19 יולי 2013 | 17:14 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכום פסטיבל ירושלים, חלק א’: “תחנת פרוטווייל”, “נאהבים מחוץ לחוק”, “הפיגוע”

 

Ain’t Them Bodies Saints. ובעברית: “נאהבים מחוץ לחוק”

שני סרטים אמריקאים עצמאיים עטורי פרסים שהוצגו בפסטיבל ירושלים (וככל הנראה יגיעו בקרוב להקרנה מסחרית בישראל) מציגים את החלום האמריקאי כסיוט קטלני. שניהם דומים בעלילתם, אבל שונים מהם. אחד מהם יגיע לאוסקרים, עוד שמונה חודשים

===================

פורסם ב”פנאי פלוס”, 17.7.2013

בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שננעל ביום ראשון, היתה השנה נוכחות מוגברת במיוחד לסרטים מפסטיבל סאנדאנס, לא מעט בזכות העובדה שהמנהלת-לרגע של הפסטיבל, אליסיה ווסטון, שעוזבת בימים אלה את תפקידה שנה אחרי שנכנסה אליו, היתה בשנים האחרונות מבכירות מכון סאנדאנס. שניים מהסרטים הכי מעניינים מפסטיבל סאנדאנס שהוקרנו בירושלים הם דרמות הפשע הטראגיות, “נאהבים מחוץ לחוק” (ככל הנראה, זה יהיה שמו העברי של הסרט שבאנגלית נקרא “Ain’t Them Bodies Saints”) שביים דיוויד לאורי, שזכה בסאנדאנס בפרס הצילום, ו”תחנת פרוטווייל” (“Fruitvale Station”) שביים ריאן קוגלר, שגרף בסאנדאנס את כל הפרסים הגדולים – ביניהם הפרס לסרט הדרמטי ופרס הקהל. את שני הסרטים האלה הזדרז הארווי וויינסטין לקנות בסאנדאנס, וכך שניהם עשויים להגיע להפצה גם בישראל בקרוב. באופן לא טיפוסי, וויינסטין החליט להפיץ את שני הסרטים האלה דווקא בקיץ (ההגיון הנפוץ טוען שדרמות עצמאיות הפונות לקהל מבוגר מופצות בדרך כלל בסתיו, לקראת עונת האוסקרים) – “תחנת פרוטווייל” הופץ באמריקה בסוף השבוע האחרון, השני יופץ שם באוגוסט. ולמרות ש”Bodies Saints” הוא הסרט שאהבתי יותר מבין השניים, דווקא “תחנת פרוטווייל” המחוספס יותר, הוא הסרט שכבר נמצא אצל התקשורת האמריקאית על כוונת האוסקרים.

המפתיע יותר, מבחינתי, הוא ששני הסרטים האלה – בקווי המתאר הכי כלליים וחיצוניים שלהם – מספרים סיפור כמעט זהה, אבל כל אחד מהם מספר אותו בסגנון אחר לחלוטין. שניהם מספרים על פושעים קטנים, עם עבר בכלא, שנכנסים לסחרור שסופו קטלני בדיוק ברגע שבו הם מחליטים לפנות לחיים משוקמים ולתקן את דרכיהם. לשניהם יש אשה וילדה, ושניהם רוצים להתחיל חיים חדשים, אבל בשני המקרים עברם המוכתם, חטאיהם, פשעיהם ואופיים, פוגשים אותם בדיוק בתזמון הלא נכון מבחינתם. שני הסרטים, שנעשו כהפקות עצמאיות, דלות תקציב, מספרות את הסיפור ההפוך על החלום האמריקאי, זה שהקולנוע ההוליוודי המסחרי לרוב מעלים מעיני הקהל האמריקאי והעולם. בקולנוע העצמאי החלום האמריקאי הוא סיוט. כדי לשרוד באמריקה צריך לפנות לחיי פשע, ושיקום אמיתי כנראה בלתי אפשרי. במקום ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הסרטים האלה מציגים את אמריקה כארץ אוכלת יושביה, ארץ בה אין הזדמנות שניה.

“Ain’t Them Bodies Saints” נעזר בשני שחקנים אטרקטיביים (רוני מארה מ”נערה עם קעקוע דרקון” ו”הרשת החברתית” של דיוויד פינצ’ר, וקייסי אפלק), ובצילום ענוג, פיוטי וקסום כדי לספר סיפור על בעל ואשה החיים בשולי הפשע, עם לא מעט רגשות אשמה על כתפיהם, וממקם את הסרט במסורת הקולנועית של “שבילי הזעם” של טרנס מאליק. זה אולי לא מפתיע לגלות שלאורי, הבמאי, היה גם אחד העורכים בסרט עצמאי נוסף שהגיע לפסטיבל ירושלים מסאנדאנס – “Upstream Color”, שגם בו הורגשה השפעתו הניכרת של מאליק. השימוש בטבע, באור השמש השוקעת – השמש תמיד שוקעת בסרט הזה – ובאיזון התמידי בין הפיוטי ובין האכזרי, הופכים את הסרט הזה ליצירה יפה ולירית, גם אם היא צפויה לחלוטין ונראית כמו מיחזור של לא מעט סרטים עצמאיים שבהם צילום יפה ומבט שקט אל הטבע יוצר קונטרפונקט למציאות האלימה והלא-צודקת שהסרט מתאר – מ”ההתנקשות בג’סי ג’יימס” ועד “המקום מאחורי היער”, כשתי דוגמאות מהשנים האחרונות שהסרט הזה מתחבר אליהם.

 ===

לעומת זאת, “תחנת פרוטווייל” הוא ההפך המוחלט: סרט מחוספס מאוד, בסגנון ריאליסטי, כמו-תיעודי, שכמעט נמנע לחלוטין משימוש בפיוט או מטאפורות, ורק מספר סיפור באופן לקוני של שעון המתקתק לקראת סופו הבלתי נמנע של הגיבור. ההבדל הוא ש”תחנת פרוטווייל” מספר סיפור אמיתי שזכה לפרסום רב באמריקה – ובייחוד בסן פרנסיסקו ב-2009 – והנוכחות של האמת ההיסטורית בסרט היא זו שהופכת אותו לסיפור שקשה לשכוח.

זה קרה בליל הסילבסטר 2009, כמה שבועות לפני ההשבעה של ברק אובמה. סרטו של ריאן קוגלר נפתח עם צילום מצלמה סלולרית, אמיתי, שצולם בתחנת הרכבת התחתית פרוטווייל, פרבר של סן פרנסיסקו. ארבעה שחורים הורדו מהרכבת על ישי שוטרים לבנים ומאוד עצבנים, בחשד שהם היו מעורבים בקטטה שהתרחשה על הרכבת. אחד המעוכבים, אוסקר גרנט בן ה-22, מנסה לקום, ומיד מופל לרצפה על ידי אחד השוטרים שאז, בלי שום סיבה נראית לעין, שולף אקדח ויורה בו בגב, כשהוא כפות ופניו צמודות לרצפה. פרסום הווידיאו הזה, שצולם על ידי אחת מנוסעות הרכבת, גרר גל של מהומות באיזור סן פרנסיסקו. וכשסופו של הסרט – בגרסתו הכי גולמית, הכי לא מבוימת – כבר נעוצה לנו בראש, מחזיר הבמאי את הסיפור כמעט יממה לאחור ומספר לנו מי היה אותו אוסקר גרנט, שכבר הפך בארבע השנים מאז מותו לסוג של גיבור מקומי באיזור סן פרנסיסקו. המילים הראשונות שאומר גרנט בסרט היא החלטת השנה החדשה שלו, ביום האחרון לשנת 2008: הוא רוצה להפסיק למכור סמים, לחזור למוטב, לתת לאשתו ולבתו חיים חדשים. גרנט התפרנס ממכירת סמים וישב על כך בכלא. ביממה האחרונה בחייו הוא יגלה את האמת המרה: קל יותר להחליט להתנתק מחיים של פשע מאשר לעשות את זה בפועל. אפשר אפילו לפענח את הסרט, ברמה הדרמטורגית, ככזה שאומר שכרנט למעשה נענש על כך שהחליט לנסות לשנות את ייעודו. הסרט אמנם מציג את גרנט (בגילומו של מייקל ב’ ג’ורדן מ”הסמויה” ו”כרוניקה בזמן אמת”) כמי שכוונותיו באמת טובות, וכל רצונו הוא לחזור למוטב, ולעזור לזולת, אבל יש לו גם בעיה חמורה עם אחריות – הוא מפוטר מעבודותיו בשל איחורים, והוא בוגד באשתו – ויש לו גם בעיית טמפרמנט, שנרמז עליה מוקדם בסרט, הפגם הטרגי שלו, והתכונה שלו שכנראה גרמה לשוטר לחוש מאוים ממנו.

לא פחות מעניין מסיפורו הטרגי של גרנט – שרוצחו הואשם בהריגה בשוגג וישב במאסר פחות משנה (נושא שהפך באופן מצמרר אקטואלי השבוע עם זיכויו של ג’ורג’ צימרמן מהריגת טרייבון מרטין, בסיפור שללא ספק יהפוך לסרט העצמאי המדובר של 2017) – הוא סיפור הסינדרלה של ריאן קוגלר, בוגר טרי של בית הספר לקולנוע של אוניברסיטת דרום קליפורניה, שגר באיזור סן פרנסיסקו ושגרנט היה חבר של חברים שלו (אבל לא הכיר אותו אישית). עוד בימי לימודיו עשה קוגלר פיץ’ לרעיון הזה בפני השחקן פורסט וויטאקר, שהחליט להמר עליו ולהפיק לו את הסרט. וויטאקר השיג לסרט את ג’ורדן לתפקיד הראשי, ואת אוקטביה ספנסר, שזכתה באוסקר על תפקידה ב”העזרה”, לגלם את אמו של גרנט (ומי שלעד נושאת על גבה את תחושת האשמה על כך שהיא זו שהורתה לבנה לנסוע באותו ערב ברכבת התחתית ולא במכונית). וכך מגיע במאי אלמוני לפסטיבל סאנדאנס וזוכה לדיל הפצה מהארווי ווינשטין בסך 2 מיליון דולר, כשבעיניים של וויינסטין זה הולך להיות ה”חיות הדרום הפראי” של השנה – ואכן, הקשר שבין גיבור הסרט ובתו מזכיר במעט את הסרט ההוא (למרות ששוב, מדובר בסגנונות שונים. “חיות הדרום הפראי” היה סרט מלא קסם ודמיון).

קוגלר ביים סרט בועט ומוחה וכועס על אפליה, על שחיתות משטרתית, על מצוקה חברתית. אבל בעיניי, הסרט הזה עוסק למעשה בגורל, ובאופן שבו החלטות שאנחנו מקבלים במהלך החיים, החלטות שבאותו רגע נראות לנו טריוויאליות, הן אלה שבסופו של דבר מסיתות את מסלול חיינו מכיוון אחד לכיוון אחר. גרנט מנסה באמת לשנות את חייו, להיות כמעט מלאך ביום האחד הזה שבו קיבל החלטה מודעות לשנות את גורלו, אבל ההחלטות שהוא עשה קודם, שחוזרות אליו בפלאשבקים, הן אלה שבסופו של דבר יתנקשו בו.

למרות שהסרט ברובו חף מפיוט, יש בו סצינה אחת שהתפקיד המטאפורי שלה, להבדיל מתפקיד ריאליסטי, ברור. בסצינה הזאת נתקל גרנט בכלב משוטט באמצע הרחוב. זהו פיט-בול, כלב בעל פוטנציאל להיות אלים ומסוכן, אבל גרנט מתלהב ממנו ומרעיף עליו, לרגע קט, חיבה רבה, מלטף אותו ומשחק איתו, ואז ממשיך לדרכו. וברגע הזה, הכלב נדרס על ידי מכונית, ומת בידיו של גרנט. על פי דיווחים של אנשים שעקבו אחר השעות האחרונות בחייו של גרנט, ספק אם סצינה כזאת קרתה באמת. אבל המשמעות הסמלית שלה גלויה, גרנט הוא הכלב בסיפור הזה, שתכף יידרס. ולמרות לא מעט מגרעות, ורגעים שבהם הסרט מבוים בלקוניות מתסכלת, זו תחושת שעון החול האוזל, ההבנה שהגיבור צועד לעבר מוות ידוע מראש, ומיותר לחלוטין, שמעניקה לסרט הקטן הזה עוצמה כבירה.

=================

בעודי כותב את המדור הזה, ביום רביעי לפני שבוע, התפרסמה ב”וראייטי”, עיתון תעשיית הקולנוע בהוליווד, כתבה שמתבוננת על חצי השנה השניה של 2013, בה יהיו מרוכזים רוב הסרטים שינסו להתמודד על האוסקרים ב-2 במרץ 2014. “תחנת פרוטווייל” אכן הוזכר שם באופן נרחב – כולל התמונה הראשית בראש הדף – כמי שאמור לאיים על האוסקרים משני כיוונים. האחד, היותו מבוסס על סיפור אמיתי. כתב “וראייטי”, טימותי גריי, איבחן בכתבה שכמות הסרטים המבוססים על אירועים אמיתיים נמצאת השנה בשיא, כפליים מהכמות בשנה שעברה. “תחנת פרוטווייל” הוא אחד מהם. הסיבה השניה היא החוזקה שיש לסרטים בעלי נושאים אפריקאים-אמריקאים באוסקרים: “פרשס”, “העזרה”, “חיות הדרום הפראי” הוכיחו שיש לסרטים על שחורים קהל תומך מקרב מצביעי האקדמיה. גם כאן, “תחנת פרוטווייל” – הפקה כמעט כולה על טהרת האפריקאים-אמריקאים – בולט. לדעתי, אחרי הצפייה בסרט, “תחנת פרוטווייל” אכן הולך להיות סרט בעל זמזום בכיר בתעשית הקולנוע האמריקאית בחצי השנה הקרובה. אפשר כבר לחתום שהוא יהיה הזוכה בפרס האינדיפנדנט ספיריט, המוענק לקולנוע עצמאי. ואני מניח שעם הדחיפה של הארווי וויינסטין הוא יכול להגיע לכדי שלוש מועמדויות לאוסקר: תסריט מקורי, המשחק של מייקל ב’ ג’ורדן (או של אוקטביה ספנסר בקטגוריית שחקנית משנה) ואולי-אולי (אולי) גם סרט. אבל אני משוכנע לחלוטין שהוא לא יזכה בכלום.

 =====================

“הפיגוע”. במאי: זיאד דוארי.

סרט נוסף שהוקרן בפסטיבל ירושלים ושעשוי להגיע בקרוב לבתי הקולנוע בארץ נקרא “The Attack” – בעברית יקראו לו “הפיגוע” או “ההלם” (סרטי אורלנדו מחזיקים את הסרט). זו הפקה צרפתית, בבימויו של במאי לבנוני, שצולמה בישראל. מאוד אקזוטי. מנקודת מבט אישית, היה לי מעניין לראות סרט שצולם באיזור בו אני גר – רחוב אבן גבירול, עיריית תל אביב, בית חולים איכילוב – על ידי צלם איטלקי, שרואה את הנוף התל אביבי באופן קצת שונה מהאופן שבו צלמים ישראליים מצלמים אותו. הסרט מספר על כירורג בכיר ונערץ (עלי סולימן, בתפקיד מצוין), ערבי-ישראלי, שהתבולל לחלוטין בחברה הישראלית – משרה בבית חולים, פרסים, הערכה, וילה בהרצליה פיתוח. עד שיום אחד חייו מתפוצצים עליו: הוא מגלה שאשתו (ריימונד אמסלם) נשאה על עצמה מטען נפץ ופוצצה אותו בתוך מסעדה הומה במרכז תל אביב. מרגע זה הוא הופך דחוי גם על ידי עמיתיו הישראליים, שפתאום רואים בו טרוריסט פוטנציאלי, וגם על ידי משפחתו הערבית, שרואה בו משת”פ אפשרי עם שירותי הבטחון הישראליים. אבל הוא מנסה להבין מה גרם לאשתו להפוך לשאהידית. דוארי מנסה לנטרל מוקשים גזעניים עם הדמויות שלו: השאהידית היא אשה, ערביה, נוצריה, אזרחית ישראל. בניגוד לדימוי המקובל של שאהידים כמוסלמים, גברים מהשטחים הכבושים בלבד. וגם אם הסרט מזכיר קצת בעמדותיו את הקולנוע הישראלי הפוליטי של שנות השמונים – “מגש הכסף” של ג’אד נאמן, למשל – הוא מנסה לגלות אמפתיה לשני צדדי הסכסוך, אבל גם ביקורתי כלפי שני הצדדים, ובסופו של דבר מציג מצב טראגי, של פלונטר בלתי ניתן להתרה. אבל העובדה שאמירה כזאת מגיעה מבמאי לבנוני, שהייתם מצפים שיהיה ביקורתי הרבה יותר כלפי הצד הישראלי, יש בה משהו מעניין. מה גם שהסרט מבוים היטב. ובסופו של דבר, הוא בעיקר בעל עוצמה כסרט שבו הבעל מנסה להבין עם מי בעצם הוא חי כל השנים האלה, בעיוורון מוחלט. כדרמה משפחתית, על השקרים שבזוגיות, “הפיגוע” סרט הרבה יותר טוב.

 

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה