11 ינואר 2013 | 15:20 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“הטיסה”, ביקורת

“הטיסה”. נגע בשמים

רוברט זמקיס היה כל כך נחוש ולהוט להבהיר שהוא נוטש את תחום סרטי הילדים בו הוא עבד בעשר השנים האחרונות (והחלוציות – האיש הזה הכניס לחיינו את טכניקת לכידת התנועה וכן היה חלוץ התלת מימד, וכן האיש שהקים לתחייה את איימקס. “אווטאר” לא היה קורה בלי “רכבת לקוטב”) שהוא פותח את “הטיסה” בסצינת העירום הראשונה בקריירה שלו. סקס וסמים על ההתחלה. הנה הביקורת.

פורסם ב”פנאי פלוס”. 9.1.2012

הנה שאלות שלעיתים קרובות צצות בקרב צופי קולנוע וש”הטיסה”, סרטו החדש של רוברט זמקיס, מאפשר לנו לתת להם מענה: א. מה עושה במאי? ב. האם במאי טוב יכול לשפר תסריט רע? גשו נא ל”הטיסה” ושתי השאלות הללו ייענו לכם. “הטיסה” מספר סיפור מוסר פשוט מאוד, וגם מאוד צפוי. אם ראיתם במקרה את הטריילר, או אפילו קראתם תקציר בן שורה וחצי, קל יהיה לכם לנחש לאן הסרט הולך, ולשם הוא אכן יילך. לא שזה רע דווקא – קשה מאוד להפתיע אותנו יותר בקולנוע הוליוודי – אלא שזה נראה בעיקר לא מאוד מפותח. אבל לג’ון גייטינס, התסריטאי של “הטיסה”, התמזל המזל: רוברט זמקיס (“בחזרה לעתיד”, “פורסט גאמפ”, “להתחיל מחדש”) החליט אחרי עשר שנים של עבודה על סרטי ילדים, אנימציה ותלת מימד, שהוא רוצה לחזור לסרטים למבוגרים. ובחר ב”הטיסה” כמעין סרט קאמבק. ורוברט זמקיס הוא חתיכת במאי… למעשה, באופן אישי הוא אחד הבאים האהובים עליי, ודווקא סרט לא מאוד משמעותי בקריירה שלו, וכזה שלוקה בבינוניות מסוימת, עוזר לי לבסס את אהבתי אליו – כי האיש הזה יודע לביים. (וכדי שלא נטעה שהוא רוצה לחזור עכשיו לעשות סרטים למבוגרים ולא לילדים, “הטיסה” נפתח בפעם הראשונה אצל זמקיס – במאי שסרטיו היו נקיים עד כה מסקס ועירום או סמים – עם עירום נשי מלא, והסרט הוא אורגיה של סמים, אותם הוא מייצג דווקא עם לא מעט חדווה – ועם פסקול שכולו שירי סמים).

אלמנט אחד בבימוי של זמקיס קל לזהות. אלה זיקוקין הדינור שהוא מומחה בהם. זמקיס הוא במאי טכני מאוד, ראוותני למדי, חדשן טכנולוגי, שרוצה להדגיש אלמנטים פנימיים של הדמות על ידי אלמנטים חיצוניים של מצלמה. את נקודות המפנה העלילתיות קל לזהות, כי הן מלוות בשוטים המרשימים ביותר בסרט. אבל בימוי זה יותר מקישוטי מצלמה. בימוי זה גם לנהל את טון הסרט – וזה של “הטיסה” הולך על קו דק מאוד מאוד שבין פאתוס וציניות (קו שזמקיס שולט בו היטב, “פורסט גאמפ” היה שם גם) – וזה גם להחזיק באוויר בו בעת גם את הדרמה וגם המשמעות שלה. לוודא שהנמשל תמיד נמצא שם, מבלי להחליש את המשל.

מהבחינה הזאת – של הנמשל – “הטיסה” הוא פרויקט אח ל”להתחיל מחדש”. בשני המקרים זהו סיפור ההענשה של גבר מלא היבריס, גאווה ויוהרה, שמרגיש כל-יכול, שבטוח שהוא-הוא זה שגורם לעולם לנוע ולתקתק, שהוא האחראי המוחלט על חייו, ועל חיי אלה שתלויים בו. ואז התרסקות מטוס אמורה לגרום לו לעצור ולהרהר מחדש על הכל ולתהות: מי בעל הבית של החיים האלה? כי אם יש נושא אחד עקבי באופן מרגש מאין כמוהו כמעט בכל סרטיו של זמקיס, בוודאי מאז שנהיה אבא, הוא נושא האמונה. זה הנושא שעומד כה חזק במרכז סרטו האהוב עליי ביותר, “קונטקט” (עם ג’ודי פוסטר ומתיו מקונהיי), וכדי שלא יהיו לנו ספקות, זה המוטו המרכזי והמוצהר של “רכבת לקוטב” (סרטי ילדים תמיד מחצינים את המסר שלהם, מצמצמים את עבודת הפיענוח). כשזמקיס מדבר על “אמונה” הוא משית את המילה הזאת על כל ההשתמעויות שלה: אמונה בכח עליון בוודאי, אבל בתוך זה גם אמונה של הדמות בעצמה. מה פירוש “אמונה בעצמה?”, הרי גם ב”להתחיל מחדש” וגם ב”הטיסה” הגיבור הוא אדם מלא מעצמו, יהיר, בטוח בעצמו עד כדי גועל. וויפ וויטאקר, גיבור “הטיסה” (בגילומו המרשים של דנזל וושינגטון) הוא איקרוס בן זמננו. אדם שכל חייו עף בשמים, מנסה להתרומם יותר גבוה מהאל שהוא ממילא לא מאמין בו, עד שהשמש ממיסה את כנפיו ומביאה לנפילתו ארצה, להתרסק אל קרקע המציאות. במקרה של טום הנקס ב”להתחיל מחדש” ושל וושינגטון ב”הטיסה”, “להאמין בעצמך” משמעו להאמין שאתה לא לבד בעולם (טום הנקס היה צריך לגלות את זה אחרי שנים שהוא היה, מבחינתו, לבד בעולם). שאתה חלק מקהילה, אבל גם חלק מיקום שבו הכוחות הפועלים אינם רק באחריותך. דנזל וושינגטון נע בעולם בתחושה שהכל זה “כוחי ועוצם ידי”: כל מה שקורה, זה באחריותו בלבד. הצלחותיו, וגם כשלונותיו. “הטיסה” יעביר אותו מסע שאינו רק מוסרי או נפשי אלא גם רוחני, שבסופו הוא לא, חלילה, יחזור בתשובה, אלא פשוט יעצור לרגע. יעמוד במקום, במקום לרוץ ולטוס כל הזמן, להיות בבריחה מתמדת, וייתן לכל העסק הזה מחשבה אחת נוספת: למה אני פה? מה המשמעות של כל זה? איך התגלגלו העניינים שהביאו אותי לכאן? היכולת להגיד “לא יודע” במקום “אני יודע הכל” היא זו שעומדת במרכז המהלך שדמויותיו של זמקיס עוברות בסרטיו האחרונים (מ”להתחיל מחדש” ועד “רוחות חג המולד”). וכן, זה המקום שבו אני מביע תוגה מסוימת מכך שבמאים יהודיים בהוליווד, מאז ומתמיד, משתמשים בטרמינולוגיה נוצרית כשהם מנסים לדבר על אמונה ורוחניות. אבל אני מניח שזו פשוט טיבה של הוליווד ושל אמריקה.

זמקיס לא מצפין את המהלך הספיריטואלי שהסרט הולך בו. להפך, הוא מדגיש אותו עד כדי הפיכתו למעין בדיחה-מתגלגלת בסרט. בתחילת הסרט מציעה לו דיילת אחת שיצטרף אליה לתפילות בכנסיה שלה. אנו מבינים שזו לא הפעם הראשונה שהיא מנסה לחזק אותו באמונה (בהמשך גם נבין למה: היא היחידה שם שרואה אותו ואת הסערה הפנימית שעוברת עליו, וניסתה לזרוק לו גלגל הצלה). כמה דקות אחר כך, כשהמטוס שהוא הקפטן שלו ייקלע לצרה, יזעק טייס המשנה שלו “או, אלוהים!”, והקפטן יעצור, כמעט נעלב, וישאל “אתה באמת חושב שהוא יעזור לך?”. הרי הוא זה שמחזיק את ההגה ביד, הוא זה בעל החושים, הניסיון והמוח החריף, אם הוא לא ינחית את המטוס, בוודאי שאלוהים לא ינחית אותו. משמע שאו שאלוהים לא קיים, או שאם אלוהים כן קיים אז בוודאי אני חזק ממנו, כי אני יכול להנחית את המטוס והוא לא. וכדי להנחית את המסר עמוק לתוך האדמה, סצינת התרסקות המטוס (המופלאה. מהסוג שתגרום לכם להוסיף שערות לבנות לראשכם תוך כדי צפייה בה וחשש לעלות על הטיסה הבאה שלכם; אלה רגעי השיא של זמקיס כבמאי) מסתיימת בכך שכנף המטוס קוטמת צריח של כנסיה וכמעט מתרסקת על חבורת מאמינים דרומיים העסוקים בטקס הטבלה. וכל זה ב-30 ומשהו הדקות של המערכה הראשונה. בהמשך, כשהצדדים הפרוצדורליים ייכנסו לעלילה שבעקבות התרסקות המטוס, יטען עורך הדין שהתאונה היתה “כוח עליון” (באנגלית זה בוטה יותר: Act of God). לגיבורנו הכופר זו צמרמורת המלווה באגרוף בבטן. הוא יודע היטב למה קרתה התאונה, ולאלוהים לא היתה בזה יד. אלא ש…

ניתן לצפות בחצי השני של “הטיסה” גם כדרמת משפט העוסקת בדילמה מעניינת: האם אדם שעבר על החוק (לצורך סיפורנו: עלה להטיס מטוס נוסעים בזמן שהוא שיכור ומסומם), אבל אגב כך הציל חיים של אנשים רבים באמצעות פעולה שנראית כמעט על טבעית, צריך לעמוד לדין על התנהגותו הפושעת שהתגלתה אגב התאונה, או לזכות בצל”ש אגב פעולותיו האחרונות, תוך עצימת עין ממצבו הראשוני? אלא שגם כאן מסתתרת שאלה של אמונה: איך קרה צירוף המקרים הקוסמי הזה, שיש איש אחד שחושיו דווקא נהיים חדים תחת השפעת אלכוהול וקוקאין, ושדווקא הוא היה טייס המטוס הזה שבורג קטן אחד כמעט איים לרסק אותו לחלוטין, והוא ידע לבצע את התמרון היחיד בעולם שהיה יכול להציל את המטוס? צירוף מקרים? זהו? הרגע הזה שזמקיס מייצר, של הטייס שממריא אל הרקיע, חוצה את העננים, אבל אז צריך לטוס הפוך – לבלבל בין שמים ובין ארץ – כדי להציל את חייו ואת חיי נוסעיו, הוא מהדימויים החזקים שנראו לאחרונה (אולי לצד הצונאמי ב”הבלתי אפשרי”). וזה דימוי שיש בו נמשל חזק: על הצורך להביט בדברים במבט הפוך, כדי לנער החוצה קונספציות מושרשות.

וכך, סרט עם תסריט לא מאוד משובח, שהופך לרגעים לדרמה יבבנית של שיכור/ג’אנקי שדווקא האקט ההירואי הזה מדרדר אותו אל נתיב התרסקות ויצר הרס עצמי תלול יותר, “הטיסה” היה כמעט יכול להיות סרט בלתי נסבל. בידיו של כל במאי אחר, כזה שהיה רק מתמקד בדרמת השיקום, הסרט הזה היה גרוע – עם אותו תסריט ואותם שחקנים. אבל זמקיס נושף רוח במפרשי הסרט השמוטים, ואחד לכמה דקות מייצר סצינה שיש בה התפעמות.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““הטיסה”, ביקורת”

  1. דודי 11 ינואר 2013 ב - 22:02 קישור ישיר

    ביקורת מעולה, בדיוק כך אני חויתי את הסרט.
    רגעים טובים, אבל סרט מאוד חד מימד שהסיפור שלו משעממממם ונמתח לנצח.

    מה שכן, הבמאי והשחקנים לקחו את המקסימום מימה שהיה להם והם טובים,
    דנזל תמיד אחלה (הגם שיודע להיות אובר), דון צ’ידל מהטובים כיום וג’ון גודמן הוא ג’ון גודמן, אם יש קטגורית משקל, הוא השחקן השמן הטוב מכל הזמנים.

    ממליץ בחום על Déjà Vu (עם דנזל), הסרט הגדוטל האחרון של טוני סקוט, זכרונו לברכה (אחריו שני סרטים לא רציניים, לקיחת פלהאם ו Unstoppable )
    סקוט היה מהבמאים האמריקאים היותר טובים, שהותיר 2 פנינות סינמה שיישארו איתנו לטעמי עוד הרבה זמן, סרטי אקשן מיוחדים ומהנים מאוד,
    רומן על אמת, ואויב המדינה.

  2. JNH 11 ינואר 2013 ב - 22:28 קישור ישיר

    “במאי שסרטיו היו נקיים עד כה מסקס ועירום או סמים”
    – לא מדויק. היה עירום ב”המוות נאה לה” והיו סמים (וגם טיפה סקס) ב”פורסט גאמפ”.


השאירו תגובה