14 יוני 2013 | 08:51 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“סטאר טרק 2, האויב בתוכנו”, ביקורת

“סטאר טרק, האויב בתוכנו”

דאם איט, ג’ים! סרט “סטאר טרק” אמור להיות הילד הכי חכם בשכונה, לא “מהיר ועצבני 7”.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 12.6.2013

בתחילת המערכה השלישית מגיע קפטן קירק, מפקד האנטרפרייז, אל מקום שמעולם לא היינו בו כבר 30 שנה: אל ליבת המנוע של ספינת החלל שעומדת במרכז סדרת “מסע בין כוכבים”, וכעת סרטי הקולנוע שמותגו בישראל כ”סטאר טרק” (למעשה, “סטארטרק”, ללא רווח, אבל אני – להבדיל מהמפיצים – מעוניין שתבינו מה כתוב כאן). התרגום העברי למקום הזה מסגיר את חשיבותו: הליבה. הלב. באנגלית: Core. גם משמעותי, אבל פחות פיוטי. הרגע הזה בולט בסרט כי במערכה השלישית, לרוב, חוזרים לרוב למקומות שכבר היינו בהם במערכות הקודמות, כדי לתקן את הבלאגן שנעשה ולסגור את הסרט, לרוב לא מתחילים סיפור חדש בלוקיישן שלא היינו בו. אבל מכיוון שליבת המנוע של האנטרפרייז הוא מושג שכמעט ואין פרק בסדרה שהוא לא מוזכר בו, יש תחושה של “הגיע הזמן”. בואו נראה איך נראה הלב של המכונה.

ובמידה רבה, על זה הסרט כולו: החיפוש אחר הלב. צוות האנטרפרייז נודד ברחבי החלל החיצון, ומעבר לו, בחיפוש אחר – ובכן – החיצוניות והחוצניות, בחיפוש אחר יקומים רחוקים שבאמצעותם הם יצליחו להבין מה המשמעות (והאחריות) של להיות בן-אנוש. אבל ב”סטאר טרק, האויב בתוכנו”, הסרט השני שמביים ג’יי.ג’יי אברמס בסדרת “סטאר טרק”, החיפוש האמיתי הוא פנימי. המערכה השלישית של “סטאר טרק, האויב בתוכנו” מרשימה מאוד באנרגטיות ובאינטנסיביות שלה, אבל היא בעיקר מרשימה עבור מעריצי הסדרה שיזהו מיד את המהלך העלילתי בה. מבלי להסגיר יותר מדי, אבל כן כדי ליצור ציפיות, מדובר בווריאציה בהיפוך תפקידים על אחת הסצינות המפורסמות והמצוטטות ביותר בתולדות סדרת סרטי הקולנוע של “מסע בין כוכבים”. זה לכאורה רימייק בזעיר אנפין לאחד מסרטי הסדרה, אבל למעשה הוא פריקוול (הקדמה) לו: האופן שבו נסגר הסרט מתחבר בצורה יפה מאוד לעלילת הסרט ההוא, מלפני 30 שנה ולנקודת המוצא והפתרונות שלו. למעשה, אם כל הסרט היה ברמתה של המערכה השלישית, ייתכן ו”האויב בתוכנו” היה הופך לאחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. הוא לא, אבל הוא בהחלט סרט אקשן/מד”ב מהנה מאוד, אבל גם מבולגן מאוד, ולעיתים קרובות מדי גם מטופש מאוד.

אבל נחזור ללב. כל המנוע הדרמטי של הסרט הזה מצוי במתח שבין המוח ובין הלב, ובהכרעה – על מי משני האברים האלה לקחת פיקוד על חיינו. זה נושא שסדרת “מסע בין כוכבים” עוסקת בו לא מעט, בזכות הגיבורים שלה: מצד אחד קפטן קירק, איש שכולו אמוציות, תחושות בטן ואינסטינקטים חייתיים; ומולו, סגנו לפיקוד, מיסטר ספוק, האיש שכולו רק מוח והגיון. החם מול הקר. בתחילת הסרט נמצאים השניים בדילמה ראשונה כזאת – הממחישה את עניין החום והקור באופן מושלם: מיסטר ספוק, החרדי בחבורה, הולך על פי דבר ההלכה בלבד, יש חוקים ואותם אסור להפר. אלה חוקי יהרג ובל יעבור, חוקים שקצין בצוות האנטרפרייז צריך למסור את חייו עליהם כדי לא להפרם. קפטן קירק הוא ההפך: תחושת האחריות האישית שלו גורמת לו לשבור כל חוק אפשרי כדי להשלים את המשימה כפי שהוא מבין שהיא צריכה להסתיים, כולל הצלת חיי אדם תוך סיכון חיים של אחרים. הקונפליקט הזה, מסצינת הפתיחה, יגלגל את הסרט כולו. הוא יביא למשבר ביחסים בין ספוק וקירק (אם הסרט הקודם בסדרה היה סיפור פגישתם, הפרק הזה עוסק במשבר בזוגיות שלהם ותוהה האם הם יצליחו לשקם אותה), ונצטרך לראות במהלך הסרט בעימותים חוזרים ביניהם, האם אחד מהם יצליח לגרום לשני להתנהג קצת יותר כמוהו. האם קירק ישלב מעט שיקול דעת רציונלי לפני פעולותיו האמוציונליות, והאם ספוק יבין שיש רגעים בחיים שבהם רגש חשוב ממוח, ושלשבור את החוק חשוב יותר מהשמירה עליו? בדרך לשם, השניים ינהלו לא רק עימותים שנונים למדי שהופכים את “האויב בתוכנו” לבאדי-מובי משעשע, אלא גם לכמה דיוני מוסר ופילוסופיה מעניינים התוהים האם הלב צריך להיות שליט על המוח, או המוח שליט על הלב. ובמילים אחרות, בתרגום לדרמה: מי הוא הקפטן האמיתי של האנטרפרייז.

ולכן הביקור של קירק בליבת המנוע אינו רק רגע דרמטי, אלא רגע סמלי. הלב של האנטרפרייז הפסיק לפעום, ואם הוא לא יתוקן – על ידי עיסוי לב פרימיטיבי למדי בתוך טכנולוגיה שאמורה להיות כה עתידנית – החללית תמות, ואיתה כל צוותה.

לפני שלוש שנים קיבל ג’יי.ג’יי אברמס את הפיקוד על החייאת סדרת “מסע בין כוכבים”/”סטאר טרק” ויצר סרט ראשון בסדרה שהיה הפתעה ענקית. סרט מלא הומור, שכל והמון אקשן עצום מידות, שהזניק את הדמויות האלה, שתמיד היה בהן משהו קצת מאובן, כמעט קאמפי, לתוך עולם חדש של הרפתקאות פוטנציאליות. המגרעת העיקרית של “סטאר טרק, האויב בתוכנו” הוא שהוא מרגיש קצת כמו שידור חוזר של הסרט ההוא. עכשיו אנחנו כבר מגיעים עם ציפיות ודרושים עליית מדרגה נוספת, שכלול חדש, ואין את זה. זה קצת more of the same, כמאמר האמריקאים. ועצם זה שזה מקור לאכזבה מסוימת הוא כבר עדות לתרבות הריגושים בה אנחנו חיים: התלהבנו, נתנו לנו עוד מזה, התאכזבנו. עכשיו אנחנו כבר רוצים משהו חדש. הצעצוע החדש והמבריק של אברמס כבר התיישן לנו. הוא נראה נורא בן שלוש. רואים עליו את הגיל. איפה המודל החדש?

ואני מצרף לכך בעיה נוספת שתוקפת אותי הקיץ הזה: הגודש. לא הזכרנו כאן עדיין את הלהיט הגדול של הקיץ עד כה בעולם סרטי הפעולה: “מהיר ועצבני 6”. מבחינתי, “סטאר טרק, האויב בתוכנו” הוא קצת “מהיר ועצבני 6” בחלל. אבל אני לא מתכוון לזה דווקא כמחמאה. “מהיר ועצבני” הוא סרט שבסך הכל נותן מה שמצפים ממנו – בעיקר, המון רעש. אנחנו באים לסרט בשביל פעלולי מכוניות ומכות (מהבחינה הזאת, המינון של המכות על פני המכוניות ב”מהיר ועצבני 6” הופך אותו קצת לסרט אמנויות לחימה, MMA, יותר מאשר סרט מרדפי מכוניות). ומכיוון שכל ליבת הסרט נמצאת בתוך אותם שלוש-ארבע מרדפי מכוניות גדולים, כל מה שמסביב מוזנח. כתוצאה מכך, “מהיר ועצבני 6” עושה קיצורי דרך נוראיים בתסריט ובכל הגיון אפשרי. זה לכאורה מופרך, לקטר על התסריט של “מהיר ועצבני 6” – למה ציפיתי, נכון? נכון. ובכל זאת: גודש הרגעים בסרט שהיו מעל לכל הגיון או מציאות, גם בצורה המוגזמת ביותר, גרם לי להתעלם מהסרט. כלום בו לא עבד לי, הוא פעל מחוץ להגיון שהצלחתי להבין את המנגנונים שלו. מצד אחת דמות קופצת מעל גשר לתוך מכונית ונוחתת ללא פגע, מצד שני דמות אחרת נופלת ממטוס-שלא-המריא אל מותה? על פי איזה הגיון? או שבסרט הזה מתים או שלא. וזה בלי להתייחס לכל צירופי המקרים שבלעדיהם העלילה המאוד מרושלת של הסרט לא היתה יכולה להתקיים. יש בסרט הזה משהו עצל, בתוך כל ההשקעה המטורפת שלו. מבחינתי זה לא היה “מהיר ועצבני 3” אלא “בלתי נשכחים 3”, סופר גרופ של כוכבי סרטי פעולה יוצאים למשימה מטומטמת.

אז “האויב שבתוכנו”? יש בו משהו מהחידק הזה. יש הרבה חשיבה על סיפור שתהיה בו תנועה דרמטית אבל גם ערכית/מוסרית/פילוסופית, שיהיה בו רגש ולא רק שרירים. והוא לא רע ככזה. אבל בכל פעם שצריך להזיז את העלילה קדימה עם קטע פעולה, הוא מבוסס על רעיון שבשבילי כבר עבר את סף ההיגיון. אם זה קורה פעם אחת בסרט, אני מקבל. זו זכותם של סרטים כאלה להציל את המצב לפחות פעם אחת עם רגע מופרך, לא הגיוני, כמעט קומי בהסתברותו. אבל כשזה קורה שוב ושוב בכל סצינת אקשן שמסתיימת ב”איזה מזל” או “ברגע האחרון מישהו מגיע להצלה”, זה יצר גודש בלתי נסבל של חוסר חוקיות. ולדעתי זה גם הורג את המתח בסרט. אז עם כל ההנאה שלי מ”סטאר טרק, האויב בתוכנו”, וכל התשואות שלי למערכה האחרונה המרשימה שלו, היתה לי גם תחושה קלה שזה סרט טיפ-טיפה מטומטם.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““סטאר טרק 2, האויב בתוכנו”, ביקורת”

  1. שלו 14 יוני 2013 ב - 14:32 קישור ישיר

    ואני רואה בעגבניות שסופרמן עומד על 60 בערך. מה יהיה הקיץ? ומה על ההמשך? שפילברג ולוקאס צודקים? הרמה יורדת בקצב מעריכי עד כדי שטחיות מוחלטת?

  2. יא יא 14 יוני 2013 ב - 21:25 קישור ישיר

    אחרי שרואים את הסרט חייבים להודות – אפילו שיש נטייה לרדת על המפיצים ועל השמות העבריים שהם נותנים לסרטים,”סטאר טרק – האוייב בתוכנו” הוא שם הרבה יותר טוב מהשם המקורי של הסרט באנגלית.


השאירו תגובה