מתוך "הגנן" של מוחסן מחמלבף

בחלק הראשון של סקירת סרטי פסטיבל ירושלים, שייפתח ביום חמישי הקרוב (4.7), אני מביע דאגה לגבי מה שקורה בפסטיבל ירושלים מבחינה ניהולית, וזאת בשעה שמבחינה רפרטוארית, תודה לאל, נראה שעדיין יש מה לראות שם. הפסטיבל הזה יקר וחשוב לי, לא יודע למה. לכן תגובותיי אליו עזות – כעס ודאגה, למשל, כשהעניינים נראים שם בעייתיים. ומצד הסרטים: זוכרים שכתבתי בהתלהבות על הראיון עם מוחסן מחמלבף, בעקבות הסרט שצילם בישראל? ובכן, ראיתי את הסרט והנה מחמלבף מגיע לישראל. איך הסרט? ומה המצב של שאר האירנים בפסטיבל? הנה בהרחבה:

פורסם ב"פנאי פלוס", 26.6.2013

בפריוויואים האלה ננסה לשמור על פאסון של "העניינים כרגיל". פסטיבל ירושלים יחגוג השנה יום הולדת 30 והייתם מצפים שזו תהיה חגיגה ענקית. אבל נדמה לי שזו תהיה מסיבה עצובה. פסטיבל ירושלים נמצא בצרות. לפני שנה הייתי (ולא רק אני) באופוריה גדולה עם הגעתה של אליסיה ווסטון ממכון סאנדאנס לנהל את סינמטק ירושלים ואת הפסטיבל. כמות התיאוריות, ההצעות, ההימורים והתקוות שתליתי (ולא רק אני) במינוי הבינלאומי הזה ובפוטנציאל שהוא פותח לפסטיבל, ובכלל לנוכחות הבינלאומית של הקולנוע הישראלי, היתה עצומה. חלפו פחות מעשרה חודשים ואליסיה ווסטון הודיעה שהיא מתפטרת. היא עדיין שם, עוזרת לארגן את הפסטיבל הזה – הראשון שלה, והאחרון – ואחר כך… ובכן, היא עוד לא עדכנה מה היא תעשה אחר כך. אבל שמועות מאיזור הסינמטק מעדכנות שהיא לא תישאר שם. אם שחקנית החיזוק האמריקאית, ואחת התומכות הגדולות של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון, שבוודאי הגיעה לסינמטק על כנפי שלל הבטחות מהוועד המנהל על היד החופשית שתינתן לה בניהול, לא הצליחה לשרוד בתפקיד שנה, מה הסיכוי שמישהו אחר יצליח?

בעולם הקולנוע מרובה התככים ומלחמות האגו והטריטוריה יש כבר כאלה שאומרים לי שאולי לא יהיה פסטיבל ירושלים מספר 31. מסופקני. ראשית, אני ממש אוהב את הפסטיבל הזה ואם הוא ייסגר הוא יחסר לי. שנית, נראה לי שברגע האמת, מישהו יקום להציל אותו – החל מהתורמים מחו"ל שקיצצו את תמיכתם באופן משמעותי ועד לקרן לפיתוח ירושלים, שמפעילה את המיזם לעידוד הפקת סרטים בירושלים ובוודאי תרצה שסרטים ירושלמים יוקרנו בפסטיבל ירושלמי, ולא חיפאי.

לגבי ההכרזה "אני אוהב את הפסטיבל הזה". אני מודה. לא שברור לי למה. בפסטיבל חיפה ראיתי לא פחות סרטים טובים וגיליתי לא פחות במאים מעולים מאשר בירושלים. ובכל זאת, יש לי סימפתיה לפסטיבל ירושלים. אולי בגלל ירושלים. לא יודע. אבל אני מחכה לפסטיבל הזה, מתכונן אליו, מגיע אליו בחיפוש אחר אוצרות חדשים. האם השנה, למרות כל מה שקורה שם מאחורי הקלעים, עדיין אמצא סרטי מופת?

הנה כמה מהיצירות הבולטות שכבר ראיתי.

הגולה והאסיר: שני סרטים איראניים (ועוד אחד)

1. “הגנן". במאי: מוחסן מחמלבף

ב-1997 ערך פסטיבל ירושלים היכרות עם הבמאי האירני מוחסן מחמלבף, יוצר שלקח לי שבועות ללמוד איך לבטא את שמו ודקות ספורות להתאהב ביצירתו הגאונית. עד מהרה הפך מחמלבף לאחד היוצרים האהובים בארץ, לא מעט בזכות סרטו "גאבה", שהוקרן מסחרית בארץ והיה אחד הסרטים שייצגו לקהל הישראלי את הגל החדש האיראני: לא המלודרמות הצעקניות של שנות הששים שהיו כה פופולריות בארץ, אלא קולנוע פיוטי, מלא יופי, עדינות ורגש. ומול "גאבה", שלא היה חף מקיטש פולקלוריסטי, העמיד מחמלבף יצירות נפלאות שחוקרות את מהות הקולנוע כמו "סלאם סינמה" ו"רגע של תמימות". הפסטיבל ההוא פקח את עיניי.

בשנים האחרונות מחמלבף מיעט ליצור כבמאי ובמקום זאת הקים בית ספר לקולנוע והפך את כל ילדיו לבמאים, חלקם כבר הפכו מפורסמים ממנו (אם כי, בעיניי, פחות טובים ממנו). ובשנים האחרונות, כמו רבים מעמיתיו, הוא עזב את איראן ועבר לגור בצרפת. בשנות התשעים השלטון האיראני עודד את הקולנוע, ובראשם יוצרים כמו עבאס קיארוסטאמי ומג'יד מג'ידי, ואת נדידתו למערב ואף לישראל. אבל השלטון של אחמדניג'אד הצר את צעדי הקולנוענים, הטיל עליהם מגבלות, עצר קולנוענים (המשיכו לקרוא גם את האייטם הבא), וגרם לבכירי היוצרים לעזוב (ביניהם אשגר פרהדי, שהביא לפני שנתיים את האוסקר הראשון לאיראן עם "פרידה", אבל הוא עצמו מעולם לא חזר למולדתו ונשאר בצרפת).

והנה, ב-2013, יגיע מחמלבף לביקור היסטורי בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע שגילה לנו אותו לפני 16 שנים. במאי איראני (גולה, אמנם) מגיע לביקור רשמי בישראל. ועוד במאי ענק. ואף יותר מזה: הוא מביא עמו סרט תיעודי חדש, “הגנן", אותו צילם עם בנו… בישראל, בחשאי לחלוטין. זה צולם באופן די מחתרתי ונראה כמו סרט משפחתי, אבל כמה שהוא יפה.

כל מטרת "הגנן", למעשה, היא לבקר את הממשל האיראני. הסרט עוסק בדת הבאהים, דת חדשה, בת כמאה שנים, שנוסדה באיראן והטיפה לשיוויון, ומיליוני מאמיניה נרדפים, מעונים, נכלאים ומוצאים להורג באיראן. אבל המקדש המרכזי לבאהים נמצא בישראל, בחיפה, ולשם מגיע מחמלבף ובנו כדי לברר מה זו הדת הזו, ומה דעתם על דת באופן כללי. כלומר: במאי איראני עושה בישראל סרט על דת האסורה באיראן. מחמלבף מצהיר בזאת שכף רגלו לא תדרוך עוד באיראן, לא ככה?

תפוחים ומים. הסימבולים שליוו אותו בסרטים כמו "גאבה" ו"השתיקה" מופיעים גם כאן. מחמלבף משוטט בגנים הבאהים וגם עם ציוד מצומצם ודי מיושן מנפיק רגעי קולנוע יפהפיים. ואגב חיפוש אחר זוויות יפות לצילום הוא מנהל עם בנו דיון. הבן הצעיר שונא את הדת, כל דת, הוא אינו מאמין באלוהים, ויותר מזה חושב שדתות הן מקור כל הרוע והאלימות בעולם. הרדיפה אחר הבהאים במולדתו היא דוגמה לכך. אביו חושב אחרת. הוא איש מאמין, הוא איש דתי, והוא חושב שלדת יש כוח, כל עוד לא מנצלים אותו לרעה. האב מסכים עם הבן שבשם הדת עושים מעשים איומים, אבל הוא דווקא רואה בכך את כוחה של הדת ואת הפוטנציאל הטמון בה, להניע את העולם ואת המאמינים גם לכיוון ההפוך. הוא מתפעל מהבאהים בגלל התחושה שלו שהם מנסים לקיים דת שמנסה לקחת את הטוב מכל האמונות האחרות.

אבל לא פחות מעניין – ומבחינתי, אף יותר מעניין – הוא הדיון שמקיימים האב ובנו סביב מהות הקולנוע. הבן גוער באב שהוא עושה סרטים שאף אחד לא רוצה לראות (ואכן, בגלל אילוצים שונים, סרטיו של מחמלבף – שאף פעם לא היו מצוירים על קנווס גדול – רק הולכים ומצטמקים). שהקהל רוצה את ג'ורג' קלוני, ולא איש שמדבר עם הבן שלו על דת. הבן רואה בקולנוע בידור ועסק, האב רואה בקולנוע שליחות. או, אכן, דת. הם עושים את זה במעין דו-קרב של אקדוחני קולנוע: כל אחד מסתובב בגן עם מצלמה שלו, פוגש דמויות ומחפש זוויות צילום, כל אחד מנסה לתאר את העולם מבעד להשקפת עולמו. ובאופן ערמומי – מכיוון שזה לכאורה רק סרט תיעודי ספונטני, ורק סרט משפחתי-ביתי – הם מעלימים מאיתנו את השאלה הגדולה באמת: אם האב מצלם את הבן, והבן מצלם את האב, מי מצלם את שניהם?

2. “Closed Curtain”. במאי: ג'פאר פנאהי

בשעה שרוב במאי איראן המפורסמים עזבו את מולדתם וחיים בגלות, יש אחד שנשאר מאחור – ג'פאר פנאהי (שביים סרטים כמו "הבלון הלבן" ו"המראה", שדומים באופיים לסרטיו של מחמלבף – אבל גם לסרטים של יוצרים בני אותו דור שיצרו במקביל באיראן) נעצר על ידי שלטונות איראן והואשם בהסתה נגד המדינה, באמצעות סרטיו והשתתפותו בהפגנות של התנועה הירוקה שקראה לרפורמה בממשל האיראני. נגזרו עליו שש שנות מאסר ואיסור על יצירת סרטים למשך עשרים שנה. בשנה שעברה, בעודו ממתין לערעור במשפטו, הוא יצר על האייפון שלו סרט תיעודי בשם "זה לא סרט" שהוקרן בפסטיבל קאן. כמה חודשים אחר כך הוא הצליח ליצור סרט נוסף, שצולם כולו בבית הקיט שלו, עם וילונות מוגפים, בשיתוף עם השחקן קמבוזיה פרטובי (המגלם את התפקיד הראשי). לא הוסגר איך בדיוק הצליח פנאהי לביים סרט בעודו בכלא – מן הסתם באחת מחופשותיו – אבל גם הסרט הזה נעשה ללא אישורים והוברח למערב. הוא הוקרן בפסטיבל ברלין האחרון וזכה בפרס התסריט (פרס ניחומים, ללא ספק).

יש להודות, הערך העיקרי של "וילונות מוגפים" הוא פוליטי. צר לי, אבל אין לו שום ערך קולנועי מעבר לצפייה באקט דיסידנטי (שנון למדי לכשעצמו). הצפייה בו היא הפגנת אמון באמנות. בחופש האמנות וחופש הביטוי. זהו אקט פוליטי של יוצר שמנסים למנוע ממנו ליצור ולהתבטא, והוא מוכיח בעקשנות שאין כוח חזק יותר מהרצון ליצור (בייחוד כיום, כשאפשר לצלם סרטים במצלמות קטנות ולהבריח אותם בדיסק-און-קי שדחפו לתוך עוגה, כך הגיע סרטו הקודם לפסטיבל קאן). כל מה שצריך זה בית, מצלמה קטנה ושניים-שלושה שחקנים. זה קולנוע מהסוג הכי נזירי, סוג של קולנוע שלי אישית אין בו שום עניין סגנוני, מלבד הרצון להריע לו על ההישג שלו. אבל יותר מזה: גם בסרטו הזה פנאהי חוזר אל המוטיב העיקרי שהעסיק את כל בני הדור הזה של הגל החדש האיראני – מה זה קולנוע? ב"וילונות מוגפים" מגלם פרטובי תסריטאי שמגיע לביתו על שפת הים הכספי. לתסריטאי יש כלב, ובאיראן חל איסור על החזקת כלבים, שכן זה נוגד את עקרונות האיסלאם. לכן עליו להבריח את כלבו הביתה ולחיות בחשש מפני המשטרה שתעצור אותו ואת כלבו. ואז נכנסת לחייו אשה. גם היא נמלטת מהמשטרה וצריכה מקום להסתתר, בשל מעורבותה בהפגנות נגד המשטר (אבל בעבר היא דווקא היתה משת"פית, אז האם אפשר לסמוך עליה?). ולבסוף נכנס לסרט גם הבמאי עצמו – פנאהי יוצא מאחורי המצלמה ונכנס לתוך הסרט. חלק מזה, נדמה לי, הוא סוג של הפגנת כוח בבחינת "חשבתם אולי שאני מביים את הסרט הזה בשלט רחוק ממאסרי ולא באמת נמצא שם? ובכן, אני כאן". אבל זה חלק משמעותי מהדיון שמנהל הקולנוע האיראני החדש, בו באופן עקבי מקפידים הבמאים לשבור את הקיר הרביעי, ולהפוך מה שנראה בתחילה כסרט בדיוני לסרט שפתאום הופך לתיעודי, או מציאותי. ב"המראה" של פנאהי הגיבורה פתאום מתבוננת אל המצלמה והופכת משחקנית המגלמת תפקיד לנערה שהיא חלק אמיתי מהמציאות של הסרט. סרטיו של מחמלבף נעים גם הם רבות על הקו שבין בדיוני/תיעודי. יותר משמחלבף עושה סרטים, הוא עושה סרטים המבטאים את רצונו לעשות סרטים ואת לבטיו לגבי האופן שבו הקולנוע לוכד את המציאות, משחזר אותה, אבל גם משנה אותה.

בשליש האחרון שלו, הופך "וילונות מוגפים" מעין הרהור בסגנון ז'אן-לוק גודאר ששואל מה זה קולנוע, מי בעל הבית של הנראטיב הקולנועי, מה חזק יותר – הקולנוע או המציאות? ואיך הקולנוע יכול להפוך גם לכלי נשק פוליטי, מבלי שהוא יהפוך למניפסט תעמולתי.

3. לא ראיתי אותו אבל גם לבהמן גובדי יש סרט חדש, "זמן הקרנף", וגם הוא יוצג בירושלים בשבוע הבא. גובאדי התפרסם בארץ בזכות "צבים יכולים לעוף", ובסרטו הקודם, "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים", הציג איך נראה העולם של אלה שמשתוקקים לעוף מאיראן. הסרט ההוא צולם במחתרת וסיים את חייו של גבדי באיראן, עכשיו גם הוא בגולה, אבל בתור כורדי-אירני, הוא נשאר על הגבול ויצר סרט על הכורדים מהצד הטורקי של הגבול. בין שלושת הסרטים האלה מתגלה תמונת מצב חדכנית של הקולנוע האיראני, שהיא עגומה בהרבה מזו שנחשפה בפסטיבל של 1997. כדי להשוות בין אז להיום, תוצג מחווה מסרטיו של מחמלבף בפסטיבל, ואחר כך בסינמטקים. "רגע של תמימות" האהוב עליי לא יוקרן, אבל אל תחמיצו את "סלאם סינמה".

ציוץ