צפו: "כתמים לבנים" של איתי נצר, זוכה מקום שני בתחרות הסטודנטים בדוקאביב
אמש פורסמו שמות הזוכים בפסטיבל דוקאביב. אחד השמות ברשימה היה של תלמיד שלי ממעלה, איתי נצר, שסרט שנה ב' שלו זכה בפרס השני בתחרות הסטודנטים. סרטו, "כתמים לבנים", הוא סרט עדין וקומפקטי מאוד, בסך הכל 14 דקות (סרטי תעודה של סטודנטים כמעט תמיד ארוכים מדי). לרגל הזכייה מאפשרים אנשי מעלה לצפות בסרט.
התקציר הרשמי שלו הוא כזה: "יצחק, עולה ותיק מברית המועצות, וברוט, כלב שחור וקופצני, יוצאים לבדיקה אצל הווטרינר. לברוט יש גידול באחת מרגליו האחוריות. יצחק מכין את עצמו לכריתת הרגל, וברוט פשוט שמח לצאת לטיול. סיפור מפתיע על נאמנות ופרידה". קצת כמו "Home Movie" של ראובן ברודסקי, שזכה בשנה שעברה בדוקאביב והיה אחד משופטי תחרות הסטודנטים השנה, שני הסרטים מרשימים בכך שהם מתמקדים בהתבוננות ממרחק, במבט פיוטי על עולם קמל (סרטו של ברודסקי עסק במשפחתו ובסיפורו האישי, אז נקודת המבט היתה קרובה יותר. נצר מתבונן ממרחק בגיבור שהוא מצא, ומצליח לייצר תחושה פלאית של "זבוב על הקיר" שיש לו גם חוש תזמון מצמרר). אני מזהיר מראש, הסרט הזה – עדין ורגיש ככל שהוא – גם מאוד מאוד (מאוד) עצוב. הנה הוא במלואו:
1. סרט נפלא בעיניי. מאוד מרגש, וכמו שאמרת, דווקא בגלל האיפוק שלו הוא פוגע בול.
2. האם מעכשיו תהיה אזהרת עצבות? כמו :זהירות אלימות קיצונית (נגיד, "דרייב") או זהירות עירום (כל הקומדיות האמריקאיות האינפנטיליות), עכשיו גם "אני מזהיר מראש, הסרט הזה מאוד מאוד (מאוד) עצוב"?
3. אני לא ממש מסתובב במיליה הזה, אבל חשבתי שכל תלמידי מעלה, ואני מתכוון כולם, עוסקים רק בעולם האמוני, הדתי. נחמד לראות מישהו שמגיע משם ופתוח לסיפור אנושי קטן-גדול, שאולי אפשר לקשר אותו לשאלות של קיום, אבל באופן נרמז ולא ישיר.
סרט מרגש מאוד. עדין, מאופק ושובר לב. איזו עבודה!
סרט מאד יפה! עבודה עדינה ומרגשת.