23 נובמבר 2008 | 09:30 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

"עיר רפאים", הביקורת

ghost town

1. גם “העין”, שיצא בסוף השבוע, וגם “עיר רפאים”, שייצא בקרוב (שניהם בע’), צריכים להתמודד עם העובדה שמאז “החוש השישי” אי אפשר להגיד “אני רואה אנשים מתים” או אפילו “אני רואה רוחות רפאים” בלי שזה ייראה כמו ציטוט מתוך סרט אחר. ב”העין”, כשג’סיקה אלבה מנסה להגיד לאסלנדרו ניבולה, שהיא רואה רוחות רפאים, היא מספיקה להגיד “אני…” והוא משלים אותה ואומר “מה, רואה אנשים מתים?” במעין נחירת בוז שמשמעה היא “את רואה יותר מדי סרטים”. ב”עיר רפאים” הפוסטר הוא שמתייחס לציטוט ההוא ומביא פראפראזה עליו. בשני הסרטים הדימוי המרכזי הוא של הגיבור/ה צועד/ת ומתנגש/ת ברוח רפאים שחולפת דרכו (או דרכה). בשניהם יש סצינות זהות: תאונת דרכים, המנוח ההמום עדיין לא מבין שהוא כבר רוח רפאים עד שהוא רואה את עצמו מוטל על המדרכה והעוברים והשבים מנסים להחיותו.
לדיוויד קפ, הבמאי/תסריטאי של “עיר רפאים”, יש ממילא תיק פתוח עם “החוש השישי” של מ. נייט שמאלאן: ב-1999 הוא הוציא את סרטו השני כבמאי, “Stir of Echoes” בתזמון האומלל ביותר: חודש אחרי ש”החוש השישי” כבר היה בבתי הקולנוע. לשני הסרטים היה – בקווי מתאר כלליים – רעיון עלילתי דומה (מישהו שרואה רוחות רפאים). סרטו של קפ, נטול הטוויסט, לא עמד טוב בהשוואה ביניהם ונדרס על ידי ההצלחה של שמאלאן. כשב”עיר רפאים” מופיעה דמות של רופא הודי, אני לא יכול שלא לחשוב שמא הסרט הזה כולו הוא סוג של ניסיון של קפ להגיב, בבגרות מאוחרת, על מה שמ. נייט שמאלאן עשה לו. שמאלאן הרי גילם דמות של רופא בסרט ההוא. ואולי הכל צירופי מקרים בלבד.

2. דיוויד קפ (ולא קופ או קואפ) הוא אחד התסריטאים האסים והמקצועניים ביותר בהוליווד. הוא ידע לעשות את העבודה בצורה היעילה ביותר. לכן במאים ואולפנים רצים אליו ככשיש להם פרויקטים שעולים הרבה כסף וצריכים מישהו שיעשה את העבודה היטב, יפנה מקום לאקשן הבלוקבסטרי ולא יתקשקש להם מדי עם אגו, או מסרים או סאבטקסט. אני חושב שהוא אלוף מסוגו, אבל חובבי סרטי הז’אנר מחזיקים עליו בטן מלאה. לדעתי לא בצדק. הישירות שלו – והאופן שהוא מחביא את התחכום שלו היטב – עבדו לדעתי מצוין ב”פארק היורה” (הראשון), “ספיידרמן” (הראשון) ו”משימה בלתי אפשרית” (הראשון). הוא חתך את הבולשיט בפרויקטים שתסריטאים אחרים התקשקשו עליהם שנים. ואז בסרטי ההמשך כבר עברו הלאה, לתסריטאים שניואנסים חשובים להם יותר.
אבל בין לבין, קפ מנסה את כוחו גם בבימוי, וכאן ההצלחה הפנומנלית שלו כתסריטאי לא עובדת. “עיר רפאים” הוא סרט הקולנוע הרביעי שלו, והראשון שלו שהוא גם די חינני. על פניו, קפ ממשיך להתעסק כאן בנושאים שמעסיקים אותו כבמאי: רוחות רפאים וחומרים מהם עשויים סרטי אימה. אבל אחרי שלושה סרטי אימה/דרמה פסיכולוגית אמיתיים, הפעם הוא הולך על קומדיה. זו די הפתעה, כי קפ כמעט לא מתעסק בקומדיה. זו למעשה הקומדיה הרשמית השנייה שלו אחרי התסריט שלו ל”המוות נאה לה” (סרט שאני נורא אוהב), ויש קרבה בסוג ההומור המקברי שהוא חושף כאן ושם. רק מה: שם רוברט זמקיס הביא את ברוס וויליס, מריל סטריפ וגולדי הון. וכאן קפ גייס את ריקי ג’רווייס, גרג קיניר וטיאה ליאוני. ליגה ב’. ועדיין: למרות שהוא במאי בעל אוצר מילים קולנועי דל, ולמרות שהצילום דהוי, ולמרות שהליהוק הוא לא הדבר הכי חינני שאפשר לקוות לו בקולנוע, עדיין הסרט הזה הפתיע אותי: הוא משעשע נורא ודי מקסים. זה לא נראה ככה מיד: הסרט מתחיל בסצינת מוות אלים שמתחברת ישר ל”I’m Looking Through You” של הביטלס. הרגליים עדיין לא יציבות: האם אנחנו צוחקים או נלחצים בסרט הזה? ובהמשך כשמתברר שאנחנו אמורים לעקוב אחרי עלילה רומנטית שבמרכזה עומד ג’רווייס עם ניבי הענק שלו עדיין התהייה בתוקף: זה מצחיק או מלחיץ? אבל לבסוף הוא מצליח לכבוש.
ג’רווייס מגלם רופא שיניים מיזנתרופ ששונא חברת אדם, שמתחיל לראות רוחות רפאים (לא משנה איך, למרות שזו אחת הסצינות הכי מצחיקות בסרט). להפתעתו מנהטן עמוסה רוחות רפאים והם מוקסמים מהעובדה שסוף סוף יש מישהו שיכול לראות אותם. אחד מהם (קיניר) משכנע אותו לעשות לו טובה הקשורה באלמנתו (ליאוני), ועד מהרה ג’רווייס השמנמן הנמוך מתאהב בליאוני הדקה והגבוהה. בסופו של תהליך, המיזנתרופ הנורא יגלה שעליו לגלות חמלה, אכפתיות ורגש כדי לצאת מהלופ ההרסני שבו הוא כלוא. התהליך צפוי, אבל עשוי בחן רב.

3. אני חייב להגיד שאני מופתע לטובה מכך שהשם בעברית נשאר כמו המקור, “עיר רפאים”, כי סרט כזה – רומנטי, מצחיק, חמוד, סיטקומי – היה אמור לחטוף ממפיציו שם עברי עסיסי. “אני, היא ובעלה המנוח”? “רוחות רומנטיות במנהטן”? “הרומן שלי עם אלמנתו”? או מה שהם לא עושים שם במעבדות הפלא של השמות בעברית. “עיר רפאים”: פשוט, אלגנטי, בוגר. סחתיין.

4. עוד נקודה שבלטה לי לעין בעת הצפייה בסרט: באמצע המערכה השלישית הולך הגיבור שלנו לסדר כמה עניינים, כחלק מתהליך הגדילה שלו כבן אדם. ברצף של כמה סצינות הוא פוגש כמה דמויות שלא ראינו קודם ולא נראה שוב, כל דמות מקבלת כ-30 שניות מסך ואין לה אפילו שורת דיאלוג אחת. בישראל שחקנים המגלמים דמויות כאלה – 30 שניות מסך, ללא דיאלוג – נקראים “ביטים” (מהמילה bit לא beat), שזו מילה אחרת לסטטיסטים. אלה הדמויות שיגלמו הגריפים ועוזרי ההפקה או חברים של הבמאי או אנשים מסוכנות הניצבים, שהם אנשים שמשתוקקים להופיע בטלוויזיה אבל אין להם עניין ללמוד משחק בשביל זה. אבל מה שמדהים הוא שכל אחד מהשחקנים האלה ב”עיר רפאים” הוא לא סטטיסט אלא שחקן אמיתי שמחזיק על עצמו קלוז-אפ תובעני של הבעת רגשות, וכל אחד מהם מצליח באמת להביע רגש ואף לרגש. אלה הסצינות שאמורות לגרום לנו להגיר דמעות. אז כן, בניו יורק יש כל כך הרבה שחקנים שאפשר לאכלס גם את התפקידים הזוטרים ביותר בשחקנים מעולים שהיו ויישארו אלמוניים כנראה. אבל האפקט שלהם על הסרט עצום. אני שולח כל במאי/ת וכל מלהק/ת לסרט הזה, לראות את הדמויות בסוף שנמצאות שם לסצינה אחת בלבד, ואולי בעקבות זה סוף סוף יפסיקו ללהק סטטיסטים לתפקידים של שחקנים, רק בגלל שיש להם זמן מסך מועט ומעט מאוד שורות דיאלוג, אם בכלל.

5. קירסטן וויג מ”סאטרדיי נייט לייב” גונבת את ההצגה עם אובר-אקטינג משעשע מאוד בתור מנתחת גסטרו עם חיבה לשיזופים מלאכותיים. ואיזה כיף לפגוש את בילי קמבל (“רוקטיר”) בתפקיד קטן בו הוא נראה דווקא כמו ברוס קמבל.

6. רוג’ר בירנבאום, שהחברה שלו, “ספייגלאס”, הפיקה את הסרט הזה, יתארח מחר (שני) בסינמטק תל אביב כחלק מפאנל של מפיקים ויוצרים שמבקרים מלוס אנג’לס. משתתפים נוספים: דארן סטאר (יוצר “סקס והעיר הגדולה” ו”מלרוז פלייס”), פיטר סולט (הבמאי של “ויקטור וארגאס” ו”הלילה של ניק ונורה”) וסוזן ארנולד (המפיקה של “אמריקה מאוהבת” ו”גרוס פוינט בלנק”). המפגש יתקיים מחר בסינמטק 2 ב-17:30. אם אתם שם, תשאלו את ארנולד איך היא מסתדרת עם זה שג.ג גנזו את “דרילביט טיילור”, הסרט עם אוון ווילסון שהיא הפיקה עם ג’אד אפאטו. ואת בירנבאום תשאלו איך הוא מסתדר עם זה שפורום פילם, החברה שמפיצה את סרטיו בארץ, אוסרת על מבקרים לכתוב ביקורות בשבוע היציאה.

נושאים: ביקורת

16 תגובות ל - “"עיר רפאים", הביקורת”

  1. סטיבי 23 נובמבר 2008 ב - 10:35 קישור ישיר

    אם כבר אתה מתרגם שמות או מזכיר את תרגומם, “דרילביט” (סרט חמוד מאוד, אגב) הופץ בארץ בדי.וי.די תחת השם “שומר ראש במבצע”. לא מחייב אימוץ. “גרוס פוינט בלנק” לעומת זאת, אני לא רואה סיבה לקרוא לו בשמו המתועתק כששמו העברי סביר לחלוטין. את השאלות יש מצב שהייתי שואלת אם הייתי שם.
    אגב, יש עוד טריילר ל”בנג’מין באטן”.

  2. אורלי 23 נובמבר 2008 ב - 12:01 קישור ישיר

    אוףטופיק –
    מה, לקוראים הקבועים אין בלעדיות על ידיעות כאלה?
    http://b.walla.co.il/?w=/3050/1384015

    שאפו!

  3. תומאס 23 נובמבר 2008 ב - 13:28 קישור ישיר

    סטיבי – ומה שמו העברי של “גרוס פוינט בלנק”? לא ידעתי שהסרט הזה בכלל הופץ בארץ…

  4. גונקל 23 נובמבר 2008 ב - 13:42 קישור ישיר

    ג’רוויס ליגה ב’?! כלומר, אני יודע שהוא לא כוכב בסדר הגודל של ברוס ויליס, מריל סטריפ ואפילו גולדי הון, אבל משחקwise, אתה חושב שאפשר להגיד עליו ליגה ב’? אתה חושב שאפשר לייחס את הפערים בין ויליס ובינו לפער בין סרט מעולה לסרט חביב? ג’רוויס אוכל את ויליס לארוחת בוקר, בטח בקומדיה. מדובר בעילוי קומי מהגדולים של העשור, בליגה של סטיב קארל ואסי כהן, שעיצב שתיים מהדמויות הקומיות המושלמות בתולדות הטלוויזיה. לא רק כתסריטאי – גם כמבצע. ליגה ב’?

  5. אלי שגב 23 נובמבר 2008 ב - 14:15 קישור ישיר

    [אוף טופיק]
    אז מה, אתה עובר לכתוב בבלוגים של אורנג’?

  6. הברמן 23 נובמבר 2008 ב - 14:16 קישור ישיר

    איזה כיף. לא נכנסתי לאתר חמישה ימים ואיזו תענוג.

    4 ביקורות ושלל לינקים מעולים.

    האם צריך לזקוף את זה גם לסיום עונת הבחירות לראשות העיר?

  7. סטיבי (לא בבית) 23 נובמבר 2008 ב - 14:20 קישור ישיר

    תומאס – אתה כנראה לא מכיר את האתר החשוב תרגומון.
    http://targumon.co.il
    אני לא זוכרת אם הוא הופץ בקולנוע, אבל יש אותו בדי.וי.די עם תרגום לעברית, וחשוב מכך בהקשר הזה – הוא הוקרן פעמים רבות בטלוויזיה.
    אלי – זה די מה שכתוב ב-2, וגם בתגובה “מסתורית” שלי בפוסט קודם…

  8. אורון 23 נובמבר 2008 ב - 14:20 קישור ישיר

    תומאס, תרגומון, תכירו:
    http://www.targumon.co.il/

    וסליחה שאני מלמד אותך לדוג במקום לענות (במקומה של סטיבי…), זה לא מהתנשאות חלילה. אגב, בעיניי (ובעיניי תרגומון) השם העברי “מפגש בגרוס פוינט” מפספס לגמרי, אבל יש נושאים בוערים יותר על הפרק:
    רוה, כמה לחץ חברתי אתה עוד צריך?
    🙂

  9. איתמר 23 נובמבר 2008 ב - 15:24 קישור ישיר

    מעדיף לראות את “מילק”

  10. רני 23 נובמבר 2008 ב - 15:37 קישור ישיר

    “גרוס פוינט בלאנק” הוקרן גם בבתי הקולנוע בארץ ויש אותו גם בדיוידי. השם שניתן לו בארץ, בעברית צחה, היה…”גרוס פוינט בלאנק”.

  11. רני 23 נובמבר 2008 ב - 15:38 קישור ישיר

    אופס… טעות שלי. “מפגש בגרוס פוינט”. למותר לציין שלשם העברי אין כל קשר לעלילת הסרט.

  12. סטיבי (לא בבית) 23 נובמבר 2008 ב - 16:39 קישור ישיר

    למה אין קשר?
    ואני מניחה שהמתנגדים לשם העברי רואים בעיה בעובדה שהוא לא כולל את משחק המילים הקיים באנגלית. רק שאי אפשר לתרגם את משחק המילים הזה בצורה נורמלית. תעתיק עברי של השם המקורי מאבד את שתי המשמעויות. אמנם השם העברי לא מושך במיוחד, אבל הוא לא רע (ובוודאי ביחס למה שהוא היה עלול להיות, “פגישה קטלנית!” או משהו כזה).

  13. רותם 23 נובמבר 2008 ב - 16:50 קישור ישיר

    היום עברתי שוב על “היצ’קוק/טריפו” והיצ’קוק מספר שם איך בארה”ב תרגמו את Young and Innocent ל-The Girl Was Young.
    ולהם פעם אחרונה שבדקתי לא ממש אמור להיות בעיה עם השפה. טוב, הם גם הוציאו סצינה שהיא אחת החשובות בעיניו, אבל למה להתעסק בקטנות.
    ואולי הביטים הם שחקנים משמעותיים כי גיבור הסרט מופיע בסדרה ושמה “ניצבים”? אם בניצבים נפלה שלהבת מה יאמרו השחקנים המקצועיים?

  14. james newton howard 23 נובמבר 2008 ב - 22:42 קישור ישיר

    דייויד קפ נמצא במיטבו כשהוא עובד לצד תסריטאי נוסף, בכיר ממנו. כמו מייקל קרייטון ב”פארק היורה” או רוברט טאון ב”משימה בלתי אפשרית”. כשהוא לבד התסריטים שלו לא מתעלים אל מעבר לבינוני. הם תמיד נראים קצת פשטניים ועצלים. המזל שלו שלרוב הוא עובד עם במאים מעולים, ואז חולשות התסריט מצליחות להיבלע איכשהו בתוך המכלול.

  15. יובל 24 נובמבר 2008 ב - 0:37 קישור ישיר

    אתה עושה איזשהו עוול היסטורי כשאתה טוען שהוא תסריטאי שחותך את הבולשיט, ואז שוכח להזכיר את “מלחמת העולמות”, הדוגמה לכך שהוא גם טובע בבולשיט (או שזה היה התסריטאי השני?).
    גם ספיידרמן הראשון לא עבד לדעתי בשום צורה, הוא החביא את התחכום שלו יותר מדי טוב.
    אבל כן, “פארק היורה” הראשון, “משימה בלתי אפשרית” הראשון, Panic Room, אפילו “חיילי צעצוע”, לפעמים הוא אפקטיבי.

  16. צ'יבה 24 נובמבר 2008 ב - 13:49 קישור ישיר

    התסריט הטוב ביותר של קפ לא הוזכר כאן: “דרכו של קרליטו”.


השאירו תגובה