שני במאים הלכו לעולמם בסוף השבוע: האחד בשיבה טובה ואחרי קריירה ענפה ואגדית, השנייה בדמי ימיה.

א.

האל נידהם, הבמאי של "סמוקי והבנדיט" (אחד הלהיטים הגדולים של ברט ריינולדס, ואחד מסרטי מרדפי המכוניות הגדולים של שנות השבעים) ושל "מירוץ מחוף לחוף", הלך לעולמו בגיל 82. לפני שהוא נהיה במאי, הוא היה אחד מגדולי הפעלולנים (Stuntman) של הוליווד: הוא כבר עשה פעלולים ב"Stage Coach" של ג'ון פורד, ובהמשך הוא היה במאי 2nd unit מבוקש לסרטי אקשן (מאוד קשה לכתוב על עולם הפעלולים בעברית, המילים לא קיימות). במהלך שנות השבעים הוא היה כפיל הפעלולים של ברט ריינולדס, שגם שכר אותו להיות במאי ב"סמוקי והבנדיט" ובכמה סרטים נוספים בתחילת שנות השמונים.

לפני שנה קיבל האל נידהם פרס אוסקר מיוחד מטעם חבר הנאמנים של האקדמיה. מי שהציג אותו היה קוונטין טרנטינו. צפו:

למרות שטרנטינו מציג את נידהם בתור איש הפעלולים השני בסך הכל שזוכה בפסלון אוסקר, זה אינו האוסקר הראשון שלו. נידהם זכה באוסקר המוענק להישגים טכניים והנדסיים, כשהוא המציא את הדבר הזה – מנוף על משאית.

ב.

הבמאית הבריטית אנטוניה בירד הלכה לעולמה ממחלת הסרטן בגיל 54. בירד מוכרת בעיקר כבמאית טלוויזיה ("המפצח"), אבל היא גם עשתה כמה סרטים שזיכו אותה בפרסום, ובראשם "כומר" מ-1994 – עוד סרט על הומואים שגרם לצנזורה בארץ לצקצק באי נוחות. ואז היא ביימה את "פנים". בשני הסרטים האלה היא ביימה את רוברט קרלייל ("טריינספוטינג") איתו היא הקימה חברת הפקה יחד עם הסופר אירווין וולש.

מכיוון שלא הייתי מעריץ גדול של "כומר" או "פנים" ספק אם הייתי מקדיש פסקה למותה של בירד על סמך שני סרטים אלה. אבל בירד היתה מעורבת גם באחד הפרויקטים המשונים והמסויטים של הוליווד העכשווית. סרט שלא הופץ מסחרית בישראל ויצא רק בווידיאו תחת השם "רעב מוטרף". ובמקור: "Ravenous". את התסריט כתב טד גריפין ("שתיקת הכבשים" "אושן 11") והוא מבוסס באופן עקיף על סיפורה של משלחת דונר, שיצאה במאה ה-19, בימי הבהלה לזהב, לחצות את הרי הרוקי בין קולורדו לקליפורניה, נתקעה על ההרים בסופת שלגים, וכשהמזון אזל, חברי המשלחת התחילו לצוד ולטרוף זה את זה. מילצ'ו מנצ'בסקי נבחר כבמאי, אבל הוא פרש אחרי שבועיים של צילומים, בהם הוא כמעט ולא צילם דבר. המפיקה לורה זיסקין מונתה באותה תקופה לעמוד בראש הלייבל "פוקס 2000", חברה בת של אולפני פוקס שהיתה אמורה להפיק סרטים קטנים, איכותיים ואמנותיים יותר. אבל זיסקין, בגלל עברה בהוליווד הגדולה, ניהלה את ההפקה כמו אולפן, ולא כמו לייבל לסרטי איכות. זה הרגיז את מנצ'בסקי שפרש. רוברט קרלייל, אחד השחקנים בסרט, המליץ לזיסקין להביא במקומו את שותפתו, אנטוניה בירד. וכך אכן היה. בירד ביימה את צילומי הסרט, ליוותה אותו בעריכה, ואז יצאה בעצמה נגד זיסקין וצוותה, וצידדה במחאתו של מנצ'בסקי. היא טענה גם שהסרט שהגיע למסכים לא היה הסרט אותו היא מסרה לאולפן. הם ערכו אותו מחדש. בקיצור, זה יצר פיאסקו תדמיתי ועסקי ואמנותי. אבל באופן משונה, אחרי כל הקניבליזם העסקי הזה, יצא להם שם סרט פגום אבל מעניין. זיסקין הלכה לעולמה מסרטן לפני שנתיים, וכעת בירד.

אחת הסיבות שהסרט הזה עדיין זכור היא הפסקול שלו. אין לי מושג מי אחראי להחלטה הזאת, הברקה אדירה של גאונות, שהביאה לכך שאת הפסקול הלחינו יחד מייקל ניימן (סרטיו של פיטר גרינאוויי) ודיימון אלברן (סולן בלר). יחד הם הפכו את פסקול "Ravenous" לאחד הפסקולים המדהימים והמצמררים והאהובים עליי אי פעם.

הנה כמה קטעים לדוגמה:

או זה:

או זה:

ציוץ