ריצ'רד לינקלייטר בפסטיבל ירושלים

כשכבר מגיעים במאים לפסטיבל ירושלים, הם מגיעים במצב הכי נגיש ומקסים שלהם. שלושה במאים פגשתי השבוע בפסטיבל ירושלים, שלושתם היו מקסימים לחלוטין, ויצא לי להיפגש איתם במהלך הפסטיבל שוב ושוב. זה התחיל עם מוחסן מחמלבאף. נפגשנו בפעם הראשונה מחוץ לאולם 3, כשהוא יצא מהקרנת אחד סרטיו. ואז ישבתי בין לא מעט עיתונאים במפגש עיתונאים איתו. ובימים הבאים הוא המשיך להסתובב בצורה הכי נגישה ונינוחה במסדרונות הסינמטק, עונה לכל מי שפונה אליו, נראה באמת ובתמים מאושר מהיחס אליו ומהביקור הזה. ושם פגשתי אותו שוב ושוב, עד שכבר הנהנו זה לזה כמכרים ותיקים.

ריצ'רד לינקלייטר

ואז הגיע ריצ'רד לינקלייטר, שהגיע עם סרטו הנפלא "לפני חצות". גם הוא ממש רצה להכיר את אנשי הקולנוע בישראל. הוא הסתובב בסינמטק, עשה מינגלינג, דיבר, הכיר, היה חביב להפליא ותוך שתי פגישות כבר אמר שלום לאנשים שהוא פגש קודם. סחבקיה.

המפגש הראשון היה שוב באירוע לתקשורת. לינקלייטר סיפר שם שהסיבה שאת "לפני הזריחה" הוא צילם בווינה היתה כי הוא היה שם בפסטיבל קולנוע, ופגש מפיקים שהציעו לו לצלם בעירם, והם הפגישו אותו עם אנשי קרן הקולנוע המקומית ומפה לשם ההפקה הזאת התגלגלה. גם ההפקה של "לפני חצות" ביוון התגלגלה בערך ככה. הסרט לא נכתב דווקא ליוון, אבל פגישות מקריות עם מפיק יווני הובילו אותו לשם. השאלה הבאה היתה מתבקשת: האם יש סיכוי לפרק עתידי שבו ג'סי וסלין משוטטים בירושלים?

גם השאלה שלי היתה מתבקשת: האם עכשיו, כשכבר התייצב לו הפורמט, נוכל לצפות לסרט חדש של "לפני ה…" כל תשע שנים? אני הצעתי את "לפני הצהריים" ("Before Noon") לשנת 2022. לינקלייטר, שזו כנראה השאלה שהוא נשאל הכי הרבה, ענה את התשובה המתבקשת: "אנחנו לוקחים הפסקה בינתיים עם הדמויות האלה. אין לנו מושג איפה נהיה בעוד תשע שנים. אתה יודע איפה תהיה בעוד תשע שנים? אבל אנחנו לא פוסלים את זה. איתן וז'ולי אומרים שלוקח להם תשע שנים להתאושש בין סרט לסרט. אנחנו עוברים תהלך די אינטנסיבי של כתיבה, חזרות וצילומים, והם צריכים זמן כדי להתאושש מזה, עד שאנחנו מחליטים להתחיל לחפש רעיונות לסרט נוסף. אז זה יוצא בערך תשע שנים. אבל כבר התלוצצנו על הסט שאם נמשיך בקצב הזה, אז בעוד 50 שנה נעשה יחד גרסה קומית ל'אהבה' של האנקה. אני מדגיש שזו תהיה גרסה קומית".

לינקלייטר המשיך להיות ספורטיבי ולהסתובב בפסטיבל ולפגוש קהל. יום אחד במפגש חצות עם מעריצים, למחרת בשיחה אחרי הקרנת סרטו, וגם בטקס חלוקת הפרסים הוא הסתובב, לפגוש את תעשיית הקולנוע הישראלית, שם ערכתי לו היכרות עם חבר שלי, שמאוד אוהב את "בית ספר לרוק" שלו. מה שהוביל לפוטו-אופ הבא:

עידן אלתרמן וריצ'רד לינקלייטר

מוחסן מחמלבאף

על הפגישה של מחמלבאף עם התקשורת הישראלית כתבתי כבר כאן. אבל, כאמור, כל אורח שמגיע לפסטיבל ירושלים (ובכלל, לפסטיבל ישראלי) הוא כזה שיש בו את הרצון להיות נגיש. גינוני כוכבות לא עובדים בירושלים. והאמת היא שרוב הבמאים בעולם הם כאלה, פשוט אנשים רגילים שמאוד רוצים לפגוש את הקהל שלהם, ולהכיר קולגות. אני זוכר, למשל, שבאחד הביקורים שלי בפסטיבל ונציה נתקלתי פתאום בשוק ברחוב, הרחק מהלידו (שם מתקיים הפסטיבל) בצאי מינג ליאנג, אחד הבמאים האסיאתיים האהובים עליי. ניגשתי להגיד שלום, וזה נגמר בשיחה בבית קפה. אנחנו מכירים מהטלוויזיה את הכוכבים האמריקאים העשירים מאוד שמסיבות של פראנויה, ביטוח, ביטחון אישי (מעריצים מטורפים וכו') וגם תדמית, מסננים מעליהם את העולם עם מאבטחים ומכוניות עם זגוגיות מושחרות. אבל מחוץ לאמריקה – ומחוץ לפסטיבל קאן, אני מניח – רוב הבמאים מסתובבים ברחוב ומשתוקקים לדבר על עבודתם.

וכך יצא לי לפטפט מעט עם מחמלבאף במסדרונות הסינמטק יחד עם אליסיה סיימון, שכותבת ביקורות ל"וראייטי" ואוצרת את התוכנית הבינלאומית לפסטיבל פאלם ספרינגס (הבקיאות שלה בקולנוע הישראלי מדהימה), שהגיעה לפסטיבל ירושלים הישר מקרלובי וארי, והכירה את מחמלבאף מפסטיבלים קודמים.

מוחסן מחמלבאף עם אליסה סיימון מ"וראייטי"

רגע משעשע שממחיש את האווירה הזאת התרחש ביום חמישי שעבר. כשריצ'רד לינקלייטר שמע שמחמלבאף מתארח בפסטיבל, הוא ביקש שיערכו ביניהם היכרות. "אני מעריץ אותו", הוא אמר. מחמלבאף יצא מהקרנת אחד מסרטיו וכבר היה צריך לצאת לכיוון שדה התעופה כשהביאו אותו לערוך היכרות עם לינקלייטר (נראה לי שלמחמלבאף לא היה מושג מי זה), בדיוק בזמן שלינקלייטר שוחח עם התקשורת. מה שהוביל לפוטו-אופ הזה:

מוחסן מחמלבאף וריצ'רד לינקלייטר

פבלו ברגר

ברגר, ברחר, ברז'ה. לבמאי הספרדי יש עבר בצרפת ובאמריקה, כך שלא באמת משנה לו איך מבטאים את שמו. הוא רגיל לכל. ברגר הגיע לפסטיבל ירושלים בסיומו של מסע שהתחיל בברזיל והמשיך ברוסיה במקביל למסלול ההפצה של סרטו השני, "שלגיה" ("Blancanieves"), הזוכה הגדול של פרס הגויה האחרון בספרד, גרסה אילמת בשחור-לבן לסיפור שלגיה, כשהוא מעורבב עם סיפור כרמן. את אליסיה ווסטון, שאירגנה את הבאתו, הוא מכיר ממעבדות סאנדאנס, שם היא תמכה ב"שלגיה" כבר לפני שמונה שנים. "הוא תכנן את הסרט הזה הרבה לפני 'הארטיסט'", היא מסבירה לי בשעה שהיא מציגה בינינו. היה לי ברור בכך, עניתי. כתבתי על כך בהמלצה שלי על הסרט. "ניחשתי שכששמעת על 'הארטיסט' דפקת את הראש בקיר", אמרתי לברגר. הוא הודה במבט שזה אכן המצב. "אני צריך להסביר לכולם שגמרתי לצלם את הסרט לפני ש'הארטיסט' יצא. לא שזה משנה. אלה שני סרטים שונים לחלוטין, שרק במקרה הדמיון ביניהם הוא ששניהם אילמים ובשחור לבן. אבל זה כמו להגיד ש'אווטאר' ו'אהבה' הם אותו סרט רק כי בשניהם יש צבע ודיאלוגים". אבל האם ההצלחה הגדולה של "הארטיסט" לא עזרה לקדם את "שלגיה" איכשהו? "בגלל שגמרתי את הצילומים כש'הארטיסט' יצא זה כבר לא עזר בכלום. אם הצלחת הסרט היתה עוזרת לי לגייס כספים לסרט שלי, הייתי אומר לו תודה. אבל זה לא היה המצב. צילמתי את הסרט שלי בתקציב נמוך מאוד בשבעה שבועות בלבד. זו היתה הפקה מטורפת."

זו הפעם השניה שברגר מגיע לישראל. הפעם הראשונה היתה כשיצא בארץ סרט הבכורה שלו, "טורמולינוס", והוא הוזמן על ידי סרטי אורלנדו, מפיצי הסרט, להציג את סרטו בסינמטקים בכל הארץ. זה היה לפני עשר שנים. "'טורמולינוס' היה הצלחה גדולה ואחריו שאלו אותי איזה סרט נוסף אני רוצה לעשות, אז הנחתי על שולחן המפיקים את ההצעה ל'שלגיה' כסרט אילם בשחור-לבן. הם אמרו שאני משוגע. לקח לי עשר שנים לעשות את הסרט הזה, ולשכנע את כולם לעשות אותו לגייס עבורו כספים." לשאלה למה הוא לא הניח את הפרויקט הזה בצד וביים בינתיים סרטים אחרים הוא עונה שהוא לא רצה בכך. הוא רצה להיות מרוכז בסרט הזה, והוא רצה שזה יהיה סרטו השני. בזמן הזה הוא כתב שני תסריטים נוספים, אבל לא רצה לביים אותם.

אחד הדברים שהוא מנסה לקדם בעת ביקורו בישראל זו הפצה מקומית ל"שלגיה". מאוד חשוב לו שהסרט יופץ בישראל, אבל אף מפיץ לא קנה את הסרט עד כה. "אבל זה המקום שבו 'הארטיסט' דווקא כן יכול לעזור לך", אני אומר, "הסרט הצליח בארץ מאוד, אז בטח מפיציו ירצו עוד סרט שהם יוכלו לשווק כמותו". "אבל זה לא ממש נכון. 'הארטיסט' הביא קהל, אבל יחסית למחיר שמפיציו שילמו עליו הוא הפסיד להם כסף, אז הם ממש לא רוצים עוד סרט כמוהו. למרות שאנחנו לא מבקשים סכום שאפילו קרוב לסכומים שבהם מכרו את 'הארטיסט'". ושלא לדבר על זה, כאמור, שמדובר בשני סרטים שונים לחלוטין באופים ובאנרגיות שלהם. עם זאת, "שלגיה" – שהוא הרפתקה חושנית ומלאת יצרים ומוזיקה, ואהבת קולנוע כבירה – הוא בדיוק הסרט שאמור (לדעתי) להיות מוצג במוזיאון תל אביב (שכל יום נוסף שבו מוצג שם "רכבת לילה לליסבון" הוא יום שבו מלאך קולנועי מאבד את כנפיו). בקיצור, יש מפיץ בקהל?

===================

סיכומים נוספים: החברים בסריטה פשטו על פסטיבל ירושלים כמו יחידת קומנדו וסיקרו משם לא מעט סרטים. החברים מ"האוזן השלישית" ריכזו את הסרטים שכבר ניתן להשאיל בספרייתם. נטע אלכסנדר סיקרה בהרחבה את המפגשים עם לינקלייטר ומחמלבאף.

=================

עכשיו רק נותר להתחיל לתהות: האם יהיה פסטיבל קולנוע בירושלים ב-2014? התחושה במסדרונות הסינמטק היתה מאוד סקפטית. ניר בכר כבר הסתובב שם, כשעל כתפיו התפקיד לסגור את חור התקציב העצום שמאיים לבלוע את הסינמטק – בעקבות השיפוץ היקר, התפעול היקר מאוד של הסינמטק המורחב, והצטמצמות כמות התרומות לסינמטק, מאז פרישתה של משפחת אוסטרובסקי מרוב התמיכה שהיא הזרימה למוסד שהיא היתה שותפה להקמתו. אליסיה ווסטון יוצאת כעת לחופשה. משימתה הראשונה היא לבקר את משפחתה באנגליה. אחרי זה, היא תצטרך להחליט לאן היא ממשיכה. האם תחזרי לסאנדאנס, שאלתי אותה. "אני לא יודעת", היא ענתה, ואני מניח שהיא פשוט עדיין לא רוצה לשתף בתוכניותיה. "מה שבטוח הוא שאני רוצה להמשיך להיות מעורבת בדבר הזה שנקרא 'הקולנוע הישראלי'. אני רואה את הסרטים הקצרים בתחרות ושומעת את הפיצ'ינג באירוע הפיצ'ינג ועתיד הקולנוע הישראלי נראה בעיניי מדהים, כמה כשרון שיש כאן. אני בהחלט רוצה להיות קשורה לזה. אני מקווה איכשהו להמשיך להיות בקשר עם הסינמטק ועם הפסטיבל איכשהו, למרות שזה מאוד עצוב מה שקורה שם".

– פסטיבל סאנדאנס הקים לפני שנתיים מעין סניף בלונדון. למה לא להקים סניף של פסטיבל סאנדאנס בירושלים, באותה מתכונת. עם או בלי סינמטק ירושלים.

"לא אגיד לך שלא חשבתי על זה. נראה".

ציוץ