ספייק לי חושף את רשימת הסרטים הכי חשובים בעולם (לדעתו)
רשימת סרטי החובה של ספייק לי, חלק א'
ספייק לי ממשיך לגייס מימון באמצעות קיקסטארטר לסרט הבא שלו, מהלך שגרר לא מעט ביקורת, מהסוג שגם זאק בראף חטף לפני כמה שבועות, על כך שיוצר מבוסס וגם די עשיר צריך לפנות לקהל כדי לממן את סרטו. אני לא שותף לביקורת הזאת, כפי שציינתי בפוסט הקודם בעניין. אבל כחלק מניסיונו לייצר תוכן למהלך הקהילתי שלו, מספק לי הצצה אל חייו כמרצה בחוג לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת ניו יורק. את הנייר המצורף כאן, מספר לי, הוא מחלק בתחילת כל שנה ואומר לתלמידיו שאלה, בעיניו, הסרטים הטובים ביותר שהופקו בעולם ושכל סטודנט לקולנוע וכל קולנוען חייב לראות אותם. חלק ב' של הרשימה מופיע בהמשך.
מה אנחנו למדים מהרשימה הזאת?
בראש ובראשונה, ולמרבה האכזבה, אני מגלה שספייק לי הוא מהאנשים שמסדרים רשימות בסדר א'-ב' על פי שם פרטי ולא – כפי שראוי – על פי שם המשפחה. עצלני מצידו.
והרשימה? רשימה. מכילה דברים ברורים וחיוניים – קובריק, היצ'קוק, טריפו, קורוסאווה, פליני – אבל גם משמיטה לא מעט: אין "האזרח קיין" ואין ברגמן. אבל יש גם תוספות מעניינות מאוד: "אפוקליפטו" של מל גיבסון וסרטי "מקס הלוחם בדרכים" של ג'ורג' מילר ו"מחוז 9". ובכלל, לי בוחר בסרטים עם אדרנלין גבוה, וגם הנוכחות של ניו יורק ברשימה מרשימה למדי. מצד שני, ובאופן מפתיע לגבי לי, הרשימה מכילה רק שלושה יוצרים שחורים.
כמו כל רשימה של "הכי טובים" גם כאן עצם קיומה הוא נושא לשיחה. אבל אני דווקא בצד של פרופסור ספייק בעניין הזה: כל מי ששואף להיות קולנוען, חייב לראות את 87 הסרטים האלה. אני הייתי בוחר אולי 87 סרטים אחרים (ומכניס שם גם קולנוע ישראלי, כי קולנועני ישראל חייבים להכיר את הקולנוע הישראלי), אבל אני מניח שהיו גם לא מעט חפיפות. אבל השורה התחתונה פשוטה: אחרי שרואים 87 סרטים, שזכו למעמד קלאסי, הטעם האישי שלך כיוצר, הקצב שמעניין אותך, הרגישויות שמעסיקות אותך, מתחילות להתחוור. הרשימה הנ"ל מעידה, למשל, שספייק לי לא אוהב סרטים איטיים הדורשים ריכוז רב. והוא מאוד חלש בקומדיות. אני מניח שאותם יקבלו הסטודנטים ממרצים אחרים שאולי מחלקים רשימות משלהם.
הנה ההמשך. אם יש כאן סטודנטים לעתיד, תתחילו לצפות בהם. פרופסור ספייק מחייב:
רשימה דיי מוזרה. Kung Fu Hustle? סרט חביב אבל לא יותר מזה
מה בדיוק מל גיבסון עושה שם????
הרשימה של ספייק לי רק גרמה לי להבין כמה הרשימה שאסף קורמן מחלק למי שזוכה ללמוד איתו בימוי היא אחד מהרשימות הכי מאירות עיניים ופותחות תודעה קולנועית שיצא לי לקרוא
סליחה על הקטנוניות, אבל בין 87 סרטים שהם "צפיות חובה" אי אפשר היה למצוא סרט אומלל אחד שנעשה על ידי במאית? באמת אין אף במאית שעשתה יצירת מופת שכדאי לראות? אף אחת? אפילו לא על תקן עלה תאנה? נראה לי קצת מוזר כשזה מגיע מצד יוצר שעשה קריירה שעוסקת באפליה וגזענות
נטע תני את סרט כזה. אני לא הצלחתי לחשוב על אחד. בעתיד אני בטוח שיהיו אבל כרגע אפליית הנשים מנעה יצירה כזאת
לנ. – לא חסרות דוגמאות. בתחום העלילתי: "הפסנתר" של קמפיון (וגם סרטה הפחות מוכר והמעולה Sweetie מ-1989, הזיה נשית אפלה ומופרעת שהקדימה את Life is Sweet של מייק לי בשנה), "אבודים בטוקיו" של סופיה קופולה, "מטען הכאב" של קת'רין ביגלו, כל הסרטים – ובעיקר "דרך אדומה" המעולה – של אנדראה ארנולד, "לאחותי" המופתי ו-A Real Young Girl של קתרין ברייה, הטרילוגיה ההודית המדהימה של דיפה מאטה ("אש", "מים", "אדמה"), "פרספוליס" של סטראפי, Towheads המבריק של שאנון פאלמב (וגם כל עבודות הוידיאו ארט שלה).
וגם – סרטי האוונגרד החשובים ומהפנטים של מיה דארן, הסרטים התיעודיים של שנטל אקרמן וסרטים ישראליים כמו "אור" של קרן ידעיה.
בקיצור, מי שטורח לחפש יכול למצוא בקלות יצירות חשובות, מאתגרות וייחודיות של במאיות.