"איש הפלדה". חלודה ועצם

סופרמן הוא גיבור העל האהוב עליי. כי הוא עף. ומאז ריצ'רד דונר, אף אחד לא הצליח לפצח אותו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.6.2013

1.

אני מוטרד. במהלך הצפייה ב"איש הפלדה" (AKA סופרמן החדש) ראיתי לא מעט סצינות בהן חיזרים משמידים עיר אמריקאים וממוטטים גורדי שחקים וחלליות מתרסקות במרכזי אוכלוסיה צפופים והומים. לפני הסרט הוקרן טריילר ל"פסיפיק רים" של גיירמו דל טורו, בו ראיתי חיזרים ממוטטים גורדי שחקים. ולפני זה הוקרן טריילר ל"מלחמת העולם z" שבו זומבים מחריבים ערים. ואז נזכרתי ששבוע לפני כן ראיתי את "סטאר טרק 2” בו יש סצינות של חיזרים ממוטטים גורדי שחקים וחלליות מתרסקות במרכזי אוכלוסיה צפופים והומים. ואז נזכרתי שבשנה שעברה ראיתי את "הנוקמים", שבו חיזרים ממוטטים גורדי שחקים. ושנה לפני כן ב"רובוטריקים 3” ראיתי חיזרים ממוטטים גורדי שחקים. מעבר לעובדה שאני רואה אותן סצינות שוב ושוב בכל סרטי הקיץ הגדולים של השנים האחרונות, אני גם זוכר שזה כבר קרה. בסוף שנות התשעים היה גל של סרטי אסונות – “ארמגדון", “פגיעה קטלנית", “היום השלישי" ועד ל"AI” וכו' – שהציגו גורדי שחקים קורסים, בעיקר מוניומנטים מוכרים: מהאמפייר סטייט בילדינג ב"היום השלישי" ועד למגדלי התאומים ב"AI” של ספילברג, שיצא באוגוסט 2001. ואז בספטמבר 2001 הפילו אנשי אל-קעידה את מגדלי התאומים, במה שנראה כמו תגובה מפורשת לחלומות הבעתה של הוליווד. אחד מאותם מטוסים, כך סופר לנו, היה אמור להתרסק על הבית הלבן או על גבעת הקפיטול. והנה בשני טריילרים שונים לסרטי הקיץ הקרוב, אני רואה את הבית הלבן עולה בלהבות: “פסיפיק רים" וב"וושינגטון על הכוונת". הוליווד לא לומדת. זה לא שאני חושב שהוליווד מנבאת את הקסטרופה הבאה, כמו שהוליווד מייחלת לבואה ואז מקבלת את מבוקשה.

2.

כריסטופר נולן ודיוויד גויר, האנשים שעזרו לאולפני וורנר להקים לתחייה את מותג באטמן, הוזעקו כדי לעשות לסופרמן באטמניזציה. צפייה ב"איש הפלדה", שהם הגו (וזאק סניידר ביים), היא שיעור לא רע בפיתוח תסריט – קל לעקוב אחר הלך המחשבות שלהם שמנסה לאזן בין שימור קווי עלילה מוכרים מסרטי העבר, ובין ריסוקם לרסיסים.

3.

אחד הדברים שמאפיינים סרטי המשך – אפשר לקחת את "סטאר טרק 2, האויב בתוכנו" כדוגמה טובה לכך – הוא הרצון של היוצרים להתחיל את סיפור הסרט בניתוץ העולם אותו הם בנו בסרט הראשון בסדרה. הסרט הראשון עסק בבניית העולם, הסרט השני יתחיל בשבירתו, והחזרת הגיבור לנקודת המוצא שלו, כדי לראות איך הוא יקום משם. אחד הדברים המעניינים והמוצלחים ב"איש הפלדה" היא המחשבה הנבונה של נולן וגויר לדלג על הסרט הראשון בסדרה ולקפוץ ישר לסרט ההמשך. “איש הפלדה" הוא למעשה רימייק ל"סופרמן 2” של ריצ'רד דונר וריצ'רד לסטר. למרות שזהו סיפור בראשיתי, כלומר פעם נוספת התחלה של כל אגדת סופרמן – לידתו, הרס כוכב הבית שלו, קריפטון, ושיגורו אל כדור הארץ על ידי הוריו – ולמרות שככזה הוא מספר לנו סיפור ששמענו ב-40 השנים האחרונות זו הפעם השלישית, הרי שעיקר הסיפור (כולל הקטעים על קריפטון) מבוסס דווקא על הסרט השני בסדרת סרטי סופרמן.

נולן, גויר וסניידר יוצאים מנקודת הנחה שטוענת שרוב צופי הסרט שלהם כבר ראו גרסה כזו או אחרת של סיפור בראשית ימי סופרמן (להבדיל מהגישה ההוליוודית המקובלת באתחולי ז'אנר, לפיה צריך להתעלם מקיומם של בני ה-30 – ובכלל זה מכל אנשי התקשורת והביקורת – ולכוון את הסרט אך ורק לבני ה-15 שלא ראו לפני כן כלום בחייהם וזו הפעם הראשונה שהם שומעים את הסיפור). יש לכך אחיזה: “איש הפלדה" מגיע בסך הכל שבע שנים אחרי ניסיון האתחול הקודם של הסיפור הזה עם "סופרמן חוזר" של בריאן סינגר, שלמרות הצלחתו הרבה נחשב לכשלון צורב, ואחרי שנים של "סמולוויל" בטלוויזיה התחושה היא שכולם יודעים איך סופרמן נוצר. לכן, כדי להתחיל את הסיפור מחדש, צריך קודם כל לבתר לגזרים את כל מה שמוכר מדי. וכך מחריבים ב"איש הפלדה" גם את העיירה סמולוויל וגם את הכרך מטרופוליס, שתי הערים שבהן סופרמן פועל כדי להבטיח שתגידו שאת הסיפור הזה טרם שמעת (אבל כמובן שכן).

4.

סופרמן הוא גיבור העל האהוב עליי. ככה, בפשטות. עם השנים, נדמה שסופרמן קצת יצא מהאופנה כי הוא היה גיבור-על שאהב להיות גיבור-על, להבדיל מבאטמן וספיידרמן שהיו – והפכו כך יותר ויותר בהתגלמויות הקולנועית שלהם – מעין גיבורי על בעל כורחם (ספיידרמן האחרון קצת החזיר לו את שמחת החיים). “סופרמן" מ-1978, בבימויו של ריצ'רד דונר, סרט הקולנוע הראשון בסדרת העיבודים המודרניים לגיבורי על (המנותקים מהגרסאות הטלוויזיוניות של הקומיקס), היה עבורי – כילד – סרט לא פחות חשוב, משמעותי, מפעים ומשנה חיים מ"מלחמת הכוכבים" שיצא שנה לפניו. כשהלכתי לקולנוע כילד, לשם-כך הלכתי: כדי להריע ולהסתחרר. ב-2006 בא בריאן סינגר עם גרסתו ואמר דרכה, בפשטות, “הסרט של ריצ'רד דונר הוא התנ"ך, ואני דבק בו". הוא זכה על כך ללא מעט ביקורת וכאמור, למרות הצלחתו היחסית,  הוא תויג ככשלון ופרויקט סופרמן של סינגר לא הומשך. מעניין לגלות כיום ש"סופרמן חוזר" של סינגר הכניס יותר כסף ברחבי העולם מ"באטמן מתחיל" של כריסטופר נולן, אבל בגלל שהיה כל כך יקר להפיקו ובגלל שהתחושה היתה שהפרויקט הזה היה שגוי ברוחו דבק בו דימוי כושל – ואכן, סינגר הלך ודעך, נולן הלך ופרח. דומני שכעת נשמע לא מעט מבקרים (כמוני) שיטענו ש"סופרמן חוזר" היה, למעשה, אנדר-רייטד, כלומר, לא רע כפי שטענו כלפיו (כולל אני, שביקורתי עליו נעה בין האהדה הגדולה ובין צינה מסוימת). באחת הפסקאות בביקורת שלי על סרטו של סינגר כתבתי כך: "אני חושב שהגיע לנו סופרמן קצת יותר עכשווי. סופרמן שיהיה יותר מיוסר, יותר אנוכי, פחות פטריוטי, פחות זמין לכל העולם. זה הסופרמן שקוראי הקומיקס קיבלו בעשור וחצי האחרון בחוברות הקומיקס. 'סופרמן חוזר' היה צריך להיראות כמו תשדיר שירות לשירותי סעד נפשי ולא כמו פרסומת למשחת שיניים." ובכן, גם אני רציתי כבר סופרמן שיהיה יותר באטמן. וכך גם וורנר שפנו לנולן. עם "איש הפלדה" קיבלתי מה שרציתי. ובכן, יתכן שטעיתי.

הנה, קיבלנו. סופרמן שלא רוצה להיות סופרמן. שנודד בעולם, מנסה להבין מי הוא, ממש כפי שהיה באמצע "סופרמן 2". כלומר, ישבו נולן וגויר וניסו יחד לפצח את הדמות הזאת של הילד שנפל מהכוכבים ומגלה שיש לו כוחות על. והם מגיעים למסקרנות יפות ונכונות, ושואלים שאלות יפות, שריצ'רד דונר וחבורתו התעלמו מהן. כמו, למשל, איך מרגיש ילד בבית ספר יסודי שפתאום מבין שיש לו כוחות שלאחרים יש. אנחנו מיד חושבים "איזה כיף!", אבל רגע, ברור שזה קודם כל סבל רב. היכולת של קלארק קנט לראות יותר ולשמוע יותר מחבריו הופכים אותו, בראש ובראשונה, לילד עם הפרעת קשב חמורה: הוא פשוט שומע הכל. כשהוא יושב בכיתה הוא שומע כל נקישה ולעיסה וכל נביחת כלב מהצד השני של העיר. הוא לא רואה ילדים ומורים, אלא גופות אדם בעיני הרנטגן שלו. הוא לא שולט ומווסת את כוחות, הוא במצב "מופעל" כל הזמן. וזה מייסר אותו והופך אותו לפריק בעיני חבריו. וכאן מתחילה אפיזודה שלמה – הטובה ביותר בסרט – שבה קלארק זוכה מאביו המאמץ (קווין קוסטנר) לחינוך לא צפוי: אל תהיה גיבור, אל תחשוף את כוחותיך, האנשים לא יידעו איך להתמודד עם קיומך. החינוך הזה מוביל לסצינה שתטביע בקלארק/סופרמן את הרגש האחד שלא היה בו בגרסאות הקודמות של הסיפור הזה בקולנוע: רגשות אשם.

ואגב כך, הם מסירים ממנו כל רמז להמנוניות של סרטי סופרמן הקודמים. מדיו לא זוהרים כמו צבעי הדגל האמריקאי, הפסקול (של האנס זימר) מריע תרועות קרב ולא תרועות נצחון הירואיות. וסופרמן – כשהוא כבר מחליט להיות סופרמן – מפסיק להיות גיבור-העל הכל יכול שמציל חתולים שנתקעו על עץ, אלא מחליט להיכנס לשירות פעיל רק כשמגיע בן ארצו, הגנרל זוד (מייקל שאנון), ומאיים להשמיד את כדור הארץ. על סופרמן להכריע בינו ובין עצמו: האם נאמנותו היא לקריפטון, מקום הולדתו, או לכדור הארץ, הכוכב המאמץ שלו. וכך סופרמן מפסיק להיות הגיבור הכל-אמריקאי מהסרטים הקודמים, והופך לפורטרט עכשווי של מהגר, של פליט, שצריך להחליט איפה הבית שלו ולמי הוא נאמן.

5.

שאלה נוספת שנולן וגויר מקשים היא לגבי לויס ליין: מה הסיפור שלה? איך אנחנו ממשיכים לקבל את זה שמצד אחד היא עיתונאית מהוללת ומצד שני היא לא מבחינה להבדיל בין סופרמן, בו היא מאוהבת, ובין קלארק קנט, עליו היא לא שמה, כשכל ההבדל ביניהם הוא המשקפיים? בעולם של קומיקס קיבלנו את זה, ובסרט הראשון שהיה בהצהרתו נאיבי כמו הקומיקס, גם כן קיבלנו את זה. אבל גויר ונולן החליטו לעצור את הפארסה הזאת. לויס ליין, בגרסה החדשה, היא לא סתם המעריצה סמוקת הלחיים מהיציע, אלא המנוע המדרבן של סופרמן. המצפון האנושי שלו. ומי, שכעיתונאית, שנותנת לו את השם סופרמן ולמעשה בוראת את גרסתו האנושית. ואיימי אדמס היא לויס ליין מקסימה, כזאת שהיתה יכולה בקלות גם לגלם את דמותה של מרתה קנט (דיאן ליין כאן), ומעניקה נופך אדיפלי מסוים לקשר של קלארק קנט איתה.

6.

אבל בין הרגעים הדי מתוחכמים שבהם יוצרי הסרט מקשים על הנראטיב לו התרגלנו מהסרטים ומדפדפים בין דפי הקומיקס לדורותיו בחיפוש אחר פתרונות חלופיים, יש בסרט הזה המון רעש. הוא מתחיל כבר בסצינות הפתיחה על כוכב הלכת קריפטון, שעומד להתפוצץ בשל יהירותם של בני הכוכב, שרצו להיות בני אלים, לבטל את הבחירה החופשית ומצצו את לשד משאבי הכוכב עד שהוא שבק חיים. קריפטון, במטאפורה של נולן ושות', היא כדור הארץ לימים לבוא, סופנו אם נמשיך במסלולנו. רעיון יפה, אבל הביצוע זוועה. שנאתי את קריפטון בחזון הנוכחי, עולם של חלליות ודינוזאורים מעופפים, שנראה כאילו הגיע מדמיונו הבעייתי של ג'ורג' לוקאס של הטרילוגיה השנייה. עולם בו ג'ור-אל, אביו של סופרמן (ראסל קרואו בתפקיד מרלון ברנדו), הוא בעצמו מעין גיבור-על כל יכול. הסצינות המיותרות על קריפטון רומזות על מה שעתיד לבוא בסרט: ברדק היסטרי.

7.

זה תמיד היה האתגר הכי גדול של במאי סופרמן, מאז שנות החמישים בטלוויזיה ועד היום: איך לייצג את כוחו ומהירותו של סופרמן. לשיטתם של "איש הברזל" סופרמן של חמשת הסרטים הקודמים פשוט לא היה מספיק מהיר. וכדי להמחיש שסופרמן הוא ממש (אבל ממש) מהיר הם מצלמים אותו כמו שמצלמים שיגורים של מעבורות חלל, מאוד מרחוק, מאוד בקטן ומאוד רועד. ובכלל, כדי לבסס את התחושה שהסרט החדש נטוע בעולם האמיתי, ולכן לבטיו של סופרמן אמיתיים, הוא מצולם במעין מצלמת כתף שעסוקה כל הזמן בחיפוש אחר הפריים, בניסיון "לתעד" את האקשן ולהיות מופתעת ממנו.

8.

וכך, למעשה, קיבלנו את הנגאטיב של "סופרמן חוזר" אבל עם לא פחות בעיות. אולי אף יותר. הסרט ההוא נראה אולי מיושן בתפיסותיו ובנאיביות שלו, אבל היה בו משהו מפואר, מרהיב ומלהיב. הוויכוחים שלי עם סרטו של סינגר היו קונספטואליים, אבל כשזה הגיע לבשר ולתפוחי האדמה של סרטי גיבורי העל – קרי, סצינות האקשן – הסרט ההוא היה מצוין. כאן, לעומת זאת, נעשתה חשיבה מחודשת ומקורית למדי בכל הצד התוכני של סופרמן – הדמות, הקונפליקטים, התסריט, האבולוציה ואפילו הנשמה שלו. אבל כשזה מגיע לתכל'ס, לעילת התכנסותנו כאן, קטעי האקשן בסרט פשוט מאכזבים. יתרה מזאת, הסרט מכיל את אחד הסיקוונסים התמוהים בתולדות סרטי סופרמן בו מתברר שג'ור-אל הטמין בקרחוני כדור הארץ חללית כבר לפני 18,000 שנים ובה סופרמן מתוודע לזהותו. סצינת "מבצר הבדידות" הצומח מן הקרח ב"סופרמן" של דונר, בה פוגש קלארק קנט את רוחו של אביו, היא אחת הסצינות האהובות עליי בקולנוע. הניסיון לעגן את הסצינה ההיא בתוך מציאות מתקבלת על הדעת, ולא בריאה ניסית, היא אחת ההחלטות הגרועות בסרט החדש.

9.

שמתם לב לכך שכל הבמאים שביימו את סרטי סופרמן היו יהודים? זה כולל את האדונים שוסטר וסיגל שיצרו את הדמות הזאת לפני 90 שנה. מה הקטע? האם זה מחויב בחוזה מול האולפן? האם יהודים נמשכים לדמות הזאת באופן מיוחד? (וזה מבלי להתייחס לעובדה שבמשך שנים הזכויות על סרטי סופרמן היתה בידיים של מנחם גולן ויורם גלובוס, שהרגו את הסדרה בסוף שנות השמונים). ומצד שני, רק עם בריאן סינגר ב-2006 מישהו התחיל להתייחס לסופרמן במושגים תיאולוגיים. סופרמן בתור אל, מעין ישו. דיוויד גויר, סוג של תלמיד חכם גם בכתבי הקומיקס וגם בספרות תורנית וקבלית, שבתסריטיו מרבה להכניס אלמנטים תיאולוגיים וציטוטים מכתבי הקודש, מנסה לקחת את הדיון הזה הלאה. המושג הזה "הסופר-מן", "אדם העל", מגיע מכתביו של ניטשה, וכששוסטר, סיגל ולימים דונר יצרו את סופרמן, הוא היה גיבור שקם בעולם בו אין אלוהים. אדם משודרג שלבדו יכול להושיע את האנושות. ככזה, סופרמן היה איש ללא זכות בחירה: כוחותיו ניתנו לו בעל כורחו, ולכן היה עליו מיד להיכנס לדמות המושיע. גויר ונולן, בכל סרטיהם יחד ובנפרד, עוסקים הרבה במוטיב הבחירה החופשית (החל מ"ממנטו" ועד "האביר האפל"). זה מהותו של בן האנוש, הנברא. לא משנה מה קיבלת בגנים, אתה יכול לבחור להיות גיבור או נבל, צדיק או רשע. סופרמן של נולן/גויר הוא דמות שעסוקה בהגות: הגות פילוסופית ורוחנית בחיפוש אחר גורלה. עד שפגישה עם כומר מסדרת לו את הראש. הכומר אומר לו בפשטות: נעשה ונשמע. קודם כל תעשה, אחר כך תבין.

10.

הנרי קאביל, זה שמו של הסופרמן החדש. הוא בסדר גמור.

ציוץ