"יסמין הכחולה" של וודי אלן

יש ממש מעט סרטים של וודי אלן שאני לא אוהב. ממש מעט. אני אוהב את וודי אלן כמעט תמיד, גם כשהוא מחפף, גם כשהוא ממחזר. אני אוהב את הסרטים של וודי אלן שכולם שונאים. אבל "יסמין הכחולה", סרטו החדש, יוצא דופן. רבים משבחים אותו, ואני תוהה: למה?

 פורסם ב"פנאי פלוס", 16.10.2013

אחרי כמה שנים של עליות וירידות בקריירה, ורגעים בהן נדמה היה שהוא כבר לא רלוונטי לעולם הקולנוע – עד כדי כך שלא הצליח למצוא מימון לסרטיו – עשה וודי אלן קאמבק מרשים עם "נקודת מפגש" ואז עם "ויקי כריסטינה ברצלונה" ואז עם "חצות בפריז" לפני שנתיים, שהפך לסרט הקופתי ביותר בקריירה שלו והביא לו אוסקר רביעי. למקרא הביקורות מחו"ל על סרטו החדש ביותר, “יסמין הכחולה", ניתן היה לחשוב שהוא הגיע שוב לאחד משיאיו – שוב הצלחה קופתית מרשימה ושוב דיבורים על אוסקר, הפעם לקייט בלנשט, שנחשבת כרגע בלא מעט תחזיות למובילה העיקרית לזכות באוסקר כשחקנית במרץ הבא. באופן אישי, וודי אלן הוא אחד הבמאים האהובים עליי. כשהוא עולה וכשהוא יורד, אני כמעט תמיד בעדו. יש מעט מאוד סרטים שלו שאני לא אוהב, ובראשם "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" (ולצידו "קללת העקרב הירוק", “סלבריטי" ו"מלינדה ומלינדה"). אחרי שתי צפיות ב"יסמין הכחולה" (אחת מהן במנהטן, עם קהל הבית הכי אוהד של אלן) אני חייב בצער לצרף גם את הסרט הזה לרשימה הקצרה מאוד של סרטים של אלן שאני לא אוהב. ואני סלחן גדול לאלן. אני אוהב אותו ומצדיק אותו גם כשהוא בינוני: ב"סקופ" וב"חלום של קסנדרה", למשל.

את ג'סמין מגלמת קייט בלנשט – ואולי צריך לקרוא לה כאן קייט בלנשט-דיבואה. “יסמין הכחולה" הוא פראפרזה מעניינת למדי על "חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס, כשהחשמלית הפעם נוסעת ברחובות סן פרנסיסקו ולא ניו אורלינס. כן, סן פרנסיסקו. אחרי שנדד בשנים האחרונות באנגליה, בספרד, צרפת ואיטליה, ויצר שם סרטים אחרי שהתקשה למצוא מימון בניו יורק מכורתו, מגיע עכשיו אלן לסן פרנסיסקו. “יש משהו מאוד אירופאי בעיר הזאת", אומרת ג'סמין כשהיא מסתכלת על הנוף. ונדמה שאלן חסר סבלנות לעיר המארחת שלו הפעם. אם בסרטיו העירוניים האחרים – מ"מנהטן" ועד "חצות בפריז" – הוא מקפיד להקדיש שוטים רבים לנופים הכי מוירים של העיר, לחגוג את יופיה וזוהרה, בסן פרנסיסקו יש רק שני שוטים כאלה בלבד, שניהם מצולמיפ באגביות, אחד מהם הוא של בית הכלא אלקטרז. המסר ברור: להבדיל מרוב סרטיו האחרים הגיבורה אינה תיירת, ואינה מסתובבת מאוהבת בעיר, סן פרנסיסקו היא הכלא שלה.

כמו ב"חשמלית ושמה תשוקה" גם ב"יסמין הכחולה" מגיעה הגיבורה לביתה של אחותה למצוא בו מחסה אחרי שאיבדה את בעלה ואת כל נכסיה והונה. אבל היא ממשיכה לשמור על פוזה של אשה עשירה, מפונקת ובעלת השפעה. וכאן מתחילות הצרות של הסרט: וודי אלן, תסריטאי גאון עם קבלות (ושלושה אוסקרים על תסריט) כותב את התסריט הכי חלש שלו שמתחיל ונגמר באותה נקודה ממש, ובין לבין מכיל סדרה אינסופית של סצינות שחוזרות על עצמן, בדרגה הולכת וגוברת של היסטריה ונואשות. בלנשט – שמתמחה בגילומן של נשים חזקות ועצמאיות (היא היתה מועמדת לאוסקר על "אליזבת" וזכתה באוסקר על "הטייס", שם גילמה את קתרין הפבורן) – אכן עושה עבודה כבירה בגילום שבר כלי, אשה על סף התמוטטות עצבים, כולה רטט ודמעות, אבל אגב כך היא גם מגלמת דמות נטולת חסד, ומונוטונית מאוד.

אלן מבסס, לכאורה, את עלילת הסרט על פרשת ההונאה של ברני מיידוף. אלק בולדווין מגלם מעין מיידוף כזה, איל הון שמשיג את עושרו בדרכי מרמה. בסצינות הפלאשבק הניו יורקיות מגלמת בלנשט את רעייתו הנאמנה, שלא שומעת, לא רואה ולא מדברת בכל מה שקשור לעסקיו הנכלוליים של בעלה. בסצינות ההווה היא משלמת את המחיר הנפשי על המציאות הפיקטיבית שהיא חיה בה ושהתנפצה. אבל בין הפלאשבקים וסצינות ההווה אנחנו מקבלים דמות אחת, עקבית, כמעט נטולת שינוי, לא חכמה במיוחד ותלותית באופן מעורר רחמים. ללא סצינות הפלאשבק המיותרות, שניתן להבין היטב מהעלילה מה קרה בהן גם בלעדיהן, “יסמין הכחולה" היה נותר סרט לא פחות בכייני ומעורער, אבל לפחות מהודק יותר, וכזה ששם דגש מעניין יותר על הגיבורה האמיתית של הסיפור: ג'ינג'ר, אחותה של ג'סמין (בגילומה המושלם של סאלי הוקינס, השחקנית הבאמת טובה בחבורה, שלא מפספסת ביט), שקריסתה של אחותה היא ההזדמנות שלה סוף סוף לפרוח. אם "יסמין הכחולה" הוא אכן ההומאז' של אלן ל"חשמלית ושמה תשוקה", אז הוא עושה חסד גדול בגרסה שלו עם סטלה קובלסקי, שיוצאת המנצחת הגדולה של הסיפור.

יכול להיות שזו נוכחותה של הוקינס בסרט, אותה אני מכיר מ"חופשיה ומאושרת", ואולי זו אווירת המצוקה הצווחנית, אבל משהו בסרט הזה הזכיר לי את מייק לי – שמספר סיפורים עגומים וחסרי חסד על אנשים מסכנים הנמצאים בתוך אסתטיות וסצינות מצולמות היטב. ואני לא סובל את מייק לי.

ובכל זאת, יש משהו מעניין ב"יסמין הכחולה" מבחינת האבולוציה של וודי אלן. אם נסתכל על מכלול סרטיו כמיו סיפור מתמשך אחד, של במאי המתבונן בעולם ומנסה לתאר אותו, הרי שגוף העבודה העיקרי שלו עסק באצולה הניו יורקית. וודי אלן תמיד הוגדר כבמאי ניו יורקי, אבל למעשה הוא היה הבמאי של השדירה החמישית. שם היו ממוקמים רוב גיבוריו. הוא סיפר את סיפורם של העשירים (אך האומללים) של צפון-מזרח מנהטן. מצוקתו הכלכלית כיוצר המחפש מימון גרמה לו, באונס, לנטוש את מנהטן ב-2005 ולהעביר את סיפוריו לאקלימים אחרים. תחילה בלונדון, שהיתה עיר מושלמת לעסוק באריסטוקרטיה, הפעם אמיתית. “נקודת מפגש", למעשה, היה הפעם הראשונה שבה וודי אלן עוסק בסרטיו במאבק בין מעמדות. עד אז כל מאבקיו – הפסיכולוגיים ובעיקר הרומנטיים – היו בין אלה שחיים בנוחות (ואם הם לא חיים בנוחות זה רק כי הם חיים בבוהמה, מעמד הפועלים לא היה קיים אצל אלן). סרטיו האירופאיים המשיכו את המעקב שלו אחר המילייה הטבעי שלו: עשירי ניו יורק בנדודיהם בעולם.

למעשה, אלן היה כה טוב בייצוג הבורגנות הניו יורקית המפונקת, שכשסטנלי קובריק רצה להציג את העולם הזה ב"עיניים עצומות לרווחה", הוא השתמש ב"בעלים ונשים" של וודי אלן כמקור השראה ותחקיר לעיצוב הסטים וליהוק הדמויות (הוא בחר בסידני פולק לסרטו בעקבות תפקידו ב"בעלים ונשים"). כך סיפר התסריטאי פרדריק רפאל, שכתב עם קובריק את "עיניים עצומות לרווחה". אלן היה משורר המצוקה והניכור של הפנטהאוזים של השדרה החמישית.

מהבחינה הזאת, “יסמין כחולה" הוא סרט מהפכני בפילמוגרפיה של אלן. זה הסרט הראשון שבו הוא מתנקש בגיבוריו הרגילים, מכניס אותם לכלא, מוציא אותם להורג, מוריד אותם מנכסיהם, ולראשונה הוא מגלה אמפתיה לאנשי הצווארון הכחול – השיפוצניקים והמוסכניקים. עד כה, אלן הציג עולם שבו גיבוריו העשירים יכלו לצאת בשלום מכל חטא – מניאוף ועד רצח – עולם בו המוסר הוא יחסי. יחסית לכמות הכסף שיש לך. ב"יסמין הכחולה" העשירים סוף סוף נענשים. הבעיה היא שגם הצופים.

נ.ב:

אחת ההברקות של אלן בסרט הוא ליהוקם של קומיקאים לתפקידים דרמטיים. ההברקה הגדולה היא אנדרו דייס קליי, אחד הסטדנאפיסטים הגדולים והוולגריים של תחילת שנות התשעים (שהיה גם כוכב קולנוע לרגע קט), שמשכנע מאוד בתור בעלה לשעבר של ג'ינג'ר. אבל לא מעט מתשומת לב העולם הופנתה לעובדה שאלן ליהק את לואי סי.קיי לאחד התפקידים בסרט. זו היתה ידיעה משמעותית עבור מעריצי לואי סי.קיי והסדרה שלו, “לואי", כי יש דמיון רב בין ההומור של לואי סי.קיי ובין זה של וודי אלן (הם אפילו עובדים עם אותה עורכת), והסדרה של לואי מכילה לא מעט רגעים המזכירים את סרטיו המוקדמים של וודי אלן. אבל מה רבה האכזבה: סי.קיי מופיע ב"יסמין הכחולה" לשתיים סצינות וחצי, קטנות, מיותרות ומבאסות.

נ.ב2:

וודי אלן צילם את אחד הסרטים הכי יפים בשימוש שלהם בפריים סינמסקופי רחב: “מנהטן". מאז הוא נטש את פורמט הצילום הזה, בעיקר כי הוא ראה איך הצילום המקורי נחתך ומעוות בהקרנות הסרט בטלוויזיה ובווידיאו. 35 שנה אחרי, אלן חוזר ב"יסמין הכחולה" לצלם בסינמסקופ (הוא עדיין מצלם בפילם, אגב), עם הצלם הספרדי הקבוע של אלמודובר (שכבר צילם לו את "ויקי כריסטינה ברצלונה").

נ.ב3:

כרגיל, אלן לא מחכה לקופות או לביקורות כדי להתחיל לעבוד על סרטו הבא. כש"יסמין הכחולה" יצא בארצות הברית, בסוף יולי, הוא כבר היה לקראת סוף הצילומים של סרטו הבא, שצולם הפעם בדרום צרפת (סרטיו של אלן מאז 2005 הם חלק מהמשחק "איפה וודי הפעם?”). אמה סטון וקולין פירת בתפקידים הראשיים. שמו פורסם השבוע: "Magic In The Moonlight". זה אומר שבשנה הבאה ניפגש כאן שוב סביב סרט של וודי אלן, וגם אותו נצטרך לשבץ על מכלול יצירתו. נקווה לטוב.

ציוץ