20 יולי 2008 | 22:11 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

אפל ואבוד

“איים אבודים” חצה אתמול, בסוף השבוע השלישי שלו, את קו 100,000 הצופים והוא עומד נכון להבוקר על 101,000 צופים. הסרט שומר על קצב מכירות די יציב מאז בכורתו. הוא הסרט הישראלי הראשון לשנת 2008 שחוצה את רף 100,000 הצופים.

===========

ובאמריקה: “האביר האפל” הפך היום למחזיק השיא החדש להכנסות בסוף שבוע ראשון. הוא הכניס 155.4 מיליון דולר בשלושה ימים ובכך שבר את השיא של “ספיידרמן 3” מ-2007 שהכניס 151.1 מיליון דולר בסוף השבוע של בכורתו.

==========

לא ידעתי, אבל מתברר שהיו סטודנטים שהתמרמרו על זה שגור בנטביץ’ זכה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים, פרס שאם לא הוגדר רשמית ככזה, בפועל הפך למעין אוסקר של סרטי סטודנטים. אתר “קולנוען” מביא את הקולות לכאן ולכאן. עדיה אמרי אור מדווחת מירושלים:

כבר במהלך ההקרנות נשמעו קולות חלושים ומרירים של סטודנטים שהשתתפו בתחרות וטענו כי ישנה “הסכמה בלתי כתובה” לפיה אך ורק סטודנטים מגישים סרטים לקטגוריה הנ”ל. אחרים טענו כי ההוכחה לכך היא שמעולם במאי עצמאי לא זכה בפרס הירושלמי לסרט קצר והמשפט “זה לא כוחות”, לפיו, לכאורה, אין להם כל סיכוי מול במאי מקצועי ומנוסה נשמע. בנוסף, הצטרפו לטענה שני מפיקים שטענו כי כלל לא חשבו להגיש סרטים לקטגוריה משום שהפכה לטריטוריה מובהקת לסטודנטים.

וגור בנטביץ’ עונה:

“אני חייב להודות שלא ידעתי שיש איזשהו טאבו ולא הקדשתי לרגישות הזו יותר מדי מחשבה. היה לי רעיון, התחשק לי לעשות סרט קצר, עשיתי אחד, יצא נחמד, ואמרו לי הנה, זו תחרות לסרטים קצרים, הגשתי וזכיתי. עם הסטודנטים הסליחה. אמנם ידעתי שלרוב זה סרטי סטודנטים אבל זה רק כי מעט מאוד אנשים אחרים נוגעים בז’אנר, אין היום סרטים קצרים של במאים מקצועיים. הסרט הזה עלה שקל, עשיתי אותו באפס תקציב, הרבה יותר זול מכל סרט סטודנטים. אולי הם נעלבו, ואולי מבחינתם זה מעשה לא יפה, כך שאני מתנצל, אבל לא הייתה לי שום כוונה לגזול מקום של אף אחד”.

אבל רנן שור חושב שהבעיה בכלל נמצאת במקום אחר:

“אני דווקא חושב שזה לגיטמי לגמרי שיזכו בקטגוריה הזו יוצרים עצמאיים. בעיניי זה מאוד יפה שגור בנטביץ’ הגיש את הסרט וזכה בפרס ואני אשמח אם יתמודדו גם אנשים שאינם סטודנטים. זה לא אמור להיות גטו של סטודנטים. גם כשאנחנו משלחים את סרטינו לחו”ל והם מתמודדים בברלין בונציה, בקאן וב-300 פסטיבלים אחרים הם מתחרים מול יוצרים בעלי שם וראוי שכך יהיה גם בירושלים. “ההסתייגות היחידה שלי היא מזה שהסרטים “נחתכו” בהתראה קצרה מאוד לקטגוריה של עד 20 דקות. זה דבר שצריך להודיע עליו לפחות שנה מראש. גג של 20 דקות לסרט קצר זה מעט מדי”.

אני מסכים עם שור. ההפרדה בין הסרטים הקצרים והדרמות אמנם נכונה אבל נקודת הפיצול – 20 דקות – שרירותי ולא הגיוני. ובכלל, כל העסק הזה עם פרס וולג’ין דורש עכשיו שנה של שבירת ראש מצד נשי פסטיבל ירושלים. מהפרס הקולנועי החשוב ביותר בישראל – או השני הכי חשוב – הוא הפך תוך ארבע שנים לפרס זניח שיוצרים בורחים ממנו. עד כדי כך שאני כבר חודשיים שומע שמועות של אנשים שטוענים שיש מחשבות לבטל את הפרס (לפני הפסטיבל אנשי ירושלים הכחישו בתוקף). אני בעד המשך קיום התחרות והפרס, אבל צריך להמציא אותה מחדש. ואני קורא בזאת: להציל את וולג’ין! יש למישהו רעיונות איך?

נושאים: שוברי קופות

21 תגובות ל - “אפל ואבוד”

  1. אורי 1 20 יולי 2008 ב - 22:43 קישור ישיר

    קודם כל, כאחד שראה 7 מ9 סרטי התחרות, הפרס לגור בנטויץ מוצדק לחלוטין. האיש עשה אחלה סרט בלי יומרנות ובלי רגע אחד מיותר, דבר שקשה מאוד לומר על חלק גדול מהסרטים האחרים שהתחרו[והיחיד שבאמת נשף בעורפו “ימי התשובה של רחמים חנוכה” זכה בצדק בציון לשבח]. ובכלל צריך לשמוח על כל סרט עצמאי קצר שנוצר, בלי הגב של בתי הספר לקולנוע.
    לגבי התחרות עצמה בפסטיבל, זאת אכן טעות להגביל את הסרטים ל20 דקות. וטעות גדולה היא להודיע על כך ברגע האחרון. זה הוביל את סרטי הסטודנטים הארוכים יותר לתחרות הדרמות. וזאת בכלל בדיחה – בעצם חוץ מ”חלאקה” אף אחת מ9 הדרמות שהתחרו לא הופקו מלכתחילה כדרמות טלויזיה ולא שותף בהם אף גוף משדר [חוץ מ”הרשות השנייה” שתומכת בהם כסרטי סטודנטים].
    אבל הכי תמוהה היא המסגרת לסדרות טלויזיה שם הוצגו סדרות שכבר שודרו מזמן ובעצם לא הייתה שם אף בכורה אחת [אולי רק “חקירה פנימית” וגם בזה אני לא בטוח].
    כך יצא, כפי שכבר יאיר כתב כאן, ש”עבודה ערבית” זוכה על אותם פרקים ממש גם בפסטיבל חיפה וגם בפסטיבל ירושלים [סדרה מצוינת אמנם, אבל עדיין יש בזכייה הכפולה משהו אבסורדי].
    לסיכום – צריך לחזור לתחרויות כפי שהיו בשנים קודמות: סרטי סטודנטים וסרטים קצרים עצמאיים יתחרו בקטגוריה משלהם [גם אם אורכם הרבה מעל 20 דקות], ואילו דרמות טלויזיה ופרקים נבחרים מסדרות טלויזיה [בבכורה] יתחרו ביחד על אותו פרס טלויזיוני. אם אין מספיק מועמדים באותה שנה – שיוקרנו ללא תחרות. אם ממש מדובר במעט פרויקטים אפשר לחלק את כספי הפרס בין סרטי הטלויזיה שכן הוגשו.

  2. רותם 20 יולי 2008 ב - 23:30 קישור ישיר

    הבעיה עם השרירותיות של ה-20 דקות, היא שגם 25, 30, או 32 וחצי יהיה שרירותי.
    תמיד יבוא מישהו עם בדיוק עוד דקה מעבר.

  3. דורון 20 יולי 2008 ב - 23:53 קישור ישיר

    מסגרת של משבצת שידור סטנדרטית בטלוויזיה (בערך 25-27 דקות אם אני לא טועה) צריכה להיות נכונה. 20 דקות זה בטח מוגזם, ו-40 דקות זה מוגזם לצד השני.
    אגב, אם אני זוכר נכון, גם בעבר הוגשו סרטים (לפחות 1 בכל אופן) שאינם סרטי סטודנטים, אולם הם לא היו של במאי מנוסה ומוכר, אלא של סרטי ביכורים של יוצרים צעירים ועצמאיים.
    אם התחרות היא לסרטים קצרים, אין שום בעיה שישתתפו גם סרטים עצמאיים, ואגב – אני יודע על לפחות 3 סרטים כאלה שצולמו בחודשים האחרונים, מעניין אותי לראות אם הם ייכנסו לפסטיבלים בחודשים הקרובים. ואני מקווה שכן, כי אם לא שם – איפה נראה אותם?

  4. bili 21 יולי 2008 ב - 0:23 קישור ישיר

    “שומר על קצב מכירות די יציב..”?!
    אז זהו כנראה שלא, לפי הדיווח שאתה מעלה כעת ( ובהנחה שהמקור לדיווח הזה אמין ) אזי מדובר בסימנים ראשונים של דעיכה.
    כבר סקרתי לפני שבוע לגבי איים אבודים שהדיווח על 70,000 צופים בעשרת הימים הראשונים להקרנת הסרט נראה מציאותי, ופירטתי פחות או יותר את חלוקת הצופים ע”פ ימי השבוע לאור הנתונים החלקיים ששוחררו.
    ובעיקר לאור הדיווח של מישהו מטעמו של אדרי (לקראת סיום שבוע ההקרנה הראשון) על 40,000 צופים בששת הימים הראשונים לההקרנת הסרט. מסך צופים זה ניתן היה להסיק לגבי היקף הצפייה בימים ב,ג 6000-7000 צופים ליום ( 40,000 – סופ”ש – יום ראשון לגביו פורסם כי נמכרו 3907 כרטיסים ).
    וכעת אתה מעדכן כי בשבועיים מלאים + סופ”ש שלישי ראו את הסרט 100 אלף צופים. מכאן שבמהלך כל השבוע האחרון צפו בסרט 30,000 צופים וזו בהחלט ירידה לעומת לפחות 46,000 צופים בשבוע הראשון.
    למען ההגינות יש לציין כי לפחות ביום רביעי מצב הרוח הלאומי לא בדיוק שלח אנשים אל אולמות בתי הקולנוע בכלל, ולסרט הזה בפרט ( ראו התיזה שלי שהועלתה פה כבר בעבר שיש קהל רב שהיה יכול להיות קהל בטוח לסרט כזה ולא יראה אותו בשל שחקניו, אנחנו יכולים לאהוב את זה או לא אבל זה המצב ).
    אגב הנמלים של היום מדווחות ( ולהן תודות )על
    50 צופים גלובוס ירושלים הצגה שנייה
    30 צופים בגלובוס כפר סבא הצגה שנייה
    25 צופים בגלובוס מקס נתניה הצגה שנייה
    25 צופים בלב אבן יהודה הצגה שניה.
    ראוי להזכיר כי 3 האולמות הנ”ל של גלובוס: ירושלים, כפר סבא ונתניה הם החזקים ביותר בהם מוצג הסרט מחוץ לסינמה סיטי, יס פלנט ולב דיזינגוף, יתר על כן גלובוס ירושלים לפי נתוני הנמלים המדווחות מתקרב במספרים שלו ללב דיזינגוף.
    זכרו שעד כה לפי דיווחי הנמלים המסורות הצגה שנייה לסרט זה היתה חזקה יותר מראשונה באופן גורף והצגה יומית כמעט ולא הניבה.

  5. ערן פ 21 יולי 2008 ב - 1:22 קישור ישיר

    לפני מספר שנים אפיזודה קצרה של אברהם מוגרבי מבכירי הדוקומנטריסטים שלנו הייתה מועמדת גם בתחרות הסרטים הקצרים וגם השנה חוץ מהסרט של גור היו עוד מספר נציגים עצמאיים כמו בכל שנה וזה מבורך!!! האם הייתה אותה התרעמות אם זוכה שהוא לא סטודנט היה נבחר? סביר להניח שכן, הסטודנטים היקרים של סם שפיגל שימו לב: גם בחיפה יש מסגרת של סרטים קצרים אתם מוזמנים לשלוח גם לשם ולא רק לפרסטיג’ של ירושליים ואולי אפילו לזכות , אך שימו לב פעם שנייה גם שם יש יוצרים עצמאיים ולא מעט, אני מכיר לא מעט סטודנטים שנמאס להם מהתחרות הירושלמית וויתרו על התענוג ושלחו ישר לחיפה, דבר נוסף על מה כל הביקורת? הסרט הזוכה בדרמה והזוכה בצל”ש הם סרטי סטודנטים אז מה כל הדרמה? בחייאת..
    ובנוגע ל-20 דקות, שימו לב לנקודה החיובית, כל בית ספר שולח חבילה מתוקצבת בערך עד שעה וחצי, כשמגבילים ל-20 דקות ליותר אנשים יש סיכוי להיכנס מאשר מגלומן שעשה סרט באורך 45 דקות ותפס חצי מהמשבצת.
    ומילה אחרונה לסטודנטים המתרעמים (של סם שפיגל כבר אמרתי?): זה לא מספיק לעשות סרט קצר, צריך לעשות סרט קצר טוב יש לז’אנר הזה חוקים גור פשוט יודע לעשות את זה טוב!

  6. אקו 21 יולי 2008 ב - 1:25 קישור ישיר

    אוף טופיק לגמריי.
    למראית ה”סוכנים החשאיים” המדווחים שעכשיו גם נתווספו להם נמלים. אז למי שבאמת כל הזה מטריד אותו ובממש שזה אומר שאולי מגיעים לו אחוזים מהכנסות הסרט, הנה לכם שיטה קלה ובטוחה בלי נמלים (איכס) ובלי גרונות עמוקים שמעבירים דפים מוזרים בכל מיני חניונים נטושים. רבע שעה לפני ההקרנה שמעניינת אתכם, או כל ההקרנות שמעניינות אתכם, תכנסו ל”טיקטנט”, תעשו יענו הזמנה ותספרו תצופים, אח”כ תוכלו לשוב לכאן בשישו ושמחו ולהכריז שנמלים/גמדים/גרונות ושאר מדווחים לכם ואולי תוכלו אפילו להשמע נורא מבינים.

  7. אקו 21 יולי 2008 ב - 1:50 קישור ישיר

    ואין טופיק ל”סערה” בכוס המים.
    מעבר לעניין 20 דקות שהוא מצב שראוי לבחינה, ה”שפיטה” של גור בנטוביץ היא על-פי התוצאה ולא על-פי העקרון.
    באופן אישי לגמריי אני מסיר כובע בפניו שהעיז בכלל להכנס למצב של תחרות עם סטודנטים. הוא לקח הימור גדול שבצידו התקיימה האפשרות ל”פאדיחה” שזה אומר שהוא היה עשוי/עלול ל”הפסיד” לאיזה מתחיל ואז הכל היו לועגים לו. העובדה שהוא עמד בכבוד במכשלה הזאת עומדת לזכותו וכל שאר ה”קיטורים” בולשיט.

  8. ליאור 21 יולי 2008 ב - 8:22 קישור ישיר

    לגבי הדרמות טלוויזיה, אני מסכימה. פרס תמוהה מאוד
    לסדרות נוראיות שכבר שודרו, מצד שני הרי אף אחד לא עושה פה סדרות HBO כאלו, אז מה נשאר..

  9. איתן 21 יולי 2008 ב - 8:23 קישור ישיר

    אני עם דורון. אני חושב שחסר בארץ חינוך של יוצרים להתאים את עצמם ל”סלוטים” טלויזיונים שקיימים בכל העולם. מי שמע בעולם על סרט של 20 דקות ? או של 40 דקות ? יש 25-27, יש 45-47, ויש אורך של פיצ’ר.

  10. venerik 21 יולי 2008 ב - 8:28 קישור ישיר

    בנטוביץ עשה פשוט סרט מבריק ומגיע לו כל שקל! אני לא מבין את ההתבכיינות.

  11. איתן 21 יולי 2008 ב - 8:44 קישור ישיר

    וחוץ מזה, היית אמש בסינמטק תל אביב, בהקרנה של “הוגו 2 “, סרטו הדוקומנטרי היפהפה של יאיר לב.

    הוגו הוא אביו של לב, והוא היה נושא סרטו הראשון, ב-1989. כניצול שואה, דאג הוגו לאורך כל חייו לקדש את הכוח הפיזי. רק מי שחזק יכול לשרוד. יאיר לב עצמו הוא איש צנום ולא בעל מראה מאיים, ובכלל, הוא בחר בקריירה קולנועית, ולא בקריירה הספוטיבית שאביו הועיד לו, ובכך איכזב אותו. בחלק הראשון של “הוגו 2 ” ישנם לא מעט רגעים יפים בו מוצגים קטעים מ”הוגו” הראשון, והדמויות מגיבות היום למה שנאמר אז. האמירה הכואבת ביותר, לטעמי, היתה חזרתו של האב מאמירתו כי יאיר היה עובר את השואה. כעת הוא גורס שהוא לא היה שורד שם חודש. “לא רציתי להעליב אותו”, הוא אומר.

    הטרגדיה של הוגו היום היא שלמרות שדעתו צלולה, גופו המזדקן כבר בוגד בו, והדבר פוגע ביסודות הקיום שלו : הוא כבר לא חזק, והוא נזקק לעזרתם של אחרים, ובכך הוא מרגיש מושפל. כל חייו הוא טיפח את אתוס הכוח, ועכשיו הכוח עזב אותו.

    יאיר לב ביים כאן סרט רגיש מאוד, שנוגע בכל האספקטים של הקשר שלו עם אביו, ומגיע עד לדור העתיד : בניו של יאיר לב עצמו. המשפט שהכי החריד אותי בסרט היה הדרך שבה יאיר מנסה ללמד את בנו לשחק כדורגל כדי שיתחזק ויוכל להתמודד עם הגרמנים, אם יצטרך. השואה מתקיימת בחיינו גם היום, למעלה מ-60 שנה אחרי.

    יאיר לב עקשן, חוקר את הקשר עם אביו, רגיש אבל לא רגשני. הסרט מצליח להימנע מהשתפכות, ותורמת לכך המוזיקה היפהפיה של יונתן בר גיורא.

    קשה להגיד מילת ביקורת על סרט אישי כל כך, אז אני אומר רק שלהרגשתי האישית, הפריעה לי מעט הדרך שבה הוויס-אובר היה כתוב. לכל אורך הסרט יש פניה ישירה של יאיר, בקולו, אל אביו : “התקשרתי אליך, וביקשתי לבוא לצלם אותך” ; “אמרת לי ש…” וכיוב’. הפניה הישירה אל האב הותירה אותי קצת בחוץ. יכול להיות שבדיעבד הדבר תרם לעובדה שהרגשתי שהסרט נמנע מרגשנות יתר, אבל חשבתי שאם יאיר היה מדבר אלי, כצופה, ולא ישירות אל אביו (ואולי גם עושה זאת און-סקרין, ולא בוויס-אובר), הייתי נקשר לסרט יותר. אבל גם כך, מדובר בסרט יפהפה ומרגש.

  12. עמיצי 21 יולי 2008 ב - 9:42 קישור ישיר

    הסרט הקצר הינה קטגוריה מאוד מקובלת בכל העולם ורק בארץ היא נדחקה למסגרת ה”סטודנטיאלית”. ראיתי סרטים קצרים של מיטב במאי העולם ואני שמח שהם נוצרו שויכלו להתחרות בתחרויות.
    יש מספיק מסגרות לסרטי סטודנטים כולל הפסטיבל הראשון בעולם שמיועד רק לזה. אפשר לטייל בכל העולם עם כל סרט קצר שיש בו אפילו קצת עניין.
    אגב, באירופה, מקובלת המגבלה של 15 דקות, כאשר הסרטים שזוכים הם לרוב קצרים מ-10 דקות. בארץ אוהבים את האריכות וחבל. חלק מהבעיה היא שסטודנטים שעושים סרט של חצי שעה פשוט לא יתקבלו למסגרות בחו”ל ועל כן פסטיבל ירושלים הוא בעצם המסגרת הכי טובה מבחינתם. אבל לא מבחינת הצופים.

  13. דודי קינג 21 יולי 2008 ב - 9:58 קישור ישיר

    כמה מילים על המקובל בעולם:

    המגבלה לאורכו של סרט קצר ברוב הפסטיבלים בעולם היא עד 60 דקות (וזה עובד גם בכיוון ההפוך, פיצ’ר מוגדר מ-60 דקות ואילך). לולא המגבלה הנדיבה הזו, רוב סרטי הסטודנטים הקצרים הסקנדינביים המעולים, למשל (מאחר והם נוטים להתארך), כלל לא היו זוכים לחשיפה. לעיתים, במיוחד בפסטיבלים המוקדשים לקולנוע קצר, המגבלה היא עד 30 דקות. בנוסף, כמעט ואין פסטיבלים רציניים המפרידים בין סרטי סטודנטים קצרים לסרטים במאים ותיקים קצרים. יש קומץ של פסטיבלים המוקדשים כעקרון עצמם לקולנוע סטונטנטיאלי, אבל לרוב ההגדרה היא פשוט “סרט קצר” לפי מגבלת אורך מסויימת. עשרים דקות זה אכן מעט תמוה.

    ניתן להכנס לאתרים של כמה פסטיבלים מרכזיים ולקרוא את התקנונים על מנת להווכח בכך.

  14. אביתר 21 יולי 2008 ב - 11:29 קישור ישיר

    מי שלא ידע מהיוצרים שפרס וולגין פשט את הרגל ובעיקר את הבסיס לכול תחרות שמירת החוקים והגינות והיושריודע זאת עכשיו הפקתי שלושה סרטי קולנוע ב2007 ומספרים דומים של סרטים בשנים הבאות לא אשתתף יותר בפסטיבל הזה זאת היתה חוויה מתקנת אמרו לי הותיקים ולא הקשבתי בשנה הבאה אקשיב

  15. אורי 1 21 יולי 2008 ב - 13:39 קישור ישיר

    בחייכם, מישהו יודע מתי מפרסמים את המועמדיות לפרס אופיר?

  16. רותם 21 יולי 2008 ב - 13:51 קישור ישיר

    להגיד שאף אחד לא עושה פה סדרות HBO זה לשכוח את “בטיפול” לחלוטין.

  17. אודי 21 יולי 2008 ב - 15:40 קישור ישיר

    לגבי נושא 12, אביתר, האם תוכל לפרט מדוע לא תציג בשנה הבאה את סרטך?

  18. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:31 קישור ישיר

    Thanks a lot. It has been cool hearing

  19. Online Discounts 28 ינואר 2011 ב - 3:06 קישור ישיר

    Thank you for all of the hard work on this blog. My daughter really loves participating in internet research and it is simple to grasp why. We notice all concerning the powerful way you offer advantageous guidance via your website and inspire participation from visitors on the theme plus our simple princess is now being taught a great deal. Have fun with the remaining portion of the year. You are performing a good job.

  20. kits shopping 28 ינואר 2011 ב - 7:47 קישור ישיר

    Smart stuff, I look forward to reading more.

  21. student loan for college 28 פברואר 2011 ב - 5:39 קישור ישיר

    You completed various nice points there. I did a search on the matter and found the majority of persons will go along with with your blog.


השאירו תגובה