ראיון עם אנתוני ברגמן
ביום שישי שעבר ראיתי בפסטיבל ירושלים את "סינקדוכה, ניו יורק", סרטו של צ'רלי קאופמן. הסרט הזה הדהים אותי. מעשה עלילתי/סוריאליסטי/פסיכוטי מופרע שנעשה ביד בוטחת, שלא תיאמן לסרט בכורה. אתמול – אחרי שהתרבו הדיווחים שהסרט הזה לא יופץ בארץ – הלכת לראות אותו פעם שנייה. ואכן, לא הזיתי: זו יצירת מופת נדירה.
את אנתוני ברגמן, מפיק הסרט, יוצא לפגוש בביקוריו הנשנים בפסטיבל, ואחרי שראיינתי אותו ל"העיר" ב-2000 אני עושה את ה"האו-דו-יו-דו" אתו כשאני נתקל בו בירושלים. ב-2004, כש"שמש נצחית בראש צלול", סרט בהפקתו, נבחר לסרט השנה שלי (ובמשאל הקוראים של "העיר") ברגמן תיווך – ויה אי-מיילים – וקישר ביני ובין היחצנית של קאופמן כדי לתאם בינינו ראיון, סתם כך, ללא שום דבר לקדם. ואחרי שראיתי את "סינקדוכה" (או "סינקדוקי", כמו שברגמן מבטא את זה, כך שזה יישמע שמו שיבוש של סקנקטדי, העיר בצפון מדינת ניו יורק בה מתחילה עלילת הסרט) רציתי לשבת עם ברגמן שוב לשיחה, לראות מה חדש. אחרי הכל, הוא עזב השנה את חברת ההפקה שהקים עם טד הופ, והקים חברה משל עצמו. והמצב של הקולמוע העצמאי באמריקה לא משובח כעת. אז ביקשתי מאבי נשר – שאצלו התארח ברגמן – שיארגן לנו מפגש. זה קרה בשבת שעברה, לפני הקרנת "ספק השינה", הסרט השני שברגמן הפיק והציג בפסטיבל. אז האם מצב הקולנוע העצמאי האמריקאי באמת בקרשים? ואיך היה להפיק לקאופמן את סרטו הראשון כבמאי? ועל מה ברגמן ואבי נשר עובדים? התשובות לכל אלה בראיון שלנו.
פורסם ב"7 לילות", 18.7.2008
לפני כחודש הרצה אחד מבכירי הקולנוע העצמאי – בחור בעל הישגים בשם מארק גיל – בפסטיבל הקולנוע בלוס אנג'לס ובהתייחסו לקולנוע העצמאי הוא הצהיר בפסימיות: “השמיים נופלים". כל מי שחשב שמהקולנוע העצמאי תבוא ישועה לאלטרנטיבה – תוכנית או כלכלית – לממסד ההוליוודי הוותיק, הולך ומתבדה. כלכלת השוק האמריקאית שברה את החברות העצמאיות ובחודשים האחרונים הן נעלמות מעל פני הנוף הקולנועי בזו אחר זו.
חודש אחרי שגיל זעק "השמיים נופלים" יושב מולי בפסטיבל הקולנוע בירושלים אנתוני ברגמן, אחד המפיקים העצמאיים המרתקים והמקוריים שעובדים כעת בחוף המזרחי. לפני שבע שנים, כשמארק גיל היה נשיא אולפני מיראמקס בשיא כוחה ותהילתה, ברגמן היה אחד מארבעה שותפים שעבדו לא רחוק ממשרדי מיראמקס בדאון-טאון ניו יורק במיני-אולפן עצמאי בשם "גוד מאשין”. הימים ההם נראו כמו ימי טרום הבועה בהיי-טק והאולפנים ההוליוודיים שהאמינו שמהקולנוע הניו יורקי העצמאי תבוא ישועתם, הלכו וקנו את כולם. גיל נקנה על ידי אולפני וורנר והקים להם את "וורנר אינדיפנדנט", שהיתה אחראית על סרטים כמו "לפני השקיעה" ו"לילה טוב ובהצלחה", ואולפני יוניברסל קנו את גוד מאשין והפכו אותה לחטיבה העצמאית והאיכותית של האולפן, “פוקוס פיצ'רז" (“אבודים בטוקיו", “קדימה, תריץ אחורה"). אלא שברגמן העדיף לא לעבור להוליווד ולהיות שכיר של אולפן גדול והוא נשאר בניו יורק (ג'יימס שיימוס ודיויד לינדי, אנשי גוד מאשין, עברו להוליווד והתקדמו מאז רבות בדרגות ההייררכיה באולפני יוניברסל). הוא וטד הופ, הצלע הרביעית (ולשעבר המפיק הצמוד של האל הרטלי) הקימו חברה עצמאית, כמו פעם, כזו שלא מסונפת לאף אולפן, בשם “דיס איז דט” (“שמש נצחית בראש צלול", “לסגור מעגל”). ובשנה האחרונה ברגמן, לראשונה בקריירה שלו, החליט להתנתק גם מהשותפות הזאת והלך והקים חברה רק שלו, “לייקלי סטורי" שמה. הסרט הראשון הוא הפיק במסגרתה הוא "סינקדוכה, ניו יורק", פרויקט הביכורים המופתי של צ'רלי קאופמן כבמאי, שכבר הוקרן בקאן ומיועד להפצה באמריקה באוקטובר, עם שאיפות אוסקריות לצוות השחקנים המעולה שהתקבץ בו. לפסטיבל ירושלים הוא הגיע עם סרטו של קאופמן ועם סרט נוסף, "ספק השינה", פרויקט הבכורה הקולנועי של אמן הווידיאו אלכס ריוורה, שעל הפיתוח שלו הוא עובד מאז אוגוסט 2001, עוד כשהיה ב"גוד מאשין”, הצילומים התקיימו ב-2006, כשהיה ב"דיס איז דט", ועתה מלאכת המכירה והפצה היא על כתפיו בחברתו העצמאית והטרייה. מה שמעלה את השאלה: האם השמיים באמת נופלים? “אתה יודע מה? אני חייב להודות שכן, השמיים באמת נופלים. כשהייתי בסאנדאנס לפני חצי שנה היו שם 14 חברות ממוסדות ומוכרות שלהם יכלת למכור את הסרט שלך להפצה באמריקה. היום נשארו מהן רק ששה. כל השאר נסגרו בחצי השנה האחרונה. היה לי חוזה הפצה עם 'וורנר אינדיפנדנט' והיא נסגרה כך שהחוזה שלי לא שווה כלום. אני יכול להציע סרטים שלי לוורנר, אבל מה הסיכוי שהם ירצו סרטים בסדר הגודל שאני מפיק. זה הגיע למצב אבסורדי: הזרוע העצמאית והאלטרנטיבית של אולפני פרמאונט היתה אחראית לפני כמה חודשים על שניים מהסרטים הכי מדוברים של של 2007, 'זה יגמר בדם' ו'ארץ קשוחה', והם נסגרו. עכשיו אם יהיה להם סרט קטן ואיכותי מי שיעשה לו את השיווק יהיה אותו צוות שמפיץ ומשווק את 'רובוטריקים'”.
– אה, שזה בדיוק כמו בארץ. את "סינקדוכה, ניו יורק" יפיץ בישראל המפיץ של "וול-אי".
"באמת? יופי, זה אומר שיהיה לו הרבה כסף להשקיע בהפצה שלנו".
– אבל איך זה יכול להיות? הרי נדמה שהסרטים העצמאיים משגשגים.
"המצב הוא כזה שנעשים יותר מדי סרטים באמריקה, אלפים. אבל עלות כל סרט, גם להפיק וגם להפיץ, רק עולה ועולה".
– זה לא נשמע זמן טוב להקים חברת בוטיק משל עצמך.
"אני לא מודאג לגבי עצמי. מה שכן, זה אומר שאני צריך לבחור לא רק פרויקטים שיעניינו אותי אישית אלא גם כאלה שאצליח למצוא להם מימון והפצה. ולמרות שאני מסכים עם הקביעה של מארק גיל, יש גם דברים שהוא אמר שאני לא מסכים איתם".
– נראה לי ש"סינקדוכה, ניו יורק" של קאופמן יהיה מין סרט כזה שיהיה קשה לשווק למפיצים ולקהל הרחב.
"אבל כאן יש לנו את הקהל של 'שמש נצחית' לצידנו. כבר כשניסינו לגייס כסף הרבה אנשים לא הבינו על מה הסרט מהתסריט ואמרו שזה לא יעבוד אבל הזכרנו להם את 'שמש נצחית', שקיבל תגובות דומות ואז הפך למה שהפך".
– כשראיינתי את קאופמן על "שמש נצחית" הוא סיפר לי שלקח למישל גונדרי שמונה חודשים לערוך את הסרט, כי בעריכה פתאום היה נראה שכלום לא עובד ושום דבר לא ברור.
"כל הסרטים של קאופמן בילו המון זמן בחדר עריכה. 'סינקדוכה' נערך במשך תשעה חודשים. ל'להיות ג'ון מלקוביץ' לקח שנה וחצי של עריכות".
– מה שמפתיע ב"סינקדוכה" שזה סרט שנראה די מורכב ומסובך להפקה ולבימוי, עם המון אפקטים ותפאורה די גדולה, ואיכשהו נראה היה לי שקאופמ הוא מין תסריטאי אסטרונאוט מופנם שכזה שלא מתאים לו להשתלט על הפקה בכזה סדר גודל.
"אין ספק שהיה לו יותר קל בתור תסריטאי. הוא היה עובד בקצב שלו, ואם הוא נתקע הוא היה הולך לטייל קצת. וכאן הוא נדרש לעבוד 18 שעות ביממה ולענות על אלפי שאלות, ומה שמפתיע הוא שקאופמן הוא לא הבחור הביישן שכולם חושבים שהוא, הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ואיך להשיג את זה".
זו לא הפעם הראשונה של ברגמן בישראל. מאז 2000, כשהוזמן להיות שופט בתחרות וולג'ין, הוא מרבה ללוות את סרטיו לבכורות בפסטיבל ירושלים. בשיחות שיצא לנו לנהל בביקוריו הוא סיפר על התלהבותו מהסרטים הישראליים ורצונו למצוא פרויקט להפיק בישראל. בשנת 2000 הוא פגש בצוות שופטי וולג'ין את אבי נשר ומאז מיסדו מסורת של מפגשים בחוף הצוק בתל אביב. ברגמן מוקסם מהים בישראל. “בתוך הים בשנת 2000 נולד הרעיון ל'סוף העולם שמאלה'”, מספר נשר שמלווה את ברגמן לפגישתנו. "הוא היה ראשון התומכים בסרט. וזה מדהים לפגוש אותו כי ברגמן הוא אחד מאחרוני המפיקים באמריקה שהוא באמת עצמאי ובאמת אמיץ בבחירות שלו”. כשברגמן קנה בשנה שעברה את הזכויות לעיבוד הקולנועי לספרה של לוסט לניאדו "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה" – העוסק במשפחתה היהודית של הסופרת שעוקרת מקהיר לניו יורק – הוא פנה לנשר שיכתוב ויביים את הסרט. את הביקור הנוכחי של ברגמן בארץ, והבילוי המסורתי בחוף הצוק, הקדישו השניים לעבודה על התסריט שנמצא בשלבי סיום הכתיבה. הם מתכננים להתחיל את הצילומים בסוף השנה.
– תצלמו גם בארץ?
נשר מביט בברגמן וחושב בקול רם. “את הסצינות בקהיר אפשר אולי לצלם בארץ". וברגמן מוסיף: “רק אם נצלם ליד הים".
גם אני אהבתי את 'סינקדוכה'. כשיהיה לי זמן, מתישהו, גם אכתוב על זה משהו בבלוגי.
בינתיים כתבתי (באריכות! כמו ביקורת אמיתית!) על "האביר האפל".
אגב, אני שלחתי סתם מייל לפורום פילם על
סינקדוכה ודווקא נענתי.
קיבלתי תשובה שזה עדיין לא ידוע, וזה תלוי באיך זה
ילך בפסטיבל הקולנוע בירושלים. בתקווה שזה תלוי בכמות הכרטיסים
שנמכרו (נראה לי שהאולם תמיד היה מלא) באיזושהי צורה –
אז אולי יש סיכוי שזה כן יגיע :).
או שלא.
אבל אולי.
לפחות ענו לי למייל.
אם הייתי יודעת שאתם נפגשים הייתי שולחת איתך ד"ש אליו. ראיינתי אותו בעידן שמש נצחית בראש צלול.
חמוד מאוד הוא היה
"סמטוחה ניו יורק" לא יגיע לעשירית מכמות הצופים של "שמש נצחית", מהסיבה הפשוטה ש"שמש נצחית" הוא סרט מתוק, סרט על אהבה, שיש בו אמנם פחדים וחרדות, טראומות ילדות וחוסר ביטחון כרוני, אבל גם קצת חום, קצת תקווה, הבנה שגם לחוויות הקשות שלנו יש ערך.
"סמטוחה" זה סרט קר, ציני ושכלתני, קטלוג אינסופי של סבל וייסורים, שבו כל קרן אור קטנה שמפציעה נקברת מיד תחת שש טונות של עפר גופריתי רדיואקטיבי.
איזו ביקורת חיובית אפשר לשים בפוסטר של "סמטוחה"? איזה word of mouth יכול לייצר סרט שמוציא את הרצון לחיות?
וואו, איזה נחרץ יצאתי…
כשכתבתי התייחסתי לפוטנציאל המסחרי של הסרט. אני עדיין ממליץ לראות אותו, והוא בהחלט מחוכם ומעניין ועשוי ומשוחק היטב.
פשוט יש בו רוע ושנאת אדם בסיסית שמאוד הכעיסו ואיכזבו אותי.
רוה ליניב: אתה טועה. יש בו שנאה עצמית, לא שנאת אדם. אותה שנאה עצמית שהיתה גם ב"שמש נצחית", ושהגיבורים היו צריכים ללמוד לחיות ולאהוב בצילה. והוא אכן מדכא. אבל מצחיק. וחכם. ואומר כל כך הרבה. הוא ה"ברטון פינק" של צ'רלי קאופמן, כולל אותו יחס לנשים.
השנאה העצמית היא סימפטום של שנאת אדם כנה. אם התסריט המקורי של קאופמן היה מצולם ל"שמש נצחית" גם הוא היה הופך לתרגיל אינטלקטואלי חסר רגש שמסתובב סביב עצמו.
יובל – בדיוק!
ויאיר…
כמו שאמרתי בקצרה קודם, הסרט הזה מרגיש לי כמו קטלוג אינסופי של כל הפחדים והחרדות של קאופמן. הוא לקח את המבנה התסריטאי המחוכם שלו ותלה בו את כל אינסוף הפחדים שאסף במשך שנים.
(זהירות, ספוילרים קשים!!!)
מספיק לראות כדוגמה את הקטעים שקשורים לבת של קיידן (הופמן). קודם כל יוצא לה קקי ירוק, וחוששים שהיא חולה. ואז אישתו עוזבת ולוקחת אותה איתה. ואז היא לא רוצה לראות אותו יותר. ואז היא נהיית פעילה מינית בגיל צעיר. ואז היא מגלה שהיא לסבית. ואז היא עושה קעקועים. ואז היא נהיית חשפנית גרמנייה. ואז היא חוטפת איידס ומתה. כל זה כלאחר יד, בתור עלילת משנה שמוזכרת פה ושם, בין התשוקות הכושלות והמאמצים האמנותיים חסרי התוחלת של הגיבור.
סצינת האיחוד של הבת עם האבא, על ערש דווי, היא פשוט מבחילה. לקחת סיטואציה כזאת ולהגחיך אותה ככה… לא יודע, אני לא אומר שזה פסול באופן אבסולוטי, אבל בסרט הספציפי הזה זה פשוט נבזי ומתועב. בסרט אחר, סרט עם רגשות אותנטיים, הסצינה הזאת הייתה יכולה להיות שיא דרמטי נוקב. בסרט הזה, הציני כל כך, היא פשוט מין סיוט קומי שחור שנועד (כמו כל שאר הסרט) להעביר את הגיבור, ואותנו, ייסורי גיהנום. ונכמר לי הלב על השחקנית המסכנה שהשקיעה כל כך הרבה רגש בשביל להיות מושא ללעג.
ועוד דבר: איזה מין מגלומן צריך להיות בשביל לפרש חד-מיניות של בת בתור עונש לאבא? לא, היא לא נהייתה לסבית בשביל שאתה תסבול, חתיכת אגומניאק, והיא לא גוססת מאיידס בשביל שתרגיש שהיית אבא גרוע. אתה לא מרכז העולם.
וואו, שוב הפתעתי את עצמי בעוצמת הטיעונים שלי נגד הסרט הזה!
(זהו, אין יותר ספוילרים)
אני אומר כבר שנים, לכל מי שמוכן לשמוע, שהקליפ הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=x5nNfbTS6N4
הוא אחת מיצירות המופת הגדולות שאני מכיר, למרות שאורכו רק חמש דקות.
מי שלא מכיר מוזמן לחוות. קווי הדמיון ל"סינקדוכה" בוודאי לא מקריים.