.
יאיר, ידוע לך אולי כמה כבר הספיק להרוויח "ואלס עם בשיר" בקופות? אני שואל את זה כי כשאני ניסיתי לראות את הסרט כל הכרטיסים כבר נמכרו, ואני קורא בכל פורום אפשרי שכל חבריו כבר הספיקו לראות אותו, אז זה מסקרן. אני חושב שהוא עבר כבר את השיא "בופור".
ו… עלתה לי מחשבה בקשר ל"ואלס עם בשיר":
לדעתי מדובר לא רק באחד הסרטים החשובים ביותר בעת האחרונה בישראל ובעולם כולו, ובסרט שיביא לנו הרבה כבוד בפסטיבלים שונים וגם באוסקר, אלא גם בסרט הישראלי בעל הפוטנציאל המסחרי הגדול ביותר בארה"ב אי פעם!
המראה הויזואלי המרהיב, הטריילרים המדהימים, הביקורות המשבחות, הפרסים שעוד יגיעו (ובינהם אולי אפילו האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר והאוסקר הראשון לסרט ישראלי אי פעם), והאפשרות לדובב אותו לאנגלית מבלי שזה ירגיש מאולץ (ביחס לסרט לא מצויר, הכוונה). לדעתי, בגלל כל אלה, "ואלס עם בשיר" הולך להיות הסרט בעל ההפצה הרחבה ביותר שניתנה אי פעם לסרט ישראלי בארה"ב, ואני בהחלט יכול לראות אותו עושה מעל ל-30 מיליון דולר (פי 10 מ"ביקור התזמורת", הסרט הישראלי המצליח ביותר בארה"ב מבחינת הכנסות).
מה דעתך?
רוה לאינדי: א) אתה חייב להחליף שם. "אינדי" (באנגלית) הוא כבר הניק של אחת המגיבות הקבועות והוותיקות באתר. ב) נתוני קופה יהיו בשלישי אחה"צ. אבל אין דרך בה "בשיר" יוכל לעקוב את "בופור": "בופור" הופץ ב-36 עותקים, "בשיר" ב-8. כך שכל מספר מעל לרבע סוף שבוע הבכורה של "בופור" ייחשב אסטרונומי. ג) אני מסכים שיש סיכוי טוב "בשיר" ישבור באמריקה את השיא של "ביקור הזמורת" אבל 30 מיליון נשמע מספר מופרז. "פרספוליס" – אחרי הפרסים והפסטיבלים והביקורות וקתרין דנב שמדבבת את האמא והמועמדות לאוסקר וההפצה על ידי סוני פיקצ'רז קלאסיקס ב-500 בתי קולנוע, הגיע בסופו של דבר ל-4.5 מיליון. "בשיר" יכול להגיע לאיזור הזה ואף לשאוף ל-5 מיליון, אבל יותר מזה יהיה נס.
פסטיבל קולנוע צרפתי, יום אחרון:
"שחקניות" – ולריה ברוני-טדסקי
סרט משונה. הסרט מספר על מרסלין (ברוני-טדסקי בעצמה, טובה מאוד), שחקנית תיאטרון, שנמצאת בהפקה של מחזה על אשה בורגנית המתאהבת במורה הפרטי של הבן שלה (לואי גארל. סביר). הסרט עוקב אחרי החזרות, בניצוחו של הבמאי המשוגע (מתייה אמלריק. קצת מוגזם), ההצגות הרצות, ובמקביל אחר חייה האישיים של מרסלין. עד כאן, נשמע בסדר. אבל טדסקי מביימת את הדמויות שלה באגוצנטריות, וגם בצניעות : הדמויות שלה לא ממש נורמליות, אבל היא לא משתמשת באפקטים מיוחדים, או בתנועות מצלמה מוגזמות על מנת להמחיש את זה. הרבה סצינות מתחילות כשאני לא יודע אם הן חלק מהמחזה, או שהן קורות לדמות בחייה האמיתיים, או שהן פנטזיה.בשלב מסוים בסרט יוצרת טדסקי פרסוניפקציה של הדמות שהיא משחקת (ולריה גולינו. מקסימה. קצת דומה לדמות שוירג'יניה מאדסן עשתה ב"מדריך לחיים בכפר", האחרון של אלטמן), וכך היא מנהלת איתה שיחות דמיוניות. בנוסף, לא חסר לטדסקי הומור. אבל מצד שני, התסריט רזה מדי. לא קורים בו הרבה דברים. ואין בו מספיק בשר. ובכל זאת, סרט חביב.
"MR73" – אוליביה מרשל.
זה סרט שני של הבמאי הזה שאני רואה, והחלטתי : אני אוהב את הסרטים שלו. למרות הבומבסטיות של סרטו הקודם, "36 תחנת משטרה", ראיתי שם בימוי מקצועי ומרשים מאוד של סצינות פעולה משטרתיות, ועבודה מצוינת עם שחקנים. דניאל אוטיי, ששיחק בסרטו הקודם, מגלם את התפקיד הראשי גם כאן (והוא מצוין, כתמיד). הפעם מיתן מרשל את השימוש המוגזם במוזיקה, הדבר שהכי הפריע לי בסרטו הקודם, אבל המיומנות הבימויית והתסריטאית נשמרה, ואף שופרה. הדמות הראשית בסרט, שוטר עם אינסטינקט צדק שסבל מטרגדיה – בעקבות תאונת דרכים, בתו נהרגה ואשתו הפכה צמח – מתחילה לשתות, ובאופן כללי לאבד את הצפון. אבל החושים המשטרתיים עדיין פועלים. מצד שני, הוא מגלה, שבגלל שחיתות משטרתית, הדרך היחידה להביא צדק, היא לקחת את החוק לידיים. יש גם סיפור משני, על אנס ורוצח, ששהה 25 שנה בכלא, ועומד להשתחרר. הבת של האישה שאותו פושע אנס ורצח יוצרת קשר עם הגיבור הראשי, שהיה השוטר שהביא ללכידתו לפני 25 שנה. הדרך שבה התסריט נע בין שני הסיפורים מדויקת ומרתקת, בימוי השחקנים, הצילום, והשליטה האבסולוטית של מרשל בכל האספקטים של הסרט מרשימים. סרט מרתק.
אה, לא ידעתי שהוא הופף רק ב-8 עותקים, נו, מילא. אז אני אשנה את הדעה שלי מ-"ישבור את השיא של 'בופור'" ל"ישבור את קו ה-400 אלף", מה אתה אומר על זה?
ובקשר ל"פרספוליס", אתה כנראה שוכח שהטריילרים של "פרספוליס" לא היו מרשימים כמו אלו של "ואלס עם בשיר", ולעומת הויזואליה המרהיבה של "ואלס", הויזואליה של "פרספוליס", מהטריילרים, לפחות. נראתה די בלתי נסבלת. ככה שלפי דעתי, ללא הפרסים, היו צופים בסרט הרבה פחות אנשים, אבל לא בגלל שהוא לא זכה באף פרס, אלא משום שהוא נראה בטריילרים כמשהו שמכאיב בעיניים.
לא ככה?
ואם "איירון מן" הוכיח לנו משהו, זה שכל עוד הטריילר טוב הסרט ימשוך קהל.
רוה לאינדי/רוג'ר ראביט: 400 אלף? לא נראה לי שאתה בכיוון, אם כי אשמח להיות מופתע. ההימור הראשוני שלי היה 80,000 כרטיסים, אבל אם ההיענות בסוף השבוע הראשון תהיה גבוהה אני מוכן לתקן את ההערכה הזאת כלפי מעלה לאיזור ה-120,000 כרטיסים. 150 גג. וזאת מבלי לגרוע מגדולתו של הסרט, אבל אני חושב שהוא מאותם סרטים שיעבדו חזק בתל אביב, אבל לא מחוץ לה.
תיקון: *הופץ*
ו… החלפתי כינוי :-).
לבשיר אין סיכוי באוסקר האמריקאי. האמריקאים לא יתנו מועמדות לסרט שמשמיץ את ישראל מבחינתם. הם בקושי קנו אותו להפצה אחרי שרבים מהיהודים האמריקאים הזקנים של חברות ההפצה הזדעזעו ממנו. הסרט הולך להיות כישלון קופה גדול בארץ זה בטוח. מי יראה סרט תיעודי מצויר על סברה ושתילה?! בכלל סרטים אוטוביוגרפיים של אנשים לא ידועים לא מעניינים את הקהל.
חבילת המוסיקה של יס היא קטסטרופלית, חוץ המתוכניות המשעשעות בVH1 עם הקומיקאים שמדרגים את 100 השירים הגרועים של שנות ה-80/ 100 הרגעים המביכים של הסלברטיס/ 100 הרגעים המביכים של הסלברטיס בשנות ה-80 לא נותר בה דבר. מוסיקה הרי אין שם; ועכשיו, עת נבעט הערוץ היחיד שעוד סיפק קמצוץ נורמליות, מדובר בציה מוחלטת.
בוז ליס.
למרי – אני, מתלהב מעצמי?
הו, לא ולא! אני רק מעלה השערות.
אה, ואני בהחלט מבין דבר אחד או שניים בהפצה.
הערה לגבי הביקורות על באשיר (ספוילר).
ראיתי את "וואלס עם באשיר" בלי לקרוא ביקורת אחת. כאשר הגיע הרגע האחרון בסרט קיבלתי מכה עזה לתוך הבטן ללא שום התרעה. אני חושב שהאפקט היה שונה משמעותית אם הייתי מודע למה שיקרה באותה דקה. משום כך מעצבן ומקומם כל כך לגלות שכמעט כל הביקורות על הסרט מתעקשות להסגיר את שינוי הכיוון של התמונות האחרונות ללא אזהרה מוקדמת.
נמאס מספוילרים בביקורות.
יוניתי אוהבת גם את שייקספיר. לא לשכוח.
רוה לדבורית: אבל הוא סרבן ראיונות ידוע. מה שגורם לי לחשוב שאם חנוך לוין היה בחיים, יונית היתה מצליחה להשיג ממנו ראיון.
תיקון טעות: פרספוליס לא היה באמת מועמד לאוסקר. הוא היה נציג צרפת לתחרות, הגיע לתשיעיה הסופית (אם אני זוכר נכון את מה שכתבת בזמנו, יאיר), אבל לא היה מועמד.
http://www.oscar.com/nominees/
רוה לטל: הוא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית האנימציה.
סינמסקופ הפך עם הזמן מבלוג אישי, למרכז ידע שמספק לי שירותי אגרגציה של סיכומי ביקורות קולנוע וסרטים, מה שמחזק מאוד את מעמדו. סחתיין.
ואלס עם באשיר, יום שישי, הקרנת חצות בלב, באולם אולי 60 איש. ואכן, איזה מזל ששום ספוילר לא הגיע אלי אחרת כמעט כל האפקט של הסרט היה מתפוגג לו. בשיחות עם חברים אני מאוד נזהר שלא לספיילר להם את הסרט.
מ. נייט שאמאלאן, יום ראשון, 1 בלילה, סינמה סיטי, באולם כ40 איש, צחוקים פראיים מהבדיחה של מארק וולברג על הרוקחת הכוסית והתרופה נגד השיעול, שאר הסרט מפוספס למדי.
ראיון עבר עם שניצר: שניצר מעיד כאן כי הוא לא סובל אנימציה, ולא רואה סרטי אנימציה בפרינציפ, זה מאוד עקרוני אצלו.