אריק ברנשטיין, המפיק של "כך ראינו", קיבל במייל בשורה משמחת מקארן קופר, מנהלת הפילם פורום בניו יורק, אחד מבתי הקולנוע האהובים עליי בעיר, שהיא התלהבה מהסרט ותשבץ אותו להקרנות מסחריות במאי 2013. עד כאן הכל טוב ויפה, ולא עד כדי כך נדיר ויוצא דופן לסרטים ישראליים תיעודיים, שמקבלים בפילם פורום במה נאה ועקבית מאוד. אלא שברנשטיין הראה לי את המייל ששלחה לו קופר ואני די הופתעתי ממנו. ביקשתי ממנו שיבקש ממנה רשות שאוכל לפרסם אותו כאן בבלוג. הוא ביקש, היא הסכימה, אני מפרסם:

Dear Arik:

Mike Maggiore and I have seen it and think it would play well at Film Forum. Frankly, I find the film very, very sad – filled with material that suggests opportunities for peace between peoples and for happiness for millions of individuals involved – have been lost over the decades. It seems to me to be a story about Israel and Israelis, but also about the rest of us too… the mistakes we make, the misapprehensions of what our actions portend.

מה הדהים אותי? שהיא כותבת שהיא חושבת שהסרט "נורא נורא עצוב". מדהים, כי זו בדיוק היתה גם התחושה שלי אחרי הצפייה בסרט. לכאורה, "כך ראינו" הוא סרט נורא שמח – כולו מלא טקסים, חגיגות, נצחונות. אבל הרגשתי שהוא מתעד טרגדיה נוראית, שרק הולכת ומתגלגלת. בטקסט הקצר שלי על הסרט לפני כשלושה חודשים כתבתי עליו משפטים די דומים: "מתוך כל זה עולה תמונה עצובה של מדינה שמתעדת מלחמות וחגיגות ותמיד מאמינה שהנה, תכף הכל יהיה בסדר, ואז קורה עוד דבר נורא. הצילומים כמעט תמיד שמחים, אבל הסיפורים שמלווים אותם יודעים לעדכן שמתחת לפנים השמחות היו גם טרגדיות גדולות." חשבתי שזו פשוט הפרשנות האישית שלי לסרט לכן כה הופתעתי לקרוא שגם אי שם בניו יורק, התחושה הזאת מחלחלת בצופים שאינם ישראלים. כנראה שזה באמת סרט עצוב על החמצות גדולות.

אגב כך, "כך ראינו" עדיין מציג בסינמטק תל אביב שם כבר צפו כבר כ-4,000 איש.

ציוץ