16 אוגוסט 2008 | 16:45 ~ 19 תגובות | תגובות פייסבוק

"משחקי שעשוע", הביקורת

את "משחקי שעשוע" המקורי של מיכאל האנקה ראיתי בקומפלקס הקולנוע "ששת המופלאים", שמשפחת שני הקימה בתחנה המרכזית החדשה לפני 11 שנה וששרד שם זמן קצר מאוד. הרעיון היה ליצור קולנוע בו אפשר לשוטט בין האולמות בכרטיס אחד. אבל הסרטים שהוצגו שם בפתיחה היו המירע של חברת "ניו אימג'", כולל "מאקרנה" של בועז דוידזון, ושאר סרטי הרפתקאות זולים ונחותים. וביניהם, כמה משונה, "משחקי שעשוע". שנאתי את הסרט.
עכשיו מגיע "משחקי שעשוע" האמריקאי. הוא טוב יותר מ"משחקי שעשוע" האוסטרי, ולכן גרוע יותר. למה? ככה:

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.8.2008

אכזריות בלתי נסבלת
"משחקי שעשוע" מנסה לשכנע אתכם שהוא לא סרט אימה בהמי, אלא הגיג מתוחכם על אלימות בהמית. הוא לא

אין לי מושג מה חלף בראשו של הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה כשהחליט לקחת את סרטו "משחקי שעשוע" מ-1997 ולעשות לו רימייק אמריקאי שהוא שיחזור מדויק של הסרט המקורי. אם עד עכשיו האנקה, מהקיצוניים בבמאי אירופה, עורר תחושה של אמן טוטלי וחסר פשרות, מגיע הסרט הזה ומוכיח שגם אמנים טוטליים וחסרי פשרות רוצים קצת תהילה הוליוודית על חשבון אינטגריטי אמנותי, ושגם האנקה ינצל את המוניטין שלו בעבור קרדיט על סרט דובר אנגלית. “משחקי שעשוע" האמריקאי חושף את הצביעות של האנקה: הוא רק מעמיד פנים שסרטיו עוסקים בדקונסטרוקציה של דימויי המוות בהם מסרסרת הוליווד ושמעוותים את תפיסת עולמנו, מרגע זה הוא שותף פעיל בנצלנות הזאת, ולא יכול לטעון עוד שהוא מביט עליה מרחוק.
ואולי אני טועה: אולי הרימייק הזה רק מדגיש עד כמה טוטלי וחסר פשרות הוא האנקה. הרי כשהוא עשה סרט אולטרה אלים באוסטריה, מולדתו, למערב היה קל לפטור את הסרט כעיסוק בצד הסדיסטי של העם האוסטרי, שהרי היטלר היה אוסטרי במקור. ולא לשם כיוון האנקה כלל. הוא לא דיבר על היטלר אלא על הוליווד. לכן כדי להגשים את המשמעות המקורית והאמיתית של סרטו הוא הביא אותו למקומו הטבעי: הפקה אמריקאית, עם שחקנים מוכרים (ובראשם בריטי ואוסטרלית), ועם צילום משוכלל, סטרילי ונקי מאוד. כל מה שאמור לגרום לנו, כצופים מיומנים בתוצרת האמריקאית, להרגיש בטוחים, שבסופו של דבר "זה רק סרט" ושום רע לא יאונה לגיבורינו.
לישראל מגיע הסרט מתוך כוונה ברורה למדי: סרטו הקודם של האנקה, “מחבואים" (שהופק בצרפת), הפך כאן ללהיט ארט-האוס מפתיע למדי, והיה לרגע סוג של "שיחת העיר". מפיצי "משחקי שעשוע" בוודאי מקווים שעשרות האלפים שהתמודדו עם החידתיות מורטת העצבים של "מחבואים" יבואו לסרט החדש. ואני אומר להם: אל תלכו. “משחקי שעשוע" היה במקור, והוא גם כעת, סרט מפלצתי, שאונס את הנשמה ומשחיר אותה. כל ניסיון להעניק לסרט איצטלה פילוסופית ותרבותית היא אחיזת עיניים.
ראשית, אזהרה: אם אתם בכל זאת מתכוונים לראות את הסרט, הפסיקו לקרוא, כי מכאן ספוילרים. מצד שני, אולי כדאי שתדעו למה אתם נכנסים, כי "משחקי שעשוע" הוא סרט עוכר שלווה על שני צעירים לבושים לבן, עוטים כפפות בד, שנכנסים במתק שפתיים לבית הקיט של זוג אמיד הנופש על שפת אגם עם בנם. תוך 25 דקות הצמד משתלט על בני הבית, מכה אותם, כופת, מתעלל פיזית בילד, מתעלל מינית באשה, הורג את הכלב ומחסל שניים משלושת השבויים. אבל העניין הוא שהם עושים את זה בנועם ובנימוס, עם חיוך תמידי כמו של מוכרים אדיבים בחנות כלבו יוקרתית, והם הופכים כל אקט של אלימות למעין שעשועון מפלצתי. האנקה לא נותן לצמד המענים סיפור רקע או מניע, הם פסיכופטים טהורים שעוברים מבית לבית ומתעללים ביושביו למטרות בידור והפגת שיעמום.
האנקה מביים את הסרט, כמו את כל סרטיו, בסטריליות מעוררת פלצות. הכל נקי, מדויק, הוא מביט במעשים ולא מניד עפעף. יש כאן משהו קובריקי – החל בבימוי הכירורגי, וכלה בבחירת אותיות כותרות הסרט והעריכה המוזיקלית, ו"משחקי שעשוע" לפיכך הוא כמו סצינת האונס ב"התפוז המכני" שהורחבה לסרט שלם.
הנושאים של "משחקי שעשוע" חוזרים אצל האנקה, לא רק כי זו הפעם השנייה שהוא מביים את הסרט. הוא טיפל בעלילה כמעט זהה – משפחה, בית קיט, פולשים – ב"שעת הזאבים" שלו. וגם "מחבואים" – שהיה מעודן יותר באלימות שלו – עסק במלחמה פסיכולוגית מורטת עצבים של זוג בורגני שמישהו פולש לפרטיותו. והאנקה אינו ייחודי: הנושא הזה, הפסיכופתים שחודרים לחייהם השאננים של הבורגנים, חוזר על עצמו רבת בסרטיו של קלוד שברול. “משחקי שעשוע" הוא מין גרסה קיצונית וחסרת הומור ל"הטקס" של שברול. אלא שהאנקה אינו רק חסר הומור, הוא גם חסר רחמים. בסרטיו תמיד הילדים במרכז, בקו האש, כקורבנות או קורבנות פוטנציאליים, וההתייחסות אל הילדים גורמת לכל מי שהוא הורה להרגיש שהסרט עובר איזשהו גבול של יכולת התמודדות פסיכולוגית, שלא לדבר על סתם טעם טוב. זו הסיבה שיש משהו כה מפלצתי בסרטיו של האנקה: התחושה שהם בוימו על ידי שותף לפשע של הפסיכופתים שנהנים להתעלל בקורבנותיהם, שהבמאי נמצא בצד של המתעלל, ולא של הקורבן, או של זה שחש אמפתיה כלפי הקורבן. (וזה המקום להזכיר, בהפתעה גדולה, שהאנקה מצטייר בראיונותיו כאיש עדין ומנומס, ולא כמפלצת צמאת דם).
לקראת סוף "משחקי שעשוע" – הנה עוד ספוילר – נמצא הטוויסט שאמור לגרום לפרופסורים לאתיקה ואסתטיקה למחוא כפיים לטובת ההיגד השנון של הסרט על יחסי הגומלין שבין הדימוי למציאות. לאורך כל הסרט הטלוויזיה פועלת ברקע. נדמה שהרוצחים שואבים את רוע ליבם מנוכחותה של הטלוויזיה. רגעים של נחמה ואופטימיות הם אלה בהם הטלוויזיה כבויה. ואז מצליחה נעמי ווטס לזנק אל הרובה ולירות באחד הפולשים, ישועתה נראית קרובה. האשה הצילה את המצב. אלא שאז נוטל הפולש השני את השלט רחוק ומגלגל את הסרט לאחור, עד לרגע לפני היריה. ואז הסרט ממשיך שוב, אלא שהפעם האשה לא מצליחה לחסל את שוביה וכל משפחתה מחוסלת. מה שעשוי לזכות לתילי מילים של ניתוחים, על היחס של האנקה למדיום, הוא עבורי גחמה בלתי נסבלת. אני מודה, האופן שבו האנקה בונה את סרטו מאפשרת שפע של דיונים אתיים, פסיכולוגיים, תרבותיים, מרקסיסטיים, מוסריים. והטוויסט המודע לעצמו, בו הצופה (ולא רק הבמאי) הופך לשותף לפשע של הדמויות, הוא מהרגעים האלה שדוקטורנטים אוהבים. אבל זה רגע של קולנוע נחות, מתחכם ויומרני, של במאי שחוששני שעליי להכתירו כאחד היוצרים הכי אובר-רייטד כרגע בעולם.
כל מי שטען בעבר ש"הוסטל" ו"המסור" הם פורנו-עינויים נחות ו"משחקי שעשוע" הוא הברקה אינטרטקסטואלית מבעיתה על טיבה של נפש האדם, יקבל ממני נחירה עזה של גיחוך. אני מעדיף את "המסור" ואת "הוסטל", שעלילתם זהה, והם מודעים לעצמם לא פחות מסרטיו של האנקה, רק שהם כובלים את עצמם לתוך ז'אנר נצלני וירוד מראשיתו שקל לבטלו בתור מלאכותיות מתלהמת. ואילו האנקה מעמיד פנים שהוא פילוסוף, בשעה שידיו מגואלות בדם, כאילו ביים את "המסור 6”.

"משחקי שעשוע": שעות הקרנה

נושאים: ביקורת

19 תגובות ל - “"משחקי שעשוע", הביקורת”

  1. דורון 16 אוגוסט 2008 ב - 17:27 קישור ישיר

    ראשית, אני לא חושב שהאנקה הוא אובר-רייטד. גם אם קשה לי עם הסרטים שלו (ראיתי רק מעט), הם תמיד מעניינים וגם מבוצעים במיומנות קולנועית יוצאת דופן.
    מצד שני, כשאני אומר שקשה לי עם הסרטים שלו. אני מתכוון לכך במובן הפיזי של המילה. אני רואה את הסרטים שלו וסובל. לפעמים אני נהנה מכך מאוד (ובעיקר בדיעבד), כמו ב"מחבואים" וב"המורה לפסנתר". אבל יש מקרים קיצוניים יותר שבהם אינ מוותר על הקטרזיס, גם כי אני לא חושב שהולך להגיע אחד, וגם כי אני פשוט לא מסוגל יותר לראות את הסרט.
    "משחקי שעשוע" המקורי הוא מהסוג השני, הבלתי נסבל. אני לא יודע אם זו רק האלימות שבו, לדעתי האסתטיקה הנקייה כל כך של הסרט היתה קשה לי לא פחות. הדיסוננס המזעזע בין הפריימים המלוטשים ותנועות המצלמה האלגנטיות בנוף הפסטורלי שעל האגם ובבית המצוחצח מול האלימות הקיצונית (המבוצעת בחדווה שכזו) גרם לכך שהוא היה אחד היחידים שהפסקתי באמצע. לא הייתי יכול יותר ולא רציתי יותר. בשלב הזה הודיתי בהפסד, האנקה ניצח.
    והשחזור האמריקאי הוא לדעתי נכון ומבריק, משום שאין ספק, כפי שכתבת, שהאמריקאים הם הנמענים הראשיים לסרט הזה. אבל אני לא הולך לראות את הסרט.

  2. דרורית 16 אוגוסט 2008 ב - 18:36 קישור ישיר

    שנאתי את המקור (ראיתי אותו בטלויזיה, במקרה. לא ראיתי אותו בקולנוע) לא אלך לראות גם את הרימייק מן הסתם.

  3. אלכס 16 אוגוסט 2008 ב - 20:06 קישור ישיר

    מצד שני, אהבת את זוהאן.

  4. גונקל 16 אוגוסט 2008 ב - 21:04 קישור ישיר

    במצבים כאלה נהוג לשאול "האם ראינו את אותו הסרט", אבל בעצם אין טעם לשאול כי לא ראיתי את אותו הסרט – בינתיים ראיתי רק את הגרסה המקורית מ-97', ובכלל, הפרשנות שלך כל כך מנותקת מכל רעיון מתקבל על הדעת שהשאלה "האם ראינו את אותו הסרט" קצת מתגמדת. אפשר לטעון שהנקה חוטא בחטא שנגדו הוא יוצא, שליומרה האינטלטואלית שלו אין כיסוי, שהסרטים שלו הם "הוסטל" לחובבי ארט האוס. לטעון ולטעות. אבל להגיד שהוא התמסחר והלך לקצור תהילה באמריקה? בחאאאאאאייך. הרימייק האמריקאי הזהה שלו לסרט של עצמו הוא אקט כמעט התאבדותי במונחים מסחריים, ולמרות שגם אני הרמתי גבה כששמעתי על כך בפעם הראשונה, אין לי טיפת ספק שעומדים מאחוריו מניעים אמנותיים-אתיים טהורים לחלוטין. שאר ההאשמות שלך – הנקה משתמש בעלילות שחוקות, מביים בריחוק קר, לא מאפשר רגעי חמלה והדהות עם הגיבורים שלו – כולן נכונות (חלקית, ועל כך אולי הרחבה בהמשך), אלא שאתה מנתק אותן מהקשר ואחת מהשנייה ומתעלם לחלוטין ממה שעומד מאחוריהן, ובעצם עושה רדוקציה קצת מגוחכת לכל הרעיון מאחורי הסרטים שלו. וזה בתמצית מה שמעצבן כל כך בביקורת הזאת – מי שלא מכיר את הנקה לא יקבל שום אינדיקציה לכך שכל העילות שלך לשנאת הנקה הן חלק מובנה מאלמנטים סאטיריים מכוונים בקולנוע שלו. אתה יכול לא לאהוב את הבחירות שלו, אבל מצג השווא כאילו חשפת את המלך בערוותו כשלמעשה אתה מצביע על המובן מאליו מוציאה אותך חומוס. על אותו משקל, אני אשמח לקרוא ביקורת על ברכט שאומרת "התזה שלו על ריחוק בתיאטרון לא מחזיקה מים" ומפרטת, אבל להגיד "ברכט מחזאי גרוע כי אי אפשר להישאב אל המחזות שלו" זה גם מטעה, גם מעצבן וגם פשוט טפשי. כואב לי לומר את זה, אבל מבחינתי תרמת מתמודד לראזיסקופ כרגע, ולא רק בגלל שאני אוהב את הנקה ואתה לא.

  5. גלימפ 16 אוגוסט 2008 ב - 21:21 קישור ישיר

    מסכים עם כל מילה של גונקל. וזה לא שאני אוהב את הנקה. אני לא יודע אם באמת אפשר להגיד "אוהב" על במאי כזה או על סרט כזה. אבל הביקורת שלך מעידה על חוסר הבנה טוטאלית – או על התתממות מכעיסה – ברעיון של הסרט. ההשוואה של הסרט ל"הוסטל" ול"מסור" נכונה, המסקנה היא בדיוק ההפוכה. מבחינה מוסרית, העובדה שאתה נהנה מהאלימות ב"הוסטל" וב"מסור" הופכת את הסרטים האלה לבעייתיים במידה מסויימת.

    אני לא רוצה להתמם, אני נהנה מאוד מהאלימות בסרטים האלה ובד"כ אני עצמי יוצא נגד מי שנראה בעיני כצדקן ומתחסד שמתלהם כנגד אלימות בסרטים. אבל אתה מתעלם מההבדל המהותי בין הסרטים האלה: ב"הוסטל" אתה מתמוגג מהאלימות ומהפטישיזציה של הדם, ב"משחקי שעשוע" אתה רוצה לתקוע לעצמך עפרון בעין. זה ההבדל, והסיבות להבדל הזה הן הבסיס לתזה של הנקה על אלימות בקולנוע ועל זו שכמוסה בנפש האנושית.

    יש לי הרגשה שאתה יוצא נגד הנקה רק בגלל שסבלת מהסרט הזה – כמו כל אדם שפוי בנפשו, אגב. אבל סרט שאתה סובל בו הוא לא בהכרח סרט רע.

  6. חןחן 16 אוגוסט 2008 ב - 22:12 קישור ישיר

    אני לא מעריץ של משחקי שעשוע המקורי, וגם לא של הנקה, ואפילו לא טרחתי לראות את הרימייק – אבל הקטע עם השלט-רחוק הוא אחד הרגעים המבריקים בתולדות הקולנוע. ממש כך

  7. דוד 16 אוגוסט 2008 ב - 22:18 קישור ישיר

    מסכים עם השניים האחרונים. גם אותי אכזבת בענק.
    לא אטען בעד הסרט אלא פשוט אמליץ לקוראיך ללכת ולשפוט בעצמם.
    לכו ושפטו בעצמכם.

  8. איתן 17 אוגוסט 2008 ב - 1:02 קישור ישיר

    טוב, אני בצד השני. ההשוואה ל"המסור" ול"הוסטל" מופרכת בעיניי. אלו סרטים שמתענגים על אלימות קיצונית. אין "כיף" בסרטים של האנקה. אתה מוזמן לנחור בבוז לעברי, אבל זה בדיוק מה שאני חושב : סדרות "המסור" ו"הוסטל" הן פורנו עינויים בעיניי, וכל גוף העבודה של האנקה הוא מבט פסימי וקשה על נפש האדם. גם את ההשוואה שלך לקובריק אני לא מקבל. כשהאלימות של גיבור "התפוז המכני" מלווה במוזיקה קלאסית, או ב"singing in the rain", ראיתי בזה התערבות בוטה של הבמאי. במובן הזה, האנקה נקי יותר בעיניי, ולכן גם, מפלצתי יותר, ועובד עלי יותר.

    את הגרסה החדשה טרם ראיתי, אבל אני אלך מכיוון שראיתי את כל סרטיו של האנקה (היתה רטרוספקטיבה בסינמטק לפני כמה שנים), אז כבר כדאי שאני אראה גם את זה. עם זאת, גם אני מסתייג מהטוויסט האמור. הוא כל כך קיצוני, וכל כך זרק אותי החוצה מהסיפור, שלא יכולתי לקבל אותו.

    בשורה התחתונה – מיכאל האנקה הוא בעיניי מגדולי הבמאים בעולם כיום.

  9. דן ברזל 17 אוגוסט 2008 ב - 9:31 קישור ישיר

    תאמר מה שתאמר על האנקה ו"משחקי שעשוע" (מבחינתי מהבמאים ומהסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, בהתאמה) – אבל לכתוב שהוא "חסר הומור"?!
    אני לא יודע איך זה ברימייק (אם כי אני יכול לנחש), אבל הדקות הראשונות של "משחקי שעשוע" המקורי דווקא משעשעות באופן מטריד.
    ואם הזכרת את "שעת הזאב" (ולא "הזאבים", אגב)- לטעמי הטוב בסרטיו של האנקה – זו אולי הדוגמה המובהקת ביותר נגד כל מי שטוען שבסרטיו של האנקה אין רגש, רחמים או נחמה (אני מתייחס לסצינה עם הילד והמדורה, שמרגשת אותי עד דמעות בכל צפיה).

    ויאיר, משהו בביקורת שלך מסריח מ-Will somebody PLEASE think of the children?!
    נראה לי שהדבר הראשון שצריך לגרום לך לחשוב שוב על מה שעומד מאחורי הביקורת שלך היא הנטייה שלך לספיילר אותה לכל אורכה (עם אזהרות, אבל זה בכל זאת אומר דרשני). אני אוהב לצטט בהקשר הזה את ההוגה ר. פיש, שכתב פעם נגד נחמן שניצקליין, אותו מבקר קולנוע דמיוני שמסמל את כל מה שרע בביקורת הקולנוע הישראלית:
    "בעיה נוספת של מר שניצקליין היא שהוא אדם מאוד מתחשב בזולת. אם מר שניצקליין לא אוהב סרט כלשהו (מה שקורה לעתים תכופות, כיוון שכאמור, הוא לא אוהב סרטים), הוא יספר לקוראיו הנאמנים בדיוק כמה הוא לא נהנה. מר שניצקליין גם ישמיץ מתוך הרגל את הבמאי ואת השחקנים, יטיל ספק ביכולתם המנטלית ובגרותם הנפשית, ואז יספר לקוראיו, מתוך התחשבות, כמובן, מי היה הרוצח, כדי לחסוך להם את החוויה הלא נעימה של הצפייה בסרט, שהרי שום אדם סביר לא יילך לראות סרט כשהעלילה ידועה לו מראש".
    http://www.fisheye.co.il/story_43

    יאיר, הגם אתה בשניצקליינים?

  10. ניר4819 17 אוגוסט 2008 ב - 10:19 קישור ישיר

    וגם אני באלו שחושבים שהסרט המקורי מצויין (את הרימייק לא ראיתי, ואני מסופק אם אראה). התגובות שלפני כבר אמרו בעצם הכל, ואין לי מה להוסיף פה, רק שאני ממליץ ללכת לראות את הסרט ולהחליט לגביו בדיעבד.

  11. אורון 17 אוגוסט 2008 ב - 11:45 קישור ישיר

    הרשו לי להצטרף דווקא לקטגוריה על האנקה – הצדקן, המתחסד, המתנשא והשקרן. כן כן. ואני מסרב להיכנס כרגע לשום דיון אינטלקטואלי סביבו או סביב יצירותיו, שהרי אז ישיג את מטרתו – להוכיח לי שיש איזה משהו מעבר בסרטיו, שאני מסרב או לא מסוגל לראות. הפעם אין לי בעיה לשבת עם קבוצת "עוצמי העיניים". פשוט כי האנקה הוא אחד מאותם במאים שראיתי סרט או שניים שלהם, ואז הכתה בי הידיעה כי אני לא מתקרב יותר לשום דבר שעשו. גם אם מדובר בשניים שנחשבים לפחות קיצוניים/אלימים כמו "מחבואים" (אני מצטער, אבל זה פשוט תסריט לא גמור שאני לא רואה איך מישהו יצליח לשכנע אותי במבריקותו) ו-"המורה לפסנתר" (שאני לא מעוניין להרחיב עליו).
    יאיר – תבורך על שהזכרת לי מה אני לא אוהב באיש, גם אם אני לא מסכים עם חצי מהביקורת (בקטנה – לדעתי, הסיבה לרימייק העצמי הוא הידיעה שאמריקאים לא רואים סרטים זרים וניסיון להגיע אליהם דרך אמריקניזציה של סרט זר).
    ולסנגוריה – אני לא מגיע ממקום של שנאה יוקדת, ולא מתכוון לפגוע. אני מאלה שאפילו לא מנסים לצעוק כמה המלך הוא עירום, ועוד לפני שהם לא-עושים זאת מחזירים להם במקלחת של כמה המלך הוא פסבדו-עירום, וכמה זה עמוק. כל הדיון פה נהיה פסבדו מדי בשבילי, הייתי זקוק לבדיקת מציאות…

  12. שלומי 17 אוגוסט 2008 ב - 13:18 קישור ישיר

    נראה לי שבבסיס הביקורת הבעייתית שלך עומדת התחושה שרק אדם בעייתי מוסרית יכול לכתוב ולביים סרט כזה. אני אישית חושב שהאנקה הוא במאי חשוב ואני חושב שביקורתו היא כלפי האמריקניזציה בכלל ולא רק הוליווד. ממאפייניה של האמריקניזציה הוא האדרת האסטטי על חשבון המוסרי. באופן שטחי ניתן לומר שהטענה היא שלארה"ב חשוב לפעול באופן שמצטייר "נכון" ולאו דווקא באופן מוסרי.
    לדעתי החיבור שלנו כבני אדם למוסר מאוחר לחיבור שלנו להערצת האסטטי,החזק והאלים. לכן אנו כה נהנים לפגוש באלימות אסטטית המנותקת מהקשר ריאליסטי – בסרטי אימה,למשל(טוב, אני לא נהנה מסרטי אימה. אז נוציא אותי מהכלל). לעומת זאת נורא קשה לנו עם האלימות האסטטית היומיומית של "משחקי שעשוע" בגלל שאנו רגילים להשליט ביום-יום שלנו את המוסר על היצרים האפלים שלנו(האמנם? האם הטרדות מיניות הכ"כ נפוצות אצלנו אינן חריגה מכללי המוסר לטובת אותם יצרים אפלים?). המאה ה-20 הכה אלימה הביאה לחלק מהאנשים תחושה מזוייפת שהאלימות הפכה לפרסונה-נון גרטה בעידן שאחרי היטלר-סטאלין. לפיכך האנקה עשוי להיתפס כבמאי המשחרר לאוויר שדים שנכלאו בעמל רב בצנצנת. ולא היא. הרצון לפרוק לחצים באמצעות אלימות עדיין מדריך את צעדיהם של לא מעט בני אדם בעולם, ביניהם גם בוש ופוטין,למשל. למעשה, המקום של האלימות ביחס למוסר לא ממש ברור לא בתרבות האמריקאית, לא ברוסית ולא בסינית – שלושת הטוענות לכתר המעצמה של המאה ה-21. לפיכך האנקה לא יותר מאשר מעמת אותנו עם המציאות המאיימת על כולנו למרות שממש נוח לנו להדחיק אותה. האם כדי לעשות את הסרטים שלו על האנקה להיות אדם עם חיבור "טוב מדי" ליצרים האפלים שלו? – יתכן. אבל כל עוד הוא עושה בחיבור הזה סרטים חשובים ולא דברים אחרים – נאמר לו תודה.

  13. דן 17 אוגוסט 2008 ב - 13:23 קישור ישיר

    אורון, אל תיעלב, אבל מכל מה שכתבת, בסופו של דבר לא אמרת כלום.
    אתה לא אוהב את האנקה, אבל לא רוצה להגיד למה, ראית שני סרטים שלו, אבל אתה לא רוצה להרחיב עליהם, אהבת את הביקורת אבל לא הסכמת עם חצי ממנה.
    ולמה אתה אומר שאתה לא רוצה להיכנס לדיון על האנקה? כי יוכיחו לך שיש משהו בסרטים שלו שאתה מסרב או לא מסוגל לראות??? מה כ"כ מפחיד אותך?

    ולצורך העניין, אני מאוד לא מסכים עם הביקורת של רוה, במיוחד לא עם ההשוואה להוסטל. איתן נסח את זה מצויין ואני מסכים עם כל מילה שלו (חוץ מההכרזה על האנקה כגדול הבמאי הפועלים כיום. יש לו סרטים מצויינים וסרטים פחות טובים. מה שכן, הוא תמיד מעניין).

  14. אורון 17 אוגוסט 2008 ב - 14:54 קישור ישיר

    דן, אין צורך להצביע על המובן מאליו, אני אף פעם לא אומר כלום 🙂
    אבל כן אמרתי מדוע אני לא מחבב את האנקה, במילים הראשונות של התגובה שלי. ואמרתי גם שבביקורתו, יאיר הזכיר לי מדוע אני אישית לא מחבבו, שזה לא סותר את העובדה שלא הסכמתי עם חצי ממנה. וכעת לחלק המעניין – הסיבה שאני מסרב להשתתף בדיון הוא שמאסתי בדיונים על האנקה, שתמיד מוציאים אותי מותש. אבל קל מאוד לשכנע אותי להפוך את דעתי, אז אני מזמין אותך לנסות. אני לא מפחד שאני טועה, להיפך, אני אשמח להיחפש פעם אחת ולתמיד לגאונות הזו שנסתרת מעיניי.
    אבל לדיון על האלימות בסרטיו שכן או לא משקפת את נפשו הרקובה של האיש – אני לא מעוניין להיכנס, כך כתבתי, מפני שאת שני סרטיו שכן ראיתי לא מצאתי אלימים או אפלים באופן קיצוני, כי אם גרועים באופן בנאלי, כאלה שנהפכו לשיחת העיר כפי שהגדיר יאיר לגמרי בזכות הפסבדו-ווטאבר שלהם. אני יכול לכתוב מגילה על כמה "מחבואים" הוא סרט חצי אפוי, רעיון חביב אך שחוק שלא מוצא כלל וכלל בסרט ותסריט שרחוק מלדהים לא משנה מאיפה מסתכלים עליו. (ועכשיו אני קורא שמשחקי שעשוע משתמש בטריק זול לא פחות, שוב, רק על פי איך שיאיר תיאר אותו, את הסרט לא ראיתי). עם זה לא אוף מדי, דבור נדבר על המחבואים והקשריו לנושאים ההאנקיים שנידונו כאן. כי "המורה לפסנתר" זה באמת סתם סרט בעיניי, לא שווה דיבור מיוחד (ואתה או כל אחד אחר מוזמן לפקוח את עיניי בכל עת, אם זה נשמע מזמין יותר מהתגובה הקודמת שלי…).

  15. איתן 18 אוגוסט 2008 ב - 9:41 קישור ישיר

    מבלי לפתוח מלחמות נוספות, אומר בקצרה ש: ראיתי את אתמול את הרי-מייק של האנקה לסרט של עצמו.
    הטוויסט לקראת הסוף בעייתי.
    האנקה במאי אדיר. בחירות העריכה והצילום שלו מופלאות. האלימות הקשה קיימת, אבל ברוב המקרים היא מחוץ לפריים. אורכי השוטים מתוזמנים בדיוק גרמני (טוב, בסדר. אוסטרי). שוט אחד לאחר סשן העינויים הראשון הוא ארוך עד בלתי נסבל כמעט, אבל זהו בעיניי בימוי מצוין – היכולת לגרום לי להרגיש את מה שהם מרגישים (ברמה כמעט פיזית). ודווקא בגלל שאין סיבה לאלימות שלהם, ודווקא בגלל שזהו משחק, זאת הסיבה המרכזית שהסרט כל כך מפלצתי.

    הטוויסט לקראת הסוף שולף אותי בבת אחת מהעולם הריאליסטי שבו מתנהל כל הסרט, והטיעון שגם בפנטזיה אי אפשר לברוח מהאימה, שהפנטזיה ההוליוודית היא אולי שגורמת לכך, הוא במקרה הזה טיעון חלש במקרה הטוב. אבל אם לשים את הרגע הזה בצד, זהו סרט מצוין בעיניי, של במאי שאני תמיד ארצה לראות יצירות שלו.

    אז בסדר, אולי אני מזוכיסט. אבל אני גם אוהב את לארס פון-טרייר. וזה כבר סיפור אחר.

  16. moneypenny 18 אוגוסט 2008 ב - 11:05 קישור ישיר

    ששת המופלאים היה של משפחת שני? לא ידעתי.

    אני דווקא מאד נהניתי שם עם "The Toxic Avenger והוידיאו ארקיידז:-)

  17. סיגל 19 אוגוסט 2008 ב - 0:43 קישור ישיר

    קודם כל, ציפיתי לסרט אימה וזה בכלל לא היה סרט אימה אלא זוג פסיכופטים. סתם סרט בלי טעם
    אין מה ללכת לראות אותו, חרא של סרט בקיצור

  18. מירי 3 ינואר 2009 ב - 0:15 קישור ישיר

    לא התחברתי לשום דמות, מכיוון שכל הדמויות היו די חסרות עומק ומשעממות בצורה בלתי רגילה
    על כן לא הרגשתי שום מתח או צער עלייהן במהלך הסרט.

    כל סצינה אורכת במקרה הטוב 5 דקות בה קורה מעט מאוד,
    שזה בסדר גמור. אבל במקרה כזה
    אני מצפה לפחות לדיאלוגים מהפנטים סטייל "דוקטור חניבעל לקטר"…
    אני מצפה להיות מרותקת למסך ולהישאב אל תוך החוסר אונים
    שמרגישה הדמות.

    הסרט חסר עלילה,
    כ"כ חסר עלילה שבשלב מסויים ההורים שלי ניסו
    להעלות ספקולציות איזו תפנית
    מטורפת תהיה בסוף הסרט כי הרי אין שום סיכוי שסרט יכול להסתיים בצורה שכזו.

    נורא, נורא, נורא [!] הפריע לי שהמטורפים הסתכלו פעמים רבות על המצלמה
    ושאלו את הקהל מה דעתם.
    זה הפריע ביותר.
    לא יכולתי להתחבר לטירוף שלהם בצורה כזו [גם כאמור בגלל שהטירוף שלהם פשוט לא גאוני מספיק. בלשון המעטה],
    וגם לא הייתי מסוגלת להרגיש צער על הדמויות בסיפור
    [שוב, גם מכיוון שהדמויות היו משעממות עד כדי כעס]
    המבטים ששלח המטורף אל המצלמה הזכירו לי שזה רק סרט…
    ולשבור מתח בסרט כזה, זה פשוט דבר טרגי לעשות.
    כי גם ככה קשה למצוא מתח בסרט כ"כ משעמם.

    כשהנקבה ירתה בברנש המטורף למחצה, והשני בתגובה חיפש את השלט והעביר את הסרט אחורה…
    אני פשוט…
    טוב, ברגע הזה פשוט הזדעזעתי
    ההורים שלי כבר חשבו ש"הנה!
    כל הסרט הוא בעצם סרט שהמטורפים צילמו ועכשיו צופים בו כי זה מה שעושה להם טוב!
    לצפות בסרטים שלהם רוצחים אנשים!"
    איפהשהוא נורא קיוויתי שההורים שלי צודקים. מה שהתברר בסוף שיותר מטעיתי…

    היה כמון כן, ניסיון בקטעים בודדים להשמע פילוסופיים וזה רק נשמע מטופש למדי.

    המשחקים של המטורפים מאוד לא מתוחכמים ולא מקוריים,..

    היו בעיות מאוד מרגיזות בסאונד [ולא, זה לא רק אצלי]
    בכל ההתחלה של הסרט שמעו בבירור שהקולות של השחקנים הוקלטו רק אחרי שצולם הסרט…
    ובנקודה מסויימת כשעברו להקלטה בזמן הסרט עצמו שמעו פתאום את ההבדל המשמעותי בין איכויות ההקלטה.
    סלחו לי על הקטנוניות אבל זה הציק לי בתור אחת שמתעסקת המון בעריכת סאונד.

    ובקצרה?
    סרט גרוע.
    וכמו שאמרתי, מזמן… באמת מזמן לא התאכזבתי מסרט כ"כ.

  19. ליז 3 יולי 2010 ב - 1:34 קישור ישיר

    אחד הסרטים הכי משעממים וחסרי כל הגיון.
    אני פשוט לא הפסקתי לחכות לסוף הסרט בציפייה שאולי תהיה תפנית בעלילה.
    בזבזתי שעה וחמישים דקות על כלום.
    סרט מטופש!
    כל פריים משעמם בטירוף , וגם העריכה של הסרט גרועה בעיניי.
    למשל , כמעט דקה וחצי על המסך מופיע בית ובלי שום פעולה.
    מה אני אמורה להסתכל על הבית הזה דקה וחצי בשביל מה?
    כמה שהסרט הזה גרוע….


השאירו תגובה ל - אלכס