30 יוני 2013 | 19:16 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

לקראת פסטיבל ירושלים 2013: סיפורי אגדות

מתוך “שלגיה” של פבלו ברחר

 

חלק א’ היה אתמול. ועכשיו, עוד קצת סרטים מתוכניית פסטיבל ירושלים. הנה שני סרטים שמציעים טוויסט קודר על אגדות ילדים. אחד מהם הרשים אותי למדי.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 26.6.2013

 

“שלגיה”. במאי: פבלו ברחר

אחרי חלק א’, נעבור לסרטים קצת פחות מאתגרים. אבל ממש קצת. הנה, למשל, הסרט שסחף השנה את פרסי הגויה – פרסי האקדמיה הספרדית. פבלו ברחר זכור לנו מהסרט המשעשע “טורמולינוס”, שעסק באחורי הקלעים של סרט פורנו ספרדי. בסרטו החדש, “שלגיה” (“Blancanieves”), הוא ממשיך לעסוק בתולדות הקולנוע. אני מניח שכשברחר ראה את “הארטיסט” הוא דפק את הראש בקיר. הקדימו אותו. “שלגיה” הוא סרט אילם בשחור לבן, בדיוק כמו “הארטיסט”, אבל הטון שלו אחר לחלוטין. זו לא קומדיה פנים-הוליוודית, אלא מלודרמה ספרדית שלוקחת את אגדת הילדים של האחים גרים ומערבבת אותה עם עלילת האופרה “כרמן” של ז’ורז’ ביזה. בגרסה שלו, שלגיה היא בתו של לוחם שוורים, שמגורשת מהבית על ידי אמה החורגת ובעזרת שבעה גמדים, המקיימים מופע קרקסי של מלחמות שוורים, היא בעצמה הופכת ללוחמת שוורים. אלא שאז…

מלבד העובדה שיש משהו משעשע בצפייה מחודשת בסרטים אילמים הנעשים על ידי במאים עכשוויים, “שלגיה” חושפת את הבקיאות הנפלאה של ברחר בתולדות הקולנוע. קטעי מונטאז’ שמזכירים סרטים כמו “האיש עם מצלמת הקולנוע” לצד מלודרמה מסוגננת ועזת מבע, א-לה ליליאן גיש, לצד רגעים של זוויות צילום חדות ואקספרסיביות. כמו “הארטיסט” זה תרגיל בקולנוע, וככזה – בזכות העובדה שהסיפור כה מוכר – הוא משעשע למדי, למרות שהסרט עצמו נטול כל הומור.

“הענק וגנו”. במאית: קליו ברנרד

לפני שנתיים גילה לנו פסטיבל הקולנוע בירושלים במאית בריטית חדשה בשם קליו ברנרד שיצרה סרט בשם “ארבור” שהיה היבריד מעניין: היא לקחה קטעי ראיונות של המחזאית אנדריאה דאנבר, שמתה בגיל 29, ושל אנשים שהכירו אותם. וביימה סרט עלילתי שבו פס הקול הוא הראיונות של האנשים האמיתיים – סרט עלילתי עם פסקול תיעודי. היו פסטיבלים שהציגו אותו כסרט תיעודי, והיו שהציגו אותו כסרט עלילתי. כל ההגדרות הישנות קרסו. הסרט ההוא היה מרתק.

עכשיו היא מגיעה עם סרטה השני, וסרטה העלילתי המובהק הראשון, הישר מפסטיבל קאן. כבר שם הסרט (ובאנגלית “The Selfish Giant”) רומז לנו שברנרד בעצם מספרת לנו אגדת ילדים. אבל זה לא: זו דרמה ריאליסטית מחוספסת מאוד (שנראית מאוד דוקומנטרית) על אנשי שוליים עניים ואומללים. הענק מכותרת הסרט הוא הבעלים של מגרש גרוטאות, שסוחר בפסולת מתכת. שער ענק סוגר את המגרש מפני זרים, וגישתו האנטיפתית מרחיקה את מי שכבר העיז להתקרב. שני נערים שסולקו מבית הספר רוצים להתחבר עם עסקי הגרוטאות של האיש-בעל-המידות. הם גונבים מתכות ומביאים לו. הוא מנסה להיפטר מהם, אומר להם לא לשוב יותר, אבל הם חוזרים. אחד מהם הוא ארבור (קריצה לסרט הקודם), ילד עם הפרעת התנהגות קשה, שמטופל על ידי תרופות הרגעה, ושזקוק נואשות לדמות אב בחיי המשפחה המפורקים שלו. בואו נגיד כך: אגדת ילדים זה לא.

כשבמאית בריטית חדשה נכנסת לחיינו אני צריך להבין לאיזו מפלגה קולנועית היא משתייכת. הבמאית הבריטית המועדפת עלי היא לין רמזי (שסרטיה “לוכד עכברים” ו”מורברן קלר” הוקרנו לראשונה בפסטיבל ירושלים), שעושה סרטים קשים אבל יפהפיים, מלאי פירוט, גם אם הם חסרי רחמים. אבל ברנרד, גיליתי למורת רוחי, מתייצבת מאחורי האסכולה הקולנועית של אנדריאה ארנולד (“דרך אדומה”), שבעצמה הולכת בעקבות קן לואץ’ ויוצרת סרטים מחוספסים מאוד, ריאליסטיים מאוד, וקודרים מאוד. קודרים מדי (וקצת מכוערים), לטעמי.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה