מוחסן מחמלבף במשכנות שאננים בירושלים, היום. המראה היא הומאז' לסרטיו

האמת, זה מרגש מאוד. בזכות מוחסן מחמלבף למדנו – ותיקי פסטיבל ירושלים – מה זה קולנוע אירני, עם הזרקור לסרטיו שנדלק בפסטיבל של 1997. אחרי מחמלבף גיליתי את מג'יד מג'ידי, למשל, וסרטים איראניים נוספים, שהיו פיוטיים מאוד. ועכשיו, הוא מגיע, באופן אמיץ למדי, בביקור פומבי מאוד בישראל, אחרי שהגיע לכאן באופן פרטי וסודי וצילם בישראל את סרטו "הגנן", עליו כתבתי מעט כאן.

והיום יצא לי לפגוש אותו. בפעם הראשונה, הבוקר, ערכה בינינו היכרות אליסה סיימון, מבקרת ב"וראייטי". מחמלבף אמר לי שזה בעיניו הפסטיבל החשוב ביותר שהוא היה בו, כי הביקור הזה חשוב לו כדי להעביר מסר של שלום וידידות. בפסטיבלים אחרים אין את זה. מחמלבף סיפר שהוא עבר לאחרונה לגור בלונדון, אחרי שמצב הביטחון האישי שלו ושל משפחתו נהיה בעייתי בצרפת, שם ניסו בעבר להתנקש בחייו.

שני אורחי הפסטיבל: מוחסן מחמלבף ואליסה סיימון מ"וראייטי"

בהמשך אותו יום הגיע למחמלבף למשכנות שאננים, שם ענה לשאלות עיתונאים. "מבחינת האיראנים, להגיע לישראל נחשב לטאבו, החלטתי שהגיע הזמן לשבור את הטאבו הזה," הוא אמר על החלטתו להגיע לפסטיבל ולפני כן, לצלם כאן את סרטו התיעודי "הגנן". "בשנות ה-90 הייתי הבמאי האיראני הראשון שאישר לסרטיו להיות מוקרנים בישראל, וחטפתי על זה המון ביקורת באיראן, אבל כמה שנים אחר כך במאים נוספים איפשרו לסרטים שלהם להיות מוקרנים כאן. אז אולי עכשיו, בעקבות הביקור שלי, יגיעו עוד במאים איראניים".

מחמלבף עזב את איראן לפני שמונה שנים, עם עלייתו של אחמדיניג'אד לנשיאות ארצו. "הייתי בצילומים בטג'יקיסטן (ל'סקס ופילוסופיה') כשאחמדניג'אד עלה לשלטון, והבנתי מיד שימיו של הקולנוע האיכותי באירן הגיעו לסיומם, אז פשוט לא חזרתי הביתה. במאים רבים באיראן ביקרו אותי על החלטתי, ובראשם עבאס קיארוסטמי, אבל אחרי כמה שנים הוא וכמעט כל האחרים שביקרו אותי גם עזבו."

מחמלבף אופטימי לגבי הנשיא החדש שנבחר באיראן, אבל מסייג: "צריך לחכות ולראות מה יהיה". את הקריאות שלו לממשלות לגלות איפוק ומתינות ולא לאיים – שכן משטר מאוים ומפוחד הוא משטר שמיד פונה לקיצוניות – אשאיר לכותרות בעיתונים היומיים.

לשאלתה של איילת דקל מהאתר midnighteast, שביקשה ממנו להתייחס למוטיב החוזר בסרטיו של מפגש בין המודרניות, המיוצגת על ידי חופש הביטוי והאמנות, ובין המסורת, שני ערכים שבעולם נתפסים כמנוגדים זה לזה, ענה מחמלבף: "זה כמו בפילוסופיה של הגל – תזה, אנטיתזה וסינתזה. המסורת היא התזה. המודרניות היא האנטיתזה, ואני מנסה למצוא את הסינתזה ביניהם. הסרט שלי, 'הגנן', הוא לא סרט עלילתי, אלא סרט שהוא שיחה. זה סרט דמוקרטי, זה לא סרט שבו האבא מציג את דעתו והבן מקבל את הדעה שלי, אלא הבן מציג דעה אחרת, ובינינו נוצר משהו חדש".

על הביקור שלו בחיפה, לצילומי "הגנן" הוא אומר: "כשהייתי בחיפה הרגשתי שאני בטהרן. יש אזורים בחיפה שהם פשוט זהים לצפון טהרן".

מחמלבף גם ענה לשאלה לגבי קולנוע ישראלי שהוא ראה ואהב, וסיפר שיצא לו לראות לא מעט סרטים ישראליים בפסטיבלים, אבל מבחינתו סרט שהוא אוהב זה סרט שהוא זוכר אותו שנים אחר כך, ומהבחינה הזאת הסרט הישראלי שהוא הכי אוהב הוא "קדוש" של עמוס גיתאי.

לשאלתו של מרט פרחמובסקי מ"וואלה", על הנוכחות הגדולה של המציאות בסרטיו, ובכלל בקולנוע האירני, הוא ענה: "הסרטים שלי, ובכלל סרטים איראניים, נעים בין ריאליזם ובין סוריאליזם. בין המציאות ובין שירה, בעיקר השירה הפרסית."

ודעתו חלוקה גם לגבי המהפכה הדיגיטלית של הקולנוע. מצד אחד הוא מספר שבזכות המצלמות הדיגיטליות הקטנות הקולנוע האירני חי ובועט, עם מאות ואלפי במאים אלמוניים שיוצרים ללא הרף, באופן אנונימי לחלוטין. "בשנה שעברה יצרו באירן 4,000 סרטים קצרים", הוא מעדכן.

מצד שני, קלות ההפקה, לדעתו, מורידה את איכות הסרטים. "בעבר, לעשות סרט קולנוע היה כל כך קשה, שהיית צריך להיות גאון כדי לעשות סרט. היום כל אחד יכול לעשות סרט. המנהל של פסטיבל ונציה אמר לי שפעם הוא היה רואה סרט אחד ביום, וכ-400 סרטים בשנה ועשרה אחוז מהם היו טובים. לעומת זאת, כיום הוא והצוות שלו צריכים לראות עשרה סרטים ביום, כ-4,000 סרטים בשנה, והוא לא מצליח למצוא מתוכם ארבעים סרטים טובים. לא כל מי שיש לו מצלמה יכול להיקרא במאי, בדיוק כמו שלא כל מי שיש לו עט יכול להיחשב סופר."

אבל גם כאן הוא אופטימי: "אני מאמין שאלה שהם פחות מוכשרים פשוט יתעייפו ויפרשו מעשיית סרטים".

ציוץ